לזכור את משפט אייכמן
בשנת החמישים למשפטו של הצורר אדולף אייכמן אסור לשכוח את העדויות הקשות של הניצולים ואת הרצח השיטתי ביהודים
50 שנים חלפו ואני זוכר עד היום מקצת מהתנהלות המשפט. אני זוכר את התובע, גדעון האוזנר: במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים.
ואני זוכר את אייכמן משיב בגרמנית (שפה אותה דיברו בביתי): In sinne der Anklage nicht schuldig שמשמעותה "ברוח התביעה (כתב האישום) - לא אשם". עוד אני נזכר בשמו של פרקליטו של אייכמן שנראה לי אז מוזר ושאותו אחי המנוח ואנוכי הפכנו לצחוק –סרוואציוס.
וכמובן העדויות שאת מקצתן שמענו ברדיו בכיתה ואת רובם קראתי בעיתון. כן כבר בגיל 10 הייתי "תולעת עיתונים". העדויות היו מזעזעות. די מקוממות . איך זה קרה שאלתי את עצמי, ילד קטן, יליד הארץ שהתחנך על ברכי הגבורה במלחמת השחרור וחווה את ניצחון הבזק במבצע קדש. למה הם לא נלחמו חזרה, כל יום של עדות הגביר את הכעס .
קראתי על עדותו של ק. צטניק. עדות שבמהלכה התמוטט על דוכן העדים. זה היה נורא. יותר ויותר נחשפתי לזוועות השואה. הבנתי מה עבר על דודתי ודודי מצד אמי ועל ילדיהם הקטנים. זו שכתבה במכתבה האחרון לאחיה ולאחיותיה
על דודי דודתי מצד אבי. על רעייתו של דוד אחר ובתו. שכולם נרצחו. בדמיונו של ילד קטן ראיתי את המראות, זועזעתי מהחוויה.
אני זוכר את תגובת אייכמן בכלוב הזכוכית, עם "הטיק" בעינו, אומר: "הייתי רק בורג קטן". את גזר דין המוות של השופטים לנדוי, הלוי ורווה. שלושה ימים קראו השופטים את הכרעת הדין. כמעט חצי שנה לאחר מכן, אני זוכר, את יום התלייה בכלא רמלה ולאחריה את ההודעה כי אפרו של רוצח עמי פוזר בלב ים כדי למנוע עלייה לקברו.
לימים, כשבגרתי קצת, הרביתי ללמוד על החטיפה בארגנטינה. על מעללי בכירי המוסד. קראתי שוב ושוב את ספרו של איסר הראל "הבית ברחוב גריבלדי". את הספרים על העדויות הרחקתי מעצמי. עדיין חי תחת הכעס של "כצאן לטבח".
בעבודתי בסוכנות היהודית גם הכרתי כעמית לעבודה את מיכאל גלעד – אז ראש מערך השליחות. בשקט לחשו לי כי היה שומרו של אייכמן ב"לשכה 06" . הוא מיעט לספר על חוויותיו עם הצורר.
היום, 50 שנים אחרי המשפט, אני משוכנע כי החלטת בן גוריון על המהלכים ללכידת אייכמן ולהעמדתו לדין היו במקומן. עובדה, אני זוכר.
אין לי ספק כי העדויות במשפט השאירו בי חותם לנצח. זו כנראה הסיבה להצטרפותי לסיוע ב"מצעד החיים". זו כנראה הסיבה שבעמדותיי המדיניות בהן אני "יונה צחורה" בפרטי הסדר הקבע אני נץ וקשוח בענייני בטחונה של ישראל.
שנה זו, שנת ה-50 למשפט צריכה להיות מצוינת על ידי כל קהילה יהודית בעולם. שחזור של קטעים מהמשפט, הצפת העדויות והצגת שתיקת העולם מחויבות המציאות. לא רק באירופה אלא גם בצפון אמריקה ובדרומה ואף בסין ובהודו .
השואה הנוראה שעברה על העם היהודי. המאמץ השיטתי לרצח עם בגז ובאש אסור שיישכח.
גם בישראל אנו חייבים בכך למען ילדינו ולמען נכדינו. שאיש חלילה לא ישכח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם