חיות, אדם: נהג האמבולנס שמחלץ את בע"ח
הדוברמן השחור במרפאה ברמת גן. הכלב ששונא שמלטפים אותו במכלאה של "תנו לחיות לחיות" ברמלה. החתול שנדרס ברחוב קורצ'אק בבת ים. החתולה הלבנה ברחוב ההסתדרות בחולון. רונן טל הצטרף ליום עבודה של צביקה לזרוביץ, נהג אמבולנס לבעלי חיים
היא אימצה את הדוברמן בסיוע עמותת "תנו לחיות לחיות", אבל אחרי כמה ימים יחד היא והכלב נתקלו פתאום ברחוב בתל אביב בבעלים הקודמים שלו, זה שכנראה אחראי לצלקות המרשיעות על גבו. מכיוון שהכלב הוצא ממנו בלי הסכמתו הבחור כעס מאוד. הוא גילה איפה הצעירה מתגוררת, הצליח למצוא את כתובת מקום העבודה שלה, דרש את הכלב בחזרה וכנראה גם איים. צביקה לא חוקר ולא מבקש לדעת עוד פרטים. הבחורה ללא ספק עברה טראומה אבל הוא נמצא כאן לא כדי לתת לה סעד נפשי אלא בשביל להציל את הכלב - עוד כלב - ולהביא אותו למקום בטוח בתקווה שיקבל סוף סוף סידור של קבע. "מה שכן", הוא אומר, "כדאי שהבעלים הבאים יגורו מחוץ לתל אביב".
צביקה הוא צביקה לזרוביץ (42), נהג האמבולנס של "תנו לחיות לחיות". זה בהחלט לא ג'וב שגרתי, ספק אם יש עוד אחד כמוהו בישראל. התפקיד שלו זה לקבל קריאה מהמוקד של העמותה ולהתרוצץ ברכב המסחרי שלו בכל רחבי גוש דן, כדי להציל כלבים מבעלים מתעללים, להוריד חתולים מצמרות עצים, להביא למרפאה את אלה שדרושים טיפול רפואי, או לאסוף ממנה את אלה שהחלימו דיים בשביל להצטרף למושבה הגדולה של חיות מחמד במתקן של העמותה ליד רמלה.
"תנו לחיות לחיות" היא רק אחת מכמה עמותות שמסייעות לבעלי חיים, אבל להבדיל מאחרות - כולל הסניפים העירוניים של צער בעלי חיים - היא לא מרדימה חיות כשנגמר אצלה המקום. זו הסיבה שבכל רגע נתון חיים במכלאה הגדולה ליד רמלה כמאתיים כלבים ועוד כמה עשרות חתולים. חלק מהם, בעיקר גורים יפי מראה של גזעים פופולריים, ימצאו בתים מאמצים באמצעות מודעות בפייסבוק או ימי אימוץ שהעמותה מארגנת. אחרים יצטרפו לדיירים הקבועים - כלבים שעברו התעללות עד שהפכו ברוטליים בעצמם, כאלה שנדדו בין כל כך הרבה בתים עד שפיתחו חרדת נטישה ששום טיפול ואהבה לא יכולים לרפא, או שסתם הזדקנו ואיבדו את הסקס אפיל שהיה להם בצעירותם.
"בזמן האחרון אנשים יותר זורקים את הכלבים שלהם ופחות מאמצים", אומר לזרוביץ. "אלה מביניהם שעוד קצת אכפת להם באים אלינו ואומרים, "אין לנו מה לעשות עם הכלב", כמו הבחור שגידל את הכלב שלו תשע שנים ויום אחד בא ואמר, "לפני תשע שנים אימצתי אותו אצלכם. עכשיו הוא מבוגר מדי, אז קחו אותו בחזרה, כאילו מדובר באיזה מכשיר חשמלי שהפסיק לעבוד. מגיע פסח ומתחילה עונת הנסיעות לחו?ל. אנשים משלמים אלפי דולרים בשביל חופשה, אבל הם לא מוצאים 50 שקל ליום בשביל פנסיון, אז הם משאירים את הכלב בדרך לנתב"ג".
בזמן השריפה בכרמל לזרוביץ נסע עם הטנדר שלו לקיבוץ בית
ובמלחמת לבנון השנייה הוא מצא את עצמו באמצע שדה מוקשים בגולן, מדלג בין סלעים, כדי לחלץ
חמור תועה שבניגוד לכללי הדיפלומטיה הבינלאומית עבר את הגבול מסוריה לישראל. החמור שרד את הקטיושות וחזר בנחת לכפר שלו.
זה לא שיום העבודה של לזרוביץ כולל רק מפגנים הרואיים שכאלה. רוב הזמן הוא נשלח לחפש חתול שעזב את הבית ללא הודעה או כלב שחטף מכה ממכונית נוסעת. כלי העבודה שלו הם "לוכדנים", מוטות מיוחדים שמאפשרים לתפוס את בעל החיים, כפפות גומי וחצים עם חומר הרדמה. לפני כמה חודשים הוא נקרא לבית ביישוב דתי, שבעליו הודיעו שהנחש המשפחתי, זעמן שחור, פשוט נעלם.
לזרוביץ מצא אותו נח בין מסילות התריסים במרפסת. לזעמן אין מספיק ארס בשביל לחסל אדם בוגר, אבל קשה לומר שכיף לחטוף ממנו נשיכה. עכשיו לזרוביץ מציג בפני את סימני המפגש עם הזעמן על זרועו השמאלית.
למה בלי כפפות?
"השתגעת? נחשים לא אוהבים כפפות".
כולם נמצאים פה. החתול שהגיע מנתניה אחרי שנדרס באמצע הרחוב, הכלב שנמצא על כביש בין עירוני עם רגל רופפת ועד שהובא למתקן, כך סיפר האיש שהציל אותו, "הרגל התפרקה לי בדרך", הגור שנקשר בחבל של חצי מטר ומעולם לא זכה לצעוד ללא רצועה - כ-200 בעלי חיים. יש ביניהם כאלה שמשוטטים חופשי, יש שחולקים כלוב משותף, יש שקשורים למלונה במרחק בטוח מהשכנים ואסור אפילו ללטף אותם.
במבנה המרכזי ישנה מרפאה שכוללת שני שולחנות ניתוח. היום נמצאות כאן שתי וטרינריות, ד"ר קרן אורגד וד"ר שרון מעוז, ומבצעות ניתוחי עיקור וסירוס בסרט נע. המרפאה לא גדולה וקצת מבולגנת. חתולים וכלבים שזה עתה סיימו את הפרוצדורה מתאוששים מההרדמה על הרצפה. בחדר צדדי כמה עשרות חתולים וכלב אחד - הכלב היחיד בעולם ששונא שמלטפים אותו. חתולה שלא מזמן המליטה נתקפת אמוק, פורצת מהכלוב שלה ומתחילה להתרוצץ בפאניקה במרפאה, עוד שנייה היא מדלגת אל אחד משולחנות הניתוח ומזהמת את האזור הסטרילי.
לזרוביץ לובש את כפפות הגומי הצהובות שלו, אלה שהנחשים משום מה לא אוהבים, ורץ אחריה. הוא מזנק בקלילות מעל אחד מארונות הפח ושולח יד לעבר החתולה, שמצאה מקלט זמני בין הרשת לשמשת החלון, ומצליח לתפוס אותה. המרפאה חוזרת לשגרה.
לזרוביץ נולד ברוסיה ועלה לישראל בגיל שלוש. הוא התיישב עם משפחתו בנתיבות. כמו לא מעט מאלה שמקדישים את חייהם לטיפול בבעלי חיים, הוא לא תמיד הסתדר עם בני אדם. "בבית ספר הייתי תלמיד מופרע, לא מה שנקרא תולעת ספרים", הוא מסביר. "למזלי, שלחו אותי לבית ספר חקלאי. יום אחד אבא שלי בא לבקר אותי וראה כמה יונים בארון. מבחוץ, ליד החלון, היה קשור חמור. אף פעם לא ידעתי משהו אחר".
האהבה לבעלי חיים היא כמו וירוס. אפשר למצוא אותה אצל גברים ונשים, ערסים וחנונים, ערבים ויהודים, קשישים וילדים, אנשים נחמדים וכאלה שהם בלתי נסבלים מכל בחינה אחרת. במקומות כמו תל אביב, עיר ידידותית במיוחד לבעלי חיים, בעלי הכלבים מהווים מעין כת. מכירים זה את זה מהשיטוטים היומיומיים, נפגשים בדוג ראנס שהוקצו להם בכמה גנים עירוניים, בקיץ משתזפים יחד ב"חוף הכלבים" שמתחת לגן העצמאות (אני מתאר לעצמי שגם בעלי חתולים מהווים כת דומה, אבל מכיוון שאף אחד לא הולך עם חתול קשור ברצועה, סימני הזיהוי פחות ניכרים לעין).
יש כאלה שטוענים שאנשים שקשורים יותר מדי לחיות המחמד שלהם מתקשים ביחסים אינטימיים עם בני אדם אחרים. לזרוביץ לא כל כך מאמין בזה. "עכשיו אני מעביר את האהבה לחיות לבן שלי", הוא אומר. "מי שיודע לתת חמלה לבעל חיים ייצא בן אדם טוב. אני לא צריך שהבן שלי יהיה פרופסור, מספיק שהוא יהיה אדם טוב".
חשבת פעם למה אנשים נהנים להתעלל בבעלי חיים?
"בדרך כלל אלה ילדים משועממים שאין להם מה לעשות. לפני כמה זמן ילדים בדואים ריססו כלב בספריי שלג, כזה שקונים ביום העצמאות, והתחילו להבעיר אותו. זה חומר דליק במיוחד. לילדים כאלה אפשר להסביר, לחנך. אנשים מבוגרים שמתעללים בבעלי חיים הם פסיכופתים. חלק מהם בטח עברו התעללות כילדים. עם אנשים כאלה אני לא יודע מה אפשר לעשות".
צביקה מקבל מהמוקד קריאה לטוס לרחוב אלנבי בתל אביב, כדי לסייע לסוס ש"כולו עור ועצמות". האמת, אין הרבה דרכים לסייע לסוס כזה. במוקד העמותה לא נרשמות הרבה פניות לאמץ סוס. בדרך הוא מקבל עדכון שהמשטרה כבר נמצאת שם. ואז מגיעה קריאה נוספת, דחופה יותר, על חתול שנדרס ברחוב בבת ים.
זהו בית פרטי, עם חצר גדולה, מרוצפת. שתי בחורות צעירות נמצאות שם. לילה קודם הן מצאו את הגור על הכביש ליד הבית והניחו אותו בארגז קרטון. לזרוביץ, כהרגלו, ממעט בדיבורים. הוא אוסף את החתול, גור שחור זערורי בן כמה ימים, בתוך ערימה של בדים ישנים, ואץ איתו אל הרכב. הגור נפגע בראש, כתמים של דם קרוש דבוקים לו לרקה, הלסת שלו מעוותת. "הוא לא ישרוד", הוא אומר בשקט, "אלה הנשימות האחרונות שלו".
ייתכן שאם הבחורות היו מחישות את הגור לווטרינר מיד אחרי שמצאו אותו, אולי היה לו סיכוי. אבל על אזעקה לילית וטרינר עלול לגבות אלף שקל. גם אחרי הנחה, זה כסף רב. ניידת האמבולנס של לזרוביץ לא פועלת בערב. בשעות האלה הוא משלים הכנסה כמחלץ ולוכד פרטי. במדינה שהשילה מעליה את המחויבות לאזרחיה החלשים, שוויתרה על הסולידריות החברתית, קשה לצפות שמישהו ידאג לחתול פצוע אחרי שעות העבודה. למרות המודעות הגוברת לסבלם של בעלי חיים, למרות שהתעללות בחיה היא עבירה שנושאת עונש ולמרות שהעמותות השונות מוצאות אוזן קשבת אצל השר הנוכחי לאיכות הסביבה, גלעד ארדן - סיוע והצלה של בעלי חיים נטושים או פצועים היו ונשארו עניין ליוזמה פרטית.
כמו עמותות אחרות, גם "תנו לחיות לחיות" מתבססת על תרומות. מחר (מוצאי שבת) יתקיים במועדון טראסק בנמל תל אביב האירוע השנתי לגיוס כסף לעמותה. הערב ייערך במתכונת של קזינו פעיל, עם משחקי רולטה, פוקר ובלאק ג'ק. כוכבי "האח הגדול" צפויים להגיע, כך שכל מי שרצה לראות את ליהיא מקרוב, הנה ההזדמנות שלו. הסכום שייאסף שם מיועד לרכישת אמבולנס חדש. הרכב ששימש כאמבולנס הרשמי של העמותה שבק חיים לא מזמן והוואן שאנחנו נוסעים בו היום הוא האוטו הפרטי של לזרוביץ. בהתחשב בקילומטרז' שהוא עושה בשבוע, גם הוא עלול לשבוק בקרוב (כרטיסים אפשר לרכוש דרך אתר העמותה או במשרד הכרטיסים קסטל).
בינתיים החתול הקטן מגיע למתקן העמותה וד?ר מעוז מצמידה לגופו את הסטטוסקופ שלה. היא מאשרת את מה שאנחנו יודעים: אלה נשימותיו האחרונות. הזמן שעבר מאז שפגעה בו המכונית חיסל את מעט הסיכוי שעוד היה לו. הוא לא שרד.
אנחנו נשלחים לעוד חתול, וליתר דיוק חתולה לבנה יפהפייה, שמייללת בחצר כבר יומיים ומעצבנת את הדיירים. אחד מהם הרים טלפון למוקד וביקש שייקחו אותה. כשאנחנו פוגשים אותו מתברר שלא מדובר באיש ערל לב שהיללות הפריעו לו לנוח בצהריים. "היא חיה באחת הדירות בבניין עם בחור צעיר שגר שם בשכירות", הוא מסביר. "לפני כמה ימים הוא עזב והשאיר אותה בחצר". כשאנו נוטלים אותה איתנו הוא אומר, "אתם עושים מצווה".
חתולה שגדלה בדירה יכולה לשרוד בחוץ, אבל כל הסימנים מראים שהלבנה היפהפייה שמסתובבת בחצר לא כל כך מעוניינת בכך. כשאני שולח יד ללטף אותה היא נצמדת ולא מרפה. אין ספק שהיא כמהה לחברה אנושית. לזרוביץ מחליט דבר ראשון לקחת אותה למכלאה לעיקור. אחרי שיבוצע בה ההליך והרופאה תקטום את קצה האוזן שלה - סימן בינלאומי לחתולים שעברו עיקור או סירוס - הוא יוכל להחזיר אותה לכאן או להציע אותה לאימוץ דרך הדף של העמותה בפייסבוק. בהתחשב ביופיה ובאישיותה הנעימה, יש לה סיכוי מצוין למצוא בית חם.
לעתים קרובות לזרוביץ אוסף חתולי רחוב לעיקור, ואחרי שהם מתאוששים הוא משיב אותם בדיוק למקום שבו מצא אותם. להבדיל מכלבים, חתולים הם טיפוסים טריטוריאליים, קשורים לסביבתם. ולהבדיל מכלבים הם מסוגלים לשרוד לא רע גם בלי טיפול אישי צמוד של בעל בית. פחי הזבל מלאים אוכל ובהרבה שכונות התושבים הקימו תחנות האכלה לחתולי הסביבה. לעתים קרובות אפשר לראות על המדרכות בתל אביב ערימות קטנות של מזון חתולים יבש - סימן ברור לכך שהחתולים נהנו קודם משאריות עוף או מגביע של גבינת סקי. למעשה, באזורים מסוימים החתולים אוכלים כל כך הרבה, שהם סובלים מהשמנת יתר.
"יש אנשים טובים אבל הם מאכילים יותר מדי", מסביר לזרוביץ. "לפעמים כמה דיירים בבניין אחד נותנים אוכל, כל אחד בזמן שלו. חתול צריך לאכול פעם אחת ביום. זה מספיק. עכשיו החתולים שבעים, אין להם כוח לזוז, וזה גורם לכך שהעכברים מתרבים. זה שרואים כל כך הרבה אוכל יבש בחצרות ובמדרכות זה אומר שהחתולים פשוט לא רעבים. לדעתי, עדיף לתת להם לאכול מהפחים".
זה לא המקרה של החתולה הצעירה שלפנינו. ברחוב ההסתדרות בחולון אין תחנות האכלה מוסדרות. כמי שגדלה בין ארבע קירות, היא תתקשה להגן על עצמה בחוץ, ויש לה סיכוי לא רע להידרס בכביש הסואן. חתולה שלא אוכלת מפסיקה לשמור על היגיינה ותוך כמה ימים מערכות הגוף קורסות. כל הדרך למכלאה היא מייבבת בקול רך, מבוהלת מעתיד לא ידוע. חבל שאין דרך לספר לה שהיא תהיה בסדר: אם לא יימצאו לה בעלים חדשים - ורוב הסיכויים שיימצאו - לזרוביץ עשוי לשקול לצרף אותה לממשפחת החתולים הגדולה שהוא מטפח בביתו באזור. בינתיים, היללות שלה מפריעות לו להתרכז בנהיגה.
יום העבודה של לזרוביץ מורכב מהרבה נסיעות למתקן העמותה וממנו. מכיוון שמסלול הנסיעה חוזר על עצמו, יש לו את כל הסיבות להשתעמם בדרך. כדי לשמור על ערנות הוא לא אוכל מאומה במשך כל היום. מסתפק בארוחת בוקר גדולה ועוד אחת בערב.
עכשיו אנחנו בדרכנו חזרה למרפאה ברמת גן עם הדוברמן המקסים שאספנו בתל אביב. הכלב כל כך ידידותי ומשתף פעולה, שהלב נכמר. במשך אלפי שנים של קשרים קרובים עם בני אדם, כלבים פיתחו שיטות הישרדות שונות, בהן גם יכולת לעורר רגש ומשהו שמזכיר כושר פיתוי. הם גם יפים באורח חריג, אבל זו לא חוכמה. אחרי הכל, אנחנו הרבענו אותם והתערבנו להם בגנים באופן שמשרת את הטעמים האסתטיים שלנו.
לזרוביץ מקבל קריאה פרטית על עטלף פצוע בנתניה. האישה בצד השני של הטלפון לא מוכנה לשלם. אולי היא תמצא מחלץ יותר זול, אולי העטלף יחלים לבדו, אולי הוא לא ישרוד. זהו עולם אכזר.
בזמן שהדוברמן עובר סירוס, לזרוביץ מכניס לכלובים בוואן שני חתולים שהחלימו ויכולים לחזור למכלאה. ויש עוד נוסעת: ליאורה, כלבה צעירה מנומרת מגזע מעורב, שמבלה במרפאה כבר שבועות ארוכים. היא הובאה לכאן עם רגל מרוסקת, אבל בסיוע טיפול אורתופדי צמוד היא מחלימה יפה. הרגל מחוברת בפינים למעין סד פלסטיק ורוד קשיח. היא לא סובלת כאבים, בעתיד הקרוב יורידו ממנה את הסד, כולה שמחה וליקוקים. גם לה יש סיכוי טוב למצוא בית ומשפחה.
יום העבודה קרוב לסיום ולזרוביץ מסיע אותי בחזרה לתל אביב. בבית מחכה לי הכלבה הפרטית שלי. לפני שנה וחצי היא נמצאה נטושה ברחוב בהרצליה עם כמה גורים ונאספה על ידי בחור בשם יובל מנדלוביץ, שמקדיש את חייו להצלה ושיקום כלבים. אני הולך לחבק אותה חזק ולהזכיר לה שהיה לה הרבה מזל שמצאתי אותה. וגם לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם