כשתם משפט אייכמן הייתה כאן ארץ אחרת
המשפט שחיבר לראשונה את הישראלים לשואה, הפך לאחד משלושת האירועים המכוננים בתולדות המדינה, לצד רצח רבין ומלחמת ששת הימים
נאצים אדולף אייכמן ארכיון מעריב
את "שישה מיליון קטגורים" בחיתוך הדיבור המיוחד של גדעון האוזנר, את הפרקליט הגרמני עב הכרס, את פניו המיוסרות של אבא קובנר, את רשימותיו של חיים גורי, את האיש חסר הפרצוף היושב בכלוב הזכוכית, ובראש כולם את ק. צטניק, סופר השואה החושף את זהותו לראשונה ומתעלף על דוכן העדים.
היום ניתן לומר בוודאות שמשפט אייכמן הוא אחד משלושת האירועים המכוננים בתולדות המדינה היהודית: מלחמת ששת הימים, רצח רבין והמשפט. חשיבותו של משפט אייכמן לא היתה בכך שמדינת היהודים באה חשבון עם המשטר הנאצי. חשבון כזה לא יכול להיות מושלם במעצרו ותלייתו של אדם אחד. האנרגיה של הכאב והאובדן שהתפרצה מן השואה לא שככה אחרי המשפט הזה, ולא תשכך גם בעוד שנות דור.
חשיבותו של משפט אייכמן היתה בכך שהוא חיבר את הישראלים לשואה. לכאורה, זה היה צריך לקרות הרבה קודם לכן. הישראלים נחשפו לניצולי השואה ומכאן לאימי השואה מיד אחרי המלחמה. מבצעי ההצלה והעלייה זכו לחשיפה רבה. ניצולי שואה לא מעטים השתתפו במלחמה ורבים נפלו בה. נערי עליית הנוער הגיעו והביאו את עצמם ואת סיפורם. אבל המסר לא נקלט.
במקרים רבים לא האמינו לסיפורים, וגם אם האמינו, ההכחשה היתה רבה, מפני שהעוצמה השטנית של השמדת העם היתה גדולה מדי. חלק מן התגובות עברו מההכחשה אל הלעג והבוז לקבוצה הזאת של שברי אדם שלא היה בה שמץ מן הביטחון העצמי הצברי.
בהיסטוריה יש מעט מאוד גיבורים והרבה מאוד קורבנות
כל זה נגמר במשפט אייכמן. מדוע דווקא אז? מפני שמשפט אייכמן איפשר להכניס את ידיעת השואה, את אנרגיית הכאב הזאת לתוך טקס ממלכתי. לא טקס קצר ותפור במליצות, אלא טקס מתמשך, מהדהד, שזור בעוד ועוד רגעים חד פעמיים.
המילים היו מדודות, האנשים שעלו על הדוכן היו כאלה שאפשר להקשיב להם, צריך להאמין להם ובכך היו גם הם חלק מן העם הישראלי שקודם דחה אותם. וכשתם המשפט באירוע הלא חשוב של תליית רוצח המוני אפור ומשעמם ופיזור אפרו בים, היתה כאן ארץ אחרת.
מאז מתפזרים זכר השואה, תודעת השואה והבנתה באיטיות ובעקביות לכל פינה בהוויה הישראלית, ולא רק ביום השואה. ניצולי השואה מזדקנים ונמוגים, אבל השואה חיה בלעדיהם. היא חלק מאיתנו.
לא כולם אוהבים את ההצלחה הזאת. נוח לנו אולי להתרפק על סיפורי גיבורים שהיו
או לא היו בימי השופטים ובימי המכבים, על חיסול המוני של מתנגדים בשושן הבירה ועל טביעת רכב פרעה בים.
לאלה יש לומר שבהיסטוריה בכלל, ובוודאי בהיסטוריה היהודית, יש מעט מאוד גיבורים והרבה מאוד קורבנות, ומי שרוצה להבין את ההיסטוריה מן הדין שיכיר את הקורבנות האלה, כי אלה אבותינו האמיתיים.
יש כאלה הסבורים שהקשר ההדוק מדי של מדינת ישראל ויהודיה לשואה אינו מאפשר לנו ללכת הלאה. הם שואלים האם השואה היא הצדקה מספקת לקיומה של מדינת ישראל. לאלה יש לומר שיש הצדקות רבות לקיומה של המדינה, גם אם בהחלט לא לכל מעשיה, אבל השואה היא הגדולה שבהן.
כן. ואין מה להתבייש בכך. במלחמה הנוראה ההיא לא הרגנו אף אחד אלא הרגו בנו במיליונים, והקרדיט שנשמר ממנה בבנק ההיסטוריה עדיין רב. רק שלא נבזבז אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם