הגיגים באוויר: הטיול שלי בכדור פורח
השבוע ביקרתי בכדור - לא סם פיצוציות חדש אלא כדור פורח. ואז התברר לי מה שהציפורים יודעות די מזמן: שהעולם נראה די משעמם מהאוויר
נשמט מידיי. אלוהים, חשבתי לעצמי, שנים על גבי שנים אני נע בין רופאים מושחתים, מזייף מרשמים, מבקר בכל בית מרקחת בארץ במרדף אחר הכדור הכי גדול בארץ, והנה סוף סוף מצאתי אותו.
"האמת שלא ידעתי, לא היה לי מושג, ואני מבין דבר או שניים בכדורים", אמרתי והיא גיחכה קלות - אינני יודע אם היא הבינה את הבדיחה או שסתם השתדלה להיות נימוסית - והחלה למנות את מעלותיו של הכדור: גובהו 32 מטר, נפחו 8,500 קוב, הוא יכול להכיל בו זמנית 18 בני אדם והוא עולה חצי מיליון שקל. לא צחוק. אפילו בשביל בחור כמוני, שמוכן לשלם תעריפי שחיתות בשביל כדור טוב, זה נחשב לטיפה יקר. "את יודעת, כדורים מהסוג הזה הם בדיוק מה שהרג את ג'ימי, ג'ים וג'ניס, ואולי גם את הדינוזאורים", אמרתי והיא גיחכה בשנית.
ושוב, אני לא יודע אם הבינה את ההלצה או שזה סתם היה מתוך נימוס. "אל תדאג, זה כדור בטוח מאוד, אתה לא תמות מזה", היא אמרה ואני חשבתי לעצמי שזה גם בטח מה שאמרו לקית מון, בריאן אפשטיין, ג'ודי גרלנד ואלביס פרסלי לפני שהם מצאו את מותם בנסיבות פרמקולוגיות.
"פשוט תיתן לכדור לעשות את שלו, ותהנה מהחוויה", היא המשיכה ואני פשוט לא יכולתי להרגיע את עצמי. עד היום, על אף שכבר שנתיים, חמישה חודשים ו-18 ימים לא נגעתי ביותר מאקמול, ועל אף שאני כבר מזמן לא מתלוצץ עם רוקחיי, אני לא יכול שלא להזיע כשאני שומע דברים כאלה.
רק אומרים לי "כדורים" והדמיון שלי כבר מפליג למחוזות רחוקים - מחוזות בהם החיים קלים, הסמים כבדים והכדורים זורמים כמו באימון של הנבחרת. כנראה שזה כרוני ולנצח אקפיץ כדורים וירטואליים בתוך ראשי. יש לי חבר שאומר שאולי נגמלתי מהחומר עצמו אבל מהתדמית הג'אנקית שלי אני מסרב להיגמל בכל תוקף. הוא טוען שאני אוהב את התדמית הזו יותר מדי מכדי להיפרד ממנה. אולי הוא צודק.
"בסדר גמור. אז מתי להיות ואיפה?", שאלתי והיא הכריזה שעליי להיות ביום ראשון בשש בבוקר בשער של קיבוץ רוחמה שבצפון הנגב. "תבוא עם נעליים נוחות ובגדים חמים, כי די קר בשעה הזו. ותיהנה, זה הכי חשוב".
בתור מי שגדל בחיקו של הנגב הצפוני, אני מוכרח להגיד שיש איזשהו קסם בלתי ניתן להגדרה שעוטף את האזור כולו בשעות המוקדמות של הבוקר. ההרגשה היא כאילו נקלעת לתוך שיר של לו ריד שמנגנת בהילוך איטי תזמורת של נגנים קשישים מאלבמה. השקט של השפלה, מישור החוף, השרון, או כל אזור אחר בארץ בשעות האלו הוא לא השקט של הנגב.
כאן, באזור חיוג 08, זה שקט מתוח, דרוך, אפילו מבהיל, שקט שהוא רק התפאורה למשהו לא ברור שכל שנייה עלול להתפרץ. תמיד כשאני נמצא באזור הזה בשעות האלו אני חושב לעצמי שרק רוצחים סדרתיים או מארגנים סדרתיים של אורגיות מסתובבים כאן. אם אדם פונה אליך בשעה הזו ושואל אותך לאן פניך מועדות, כדאי שתשקר.
ולכן, כשפגשתי טיפוס מפוקפק בגיל העמידה באיזו תחנת הדלק ליד שדרות ביום ראשון השכם בבוקר והוא שאל אותי, "ילד, לאן אתה נוסע בשעה כזו?", עניתי לו שאני נוסע לפסטיבל כלייזמרים בחוות השקמים של משפחת שרון. "אני בטוח שכשאריק ישמע את הצלילים שאני מוציא מהקלרינט שלי הוא מיד יתעורר", אמרתי
לא רציתי להגיד לו שאני בדרכי לדייט לוהט עם הכדור הכי גדול בארץ. פסיכופת כמוהו עוד היה רוצה לטעום מהכדור הזה. אחר כך נכנסתי למכונית והמשכתי להתקדם אל עבר היעד. בשש בדיוק הייתי מול שער הכניסה של קיבוץ רוחמה המנומנם. חיכה לי שם ג'יפ שטח ובחור צעיר שבירר איך קוראים לי. מסרתי לו את פרטי הזיהוי ועליתי לג'יפ.
בתוך הג'יפ מצאתי זוג צעיר שנראה די מרוגש מכל העניין. הם החזיקו ידיים כאילו הרומנטיקה מעולם לא מתה. שאלתי אותם מאיפה הם ולמה הם החליטו להגיע לכאן, והם אמרו לי שהם מכפר סבא והם באו כי זאת נראתה להם חוויה מגניבה, וחוץ מזה הם כבר עשו את כל השאר: צניחה חופשית, בנג'י, רפטינג, פיינטבול, צלילה, קארטינג, שחייה עם דולפינים, עם מדוזות, עם דגי טונה, עם קרפיונים.
"וסקס ניסיתם?", שאלתי אותם. "אתה מתכוון, סקס עם דולפינים?". "אפשר גם עם דולפינים, אבל זה לא הכרחי", עניתי . הג'יפ נכנס אל תוך השטח והמשיך לנסוע על שבילי כורכר מאולתרים עד שהגענו בסוף לשדה פתוח - שהיה מכוסה ברובו על ידי דשא פראי - ונעצר. הנהג ציווה עלינו לרדת. ירדתי מהג'יפ, הקור המקפיא בחוץ נדבק אליי כמו שהצרות נדבקות לראש ממשלתנו בימים אלה, ולפתע ראיתי אותו: את הכדור, את הכדור הכי גדול בארץ.
וואו, איזה מחזה זה היה. כל הניסיון שלי בתחום הכדורים לא הכין אותי לדבר הזה. אפילו אחד כמוני שלא נוטה להתפעל מחזיונות מאגף "העוצר נשימה" לא יכול לעמוד מול הדבר עצום הממדים הזה שעומד לו מול קצה הזריחה ולא להתפעל.
פשוט לא יכולתי להישאר אדיש למראה המופלא של המפלצת הזו שעמדה מולי והתחממה בקרני השמש הראשונות. לא כל יום אתה רואה מפלצת עשויה בד, בגובה 32 מטר, מלאה באוויר חם, שניצבת מולך במלוא הדרה. התקדמתי אליה, רציתי לחוש אותה מקרוב, אבל אחד מאנשי צוות הקרקע אמר לי לשמור על מרחק. הכדור נמצא בהכנות להמראה ואסור להפריע לו. הכדור הזה הרי צריך להגשים את ייעודו ולהפוך לכדור "פורח" תוך דקות.
בינתיים הטייס של הבלון כיוון את שני הלהביורים הגדולים לכיוון פתחו התחתון של הכדור, לחץ על ההדק ושחרר כמויות אש לתוך הלוע של המפלצת הזו. הוא הביט בתרמומטר שהיה לידו וסימן לאדם שעמד לידו שהכל כשורה: הטמפרטורה עולה והכדור מתחמם. חמש דקות אחר כך הטייס קרא לכולם להגיע אליו לתדרוך לקראת הטיסה ואני מצאתי את עצמי עומד בחצי מעגל עם עוד עשרה אנשים - שבדיוק כמוני באו לעשות היכרות עם הכדור הגדול בארץ - ומחכה לשמוע מה יש לטייס (שבעברית תקנית אפשר לכנותו "בלונאי") לומר לנו. "אנחנו מחכים שהאוויר בתוך הבלון יגיע ל-70 מעלות", הוא אמר, "ב-70 מעלות נוכל להמריא. בינתיים אסביר לכם טיפה על תהליך הנחיתה ואז ניכנס כולנו לסל ונתחיל בטיסה".
הוא מלמל כל מיני שטויות על זה שבנחיתה צריך לקפל רגליים ולעמוד עם הגב לכיוון הטיסה או משהו כזה. אבל לא ממש הקשבתי לו. הייתי עסוק בניהול דיון עם עצמי בשאלה: האם יכול להיות שאני באמת צריך לעשות תפנית בחיי, לתפוס איזה קלרינט, ולהתחיל לנדוד במזרח אירופה עם חבורת כלייזמרים? אולי אז אהיה מאושר? אולי חיי הנווד היהודי המוזיקלי דווקא יתאימו לי?
מהר מאוד הגעתי למסקנה שלא משנה מה, גם אם אנגן על חמת חלילים בלי תחתונים ואפרוט בנבל עם אצבעות כפות הרגליים, לעולם לא אהיה מאושר. חבל על בזבוז הזמן שלי. "עדיף שאתמקד בלהיות מרוצה פה ושם, בחיים הנוכחיים שלי", חשבתי לעצמי ועליתי אל תוך הסל של הכדור הפורח והצטופפתי בין הביולוג מנס ציונה שקיבל את הטיסה הזו במתנה מבנו לרגל פרישתו לגמלאות, ובין הזוג שהגיעו לכאן לכבוד יום הנישואים ה-15 שלהם.
מהר מאוד האוויר בתוך הכדור הגיע ל-70 מעלות ואנחנו התנתקנו מהאדמה והתחלנו לעלות מעלה באיטיות. מבעד לטופוגרפיה אפשר היה לראות את חוות השקמים של אריק ועוד כמה חוות חקלאיות שהיו מפוזרות בסביבה בחוסר היגיון.
ממש באופק אפשר היה לראות פירורים של העיר אשקלון ושל האחות הגדולה שלה, אשדוד. כל הנוסעים היו מאובזרים במצלמות דיגיטליות וצילמו ללא הפסקה, מכל זווית אפשרית, כאילו היינו באמצע סשן צילומים של גוגל Earth.
לא הייתה אבן ולא היה גבעול שלא תועד. אני הייתי היחיד שהגיע נטול מצלמה. המכשיר היחיד שהיה לי להנצחת הרגע הוא המוח שלי, אבל הוא עדיין פועל בשיטה הישנה: האנלוגית. והוא לא מה שהוא היה פעם, לפני שהחלטתי למלא אותו בכדורים שלא פורחים לשום מקום.
לא מזמן ראיתי סרט תיעודי על אילן רמון. באחד הקטעים בו אפשר היה לראות את רמון מסתובב בכן השיגור של נאס"א כמה ימים לפני טיסתו המיועדת לחלל. הוא נראה שליו מתמיד. המראיין שאל אותו מה הוא יעשה ומה יעבור לו בראש ברגע שייצא מהאטמוספרה אל החלל החיצון, והוא השיב שהוא יביט אחורה אל כדור הארץ שלנו ויחשוב "מחשבות פילוסופיות" על הקיום שלנו, על המין האנושי, על מקור החיים.
ובכן, גם אני, קצת כמו אילן ז"ל, נוטה לחבר טיסות עם מחשבות פילוסופיות. אמנם אני נוטה להתעסק בפילוסופיה יותר גשמית, יותר ארצית, אבל גם אני טיפוס חושב שאוהב להגות ולהרהר בסגנון חופשי בגובה של 3,000 רגל ומעלה.
וכך, חמש דקות אחרי ההמראה, כבר נחתו עליי הקושיות הפילוסופיות הראשונות. האם יכול להיות שאני חווה ברגעים אלה את החוויה היאפית הלא-נחוצה הגדולה ביותר שיש? שאלתי את עצמי. האם ברגעים אלה ממש אני נמצא בתוך אחת מתופעות הלוואי הגדולות של תרבות השפע והפנאי של ימינו? והתשובה היא כן. הרי מי שעולה לכדור פורח בשש בבוקר המשמעות היא שחייו הגיעו לקצה ויש לו מספיק כסף(טיסה בכדור הפורח של חברת OVER ISRAEL, שבה טסתי, תעלה לכם בין אלף ל-1,200 שקל) ומספיק זמן (תהליך הטיסה ברוטו נמשך בערך שלוש שעות) בשביל להבין את מה שהציפורים הבינו מזמן: שהעולם נשאר מקום די משעמם בין אם אתה מביט בו מהקרקע או מהאוויר.
הסתכלתי על האנשים שעמדו איתי בסל, בחנתי אותם אחד-אחד, וחשבתי לעצמי: הרי לאף אחד מהם אין צורך אמיתי להיות כאן עכשיו, בגובה של קילומטר ומשהו מעל האדמה, במהירות שיוט של 15 קמ"ש בממוצע, בתוך הכדור הפורח הגדול ביותר בארץ.
איש משכניי לסלסילה איננו כאן כי הוא צריך לתצפת על ארוחת הבוקר שלו שנעה בשדה החיטה למטה כמו שהעוף הדורס הממוצע צריך. ואיש משכניי לסלסילה גם לא בונה על הכדור הפורח בתור כלי תחבורה שייקח אותו ליעד כלשהו.
אז למה כולנו כאן? האם מרוב שפע ופנאי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמנו ואנחנו סתם מרחפים באוויר, רק כי אנחנו יכולים? סתם כי בא לנו? האם מרוב קדמה וזמן פנוי אנחנו לא שמים לב שהצלחנו לעשות את הנורא מכל ולבנות לנו כלי תחבורה מטומטמים להפליא (כדור פורח, ריקשה, מונית הכסף, הקארטינג והגלשן) שבעצם לא לוקחים אותנו לשום מקום?
אחר כך נחתנו בתוך איזה שדה חיטה ואכלנו ארוחת בוקר חגיגית בחורשה סמוכה. כל אחד מאיתנו קיבל תעודה רשמית שהוא עלה על הכדור ונחת ברכות על האדמה (לי בבית יש כבר אלפי תעודות מהרוקח המחוזי וממשרד הבריאות וממשטרת ישראל שמאשרות שעליתי על הרבה כדורים אחרים בעבר וגם נחתתי מהם - אבל לא ברכות).
מרחוק יכולתי לראות איך מקפלים את מפלצת הבד, ששכבה שרועה על הקרקע, חסרת אוויר, ומכניסים אותה לתוך הג'יפ. הקרב הסתיים, המפלצת מתה. היה בזה משהו עצוב שלא יכולתי להסביר. בינתיים, עד שהג'יפ שאמור לקחת אותנו חזרה לקיבוץ רוחמה יגיע, הנוסעים ניצלו את הזמן הפנוי והתנפלו על הטייס והחלו להמטיר עליו כל מיני שאלות: האם יש בארץ אנשים שמחזיקים כדור פורח פרטי משלהם? (כן). כמה כאלה יש? (שלושה). האם צריך רישיון כדי להטיס כדור פורח? (כן). מהן הדרישות של משרד התחבורה לקבלת רישיון כזה? ()עשר שעות ניסיון באוויר ומבחני תאוריה במטאורולוגיה, נווטות, רדיו וידע טכני כללי של כדורים פורחים). כמה שעות עבודה צריך בשביל להכין את הכדור לטיסה? )שש-שבע שעות בערך). ועוד מיליון שאלות מהסוג הזה.
לי לא היה כוח להשתתף בקונגרס המידע האווירודינמי שהתפתח שם, אז הלכתי הצדה, הבטתי על השמים הכחולים מעליי וחשבתי לעצמי ש"אין ספק שמעל לכל השאלות הפילוסופיות שמעלה הטיסה בכדור הפורח, מרחפת שאלת האם, השאלה הפילוסופית האמיתית, שהיא: מה יותר מטומטם ולא נחוץ, לטוס בכדור פורח או לשחות בבריכת גלים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם