פתאום קם אדם ומתחיל ללכת
סוף סוף החלטתי להיות נחמד לגוף שלי והצטרפתי ל"תוכנית הכושר לעצלנים" של הולמס פלייס. כל מה שצריך זה להצטייד במד שמונה את מספר הצעדים שאני עושה ביום. צעד גדול לאנושות
יש כל כך הרבה דברים שאני מוכן לעשות לפני שאהיה מוכן לעשות כושר, למשל: לעשות תואר במינהל עסקים, לעשות מצות, לעשות לביתי, לעשות גבות, לעשות בייביסיטר לגור קנגורו, לעשות שופינג עם זוגתי במשך שמונה שעות רצופות בלונדון.
בימים כתיקונם אני מוצא שאני דווקא יכול להעריך גנב שרץ ברחוב מפחד שייתפס. ואני יכול להעריך צלם פפראצי שרץ ברחוב אחרי איזה סלב. אני יכול להזדהות עם הריצה שלו אחרי הצורך למלא את עמודי העיתון בשטויות (אחרי הכל אני עושה זאת מדי שבוע).
אבל אני לא יכול להעריך מישהו שרץ ברחוב סתם ככה בשביל הכושר. לא יכול להזדהות עם הצורך המטורף שלו לחטב את גופו דרך פעילות ספורטיבית. המנטרה שלי תמיד הייתה: למה ללכת לחדר כושר כשאתה יכול בקלות רבה להתחיל לצרוך הרואין ולהוריד המון במשקל. או לחלופין, להתחיל להזריק סטרואידים ולטפח גוף מלוטש ומהוקצע.
ליד הבית שלי ישנו חדר כושר שפתוח 24 שעות ביממה. ממש כמו בערוץ המוזיקה זהו חדר כושר "שקוף" שקירותיו מזכוכית. לפעמים אני עובר שם בשעות הלילה המאוחרות ורואה שאפילו אז המון ישראל צובא על שעריו ומפדל באופני הכושר, מרים משקולות, הולך/רץ על ההליכון החשמלי, ומבצע עוד כל מיני פעילויות משונות שלדעתי יצאו מהחוק עוד בנובמבר 1987, כשוועדת לנדוי, שחקרה לעומק את שיטות החקירה הנוקשות של השב"כ, פרסמה את ממצאיה.
בפעם האחרונה שעברתי שם הייתי עם רוני ואמרתי לה, "תראי את המטומטמים האלה, תראי את הקרקס האירובי הזה. זה עוד ייגמר בשריר תפוס". ואז היא, ממש משום מקום, אמרה לי שאולי אני פשוט עצלן ששונא
נעלבתי מאוד. אבל אז, כשחזרתי הביתה, מיד לאחר שסיימתי לשתות מים קרים בכוס חד פעמית (ככה לא צריך לשטוף), והכנתי לי קפה שחור עם סוכרזית (כי זה הרבה יותר פשוט מלהתחיל להזיז את היד כל הדרך עד לצנצנת הסוכר הרגיל ולהשתמש בכפית חדשה), ומרחתי לי אבוקדו בפיתה על השיש במטבח (רק לא להשתמש בצלחת חדשה שאותה אצטרך לשטוף), פתאום חשבתי לעצמי שאולי אני באמת סתם עצלן. סתם עצלן ששונא חדרי כושר וכל מה שמריח ממאמץ. בסוף אני אגמור בודד כמו שיר של טום ווייטס, שמן כמו הרמן גרינג, מדוכא כמו ניק דרייק, עם כושר גופני כמו של סטיבן הוקינג ועם הערכה עצמית כמו של איש הפיל.
בדיוק בגלל זה, כשנודע לי שגם לטיפוסים כמוני יש אפשרות להינצל מגורלם האכזר שמחכה להם בפינה של גיל המעבר ושחיקת המטבוליזם, מיד זינקתי על ההצעה (או-קיי, לא ממש זינקתי, כי אני לא מזנק בשביל שום דבר. יותר "ניתרתי באיטיות ובכבדות" אל ההצעה).
אין לכם מושג כמה פעמים בחודש וחצי האחרון שמעתי את המשפט: "זה מד צעדים בכיס שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?". בפעם הראשונה זה הצחיק אותי, בפעם השנייה לא ממש, בפעם השלישית כבר רציתי לבנות אגף סודי בדירה שלי ולהכניס לשם את הבן אדם ששאל אותי את השאלה המטומטמת הזו למשך חמש שנים לפחות ולהקרין לו את הסרט "שואה" של קלוד לנצמן ללא הפסקה.
אז נכון שאני כבר חודש וחצי מסתובב עם מין מכשיר קטן שנראה כמו טאמגוצ'י בכיס המכנסיים, אבל עדיין זו לא סיבה לעשות ממני צחוק. אני לא שמח לראות אף אחד, לא עומד לי כלום, אני בסך הכל מנסה להיות קצת נחמד אל הגוף שלי דרך "תוכנית הכושר לעצלנים" החדשה של הולמס פלייס.
התוכנית נקראת "הולמס פלייס טו גו" (holmes place 2 go) והיא מיועדת לאנשים כמוני: אנשים שלעולם לא תראה אותם בחדר הכושר, אנשים שחוטפים צרבת כשהם נתקלים במונחים כמו "סיבולת לב ריאה", " ספינינג" או "ג'וגינג".
כשנפגשתי עם ערן אליאס, מנהל התוכנית של הולמס פלייס טו גו, הוא הסביר לי ש"חדרי כושר זה לא מתאים לכולם. יש אנשים שאין להם זמן, יש אנשים שמרגישים שלפני שהם נכנסים לחדר כושר הם צריכים להוריד 20 קילו - כי לשם באים כל היפים ויפות - ויש אנשים שפשוט לא רוצים את המחויבות הזו. אז אמרנו, בואו נעשה משהו שיתאים לכולם, משהו שכל אחד יכול לעשות. ומה שעשינו בעצם זה לקחת טכנולוגיה מחברה בריטית, עשינו לה התאמות והקמנו את הולמס פלייס- 2GO שזו בעצם תוכנית אימון אישית שאתה יכול לעשות בכל מקום ובכל זמן ובסופו של דבר זה גורם לך לשרוף קלוריות, לנוע יותר וגם לאכול נכון - אם אתה רוצה - בלי ללכת לחדר כושר".
אחר כך הוא חיבר לי את המכשיר ומאז אני "מחובר". אין לי את דורון צברי שיתעד אותי, אבל יש לי את מד הצעדים הזה בכיס שעוקב אחריי כמו במאי דוקו מסור ומתעד את חיי ללא הפסקה, צעד אחר צעד.
אופן השימוש במד הצעדים הוא די פשוט: אתה דואג שהמכשיר יהיה עליך כל הזמן בכיס המכנסיים. בעזרת נפלאות הטכנולוגיה המכשיר סופר את מספר הצעדים שאתה עושה (וגם את מספר הצעדים "האירוביים" שהלכת, את הקלוריות ששרפת, את מספר הקילומטרים שצעדת ואת המהירות הממוצעת בה הלכת).
בסוף כל יום אתה מחבר את המכשיר למחשב הביתי שלך. המכשיר פורק את הנתונים למחשב ושולח אותם לאתר האינטרנט של הולמס פלייס טו גו. באתר מצפה לך גרף יומי עם כמות הצעדים שהלכת ואז אתה מגלה את הדבר החשוב ביותר: האם עמדת ביעדים האישיים שנקבעו לך? כל מי שנמצא בתוכנית הזו יודע ששם המשחק פה הוא "היעדים האישיים". מדי שבוע עוברים על הנתונים שלך מומחים מטעם הולמס פלייס (מאמני כושר/תזונאים וכו') וקובעים לך יעדים שבועיים שעליך להשיג. "היעדים" הם מספר צעדים יומי שעליך לצעוד. משבוע לשבוע היעדים שלך עולים טיפה כך שאתה מוצא את עצמך צועד יותר.
סוד התוכנית הוא שהיא תוקפת את המשמעת העצמית הרופפת של העצלנים שנרשמו אליה ומעלה להם את המוטיבציה לקום מהכורסה ולהוסיף עוד כמה צעדים למד הצעדים - ואגב כך, בלי שיבחינו, הם משילים קילוגרמים עודפים ונכנסים לכושר. בחברת "כלל בריאות" החליטו ביולי 2010 לצייד את כל עובדי החברה במד הצעדים הזה ומאז "ממש נוצרה פה תחרות ושיח שלם על איך משנים הרגלים", מסביר לי גבי נקיד, סמנכ"ל השיווק של החברה. "זה הפך להיות נושא שיחה רציני אצלנו. אנשים באים ושואלים אחד את השני כל היום כמה צעדים הם הלכו ומתחרים זה בזה. אבל הדבר המדהים באמת זה שבמסגרת התוכנית ראינו אנשים מיישמים את מה שאומרים להם המומחים, ראינו את העובדים רודפים ומנסים להשיג את היעדים שנקבעו להם. יש אנשים שעד אותו רגע לא עשו בכלל פעילות גופנית ובעקבות התוכנית שינו את הרגלי החיים שלהם לחלוטין".
ואתה בעצמך הולך עם המד?
"איזו שאלה. המד הזה ממש מנהל אותי. זה הפך להיות האח הגדול שלי. המד הזה קובע לי את הלו"ז. תאמין לי שכשאתה מגיע לסוף היום, מכניס את הנתונים למחשב ורואה שלא עמדת ביעד, זה גורם לך להחליף מיד בגדים ולצאת לסיבוב ריצה בחוץ, כי אתה לא רוצה להתבזות".
אצלי , לעומת האוטופיה אצל עובדי "כלל בריאות", זה לא הלך כל כך בקלות. במקרה שלי, הביזיון הגיע נטול רגשות אשם. לא כל כך מהר יצאתי לסיבוב ריצה בחוץ. ביום בו התחלתי להשתמש במד הצעדים התחלתי גם לכתוב יומן שיסביר את המהות מאחורי הצעדים. כך זה נראה ביום הראשון: "יומן יקר, היום הלכתי 5,800 צעדים. אינני יודע לאן בדיוק הלכתי, אינני יודע גם לאן הגעתי, אבל מתברר שהלכתי לאנשהו.
על פי מד הצעדים הייתי איפה שהוא. אני חייב להודות שאני לא מחבב את המד הזה שנמצא אצלי בכיס כל הזמן. ללא ספק מד הצעדים הזה הוא אחד הדברים הכי מטומטמים שעשיתי זה הרבה זמן. אני בטוח שבעתיד, כשישאלו אותי מהם הדברים הכי מטומטמים שעשיתי במאה ה-21 אגיד : סירבתי להשתתף באורגיה, קניתי את האלבום של אמיר דדון והשתמשתי במד צעדים".
ובימים שאחר כך המצב רק מחמיר. על פי הסטטיסטיקה, באתר של הולמס פלייס מיום ליום אני צועד פחות, העצלנות גוברת, הבטלה מכה בי ללא רחם, ועל פי היומן, התסכול רק הולך וגובר: "יומן יקר, אני מרגיש את העול הספורטיבי מתהדק על צווארי, אני חש את אימת האירוביקה וההתעמלות בכל צעד שאני פוסע. האם לנצח נגזר עליי למדוד את צעדיי? האם לנצח אוכל חרב ומוצרים דלי שומן? אני מרגיש שכעת, בימים טרופים אלו, אני מבין פתאום למה התכוון המשורר דוד אבידן כשכתב את השורות:'מה שמצדיק יותר מכל/ את הבדידות, את הייאוש הגדול/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול/ היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת'. גם לי אין ממש לאן ללכת, אבל בכל זאת אני הולך לשם".
אלא שאז, ממש כמו באגדת ילדים, זימן לי היקום מפנה אירוני בחיי: עברתי לגור עם זוגתי ועם כלב היורקשייר-טרייר ההיפראקטיבי שלה בצפון תל אביב, ופתאום מצאתי את עצמי מנהל חיים עמוסי טיולים עם הכלב. חיים מלאי צעדים ושריפת פחמימות.
המקום בו אפשר באמת לחוש את רוח השינוי הספורטיבי שחל בי מאז התחלתי להיות המשרת האישי של היורקשייר-טרייר של זוגי הוא היומן האישי שלי. זה מה שכתבתי שם יומיים לאחר שעברתי לגור איתה: "יומן יקר, היום הוא יום גדול לאירובי היום הגעתי ל-16 אלף צעדים. אין ספק שזהו צעד קטן לאדם הממוצע והרבה צעדים לי.
אני מרגיש בריא וחי כמו שלא הרגשתי מעולם. אני חושב שמעתה ואילך אני אבקש מאנשים לכנותי 'ליאור האתלט' או 'ליאור האצן'. בדיוק כמו שלום חנוך, גם אני הולך נגד הרוח, ולא רק נגד הרוח כי אם נגד האינסטינקטים העצלים שלי. לפני שעתיים סיפרתי לרוני, בת זוגי, על 16 אלף הצעדים שצעדתי היום ואמרתי לה שאני מרגיש את הבריאות שרה בתוכי כמו קנרית. היא אמרה שזה לא ממש מעניין אותה ונכנסה להתקלח באדישות. אבל זה בסדר, כשאזכה במדליית הזהב במקצה הליכה מהירה באולימפיאדת לונדון 2012 לא אודה לה במעמד הזכייה. וכשהיא תשאל אותי מדוע לא הודיתי לה מעל הפודיום, אגיד לה שזה בגלל שהיא לא מעריכה את הרוח האולימפית שנושבת בתוכי ולא מעריכה את חדוות הכושר הגופני שלי.
על פי מד הצעדים, טיול ממוצע עם הכלב, בערך 25 דקות, מזמן אותך לעשות היכרות עם הנתונים הבאים: 1,400 צעדים , 1.44 קילומטר במהירות ממוצעת של 6.16 קמ"ש ושריפה של 70 קלוריות. מאז שעברתי לגור עם רוני אני עושה היכרות צפופה עם הנתונים האלו לפחות ארבע פעמים ביום. אין לי ברירה אחרת. אם אני לא אוציא את הכלב כל שלוש שעות בערך הוא יהפוך את הדירה בה אני חי לג'ימבורי של צרכים עם ארומה של התחנה המרכזית הישנה. הדבר הטוב היחידי שיוצא לי מכל העסק הזה זה כמובן שמדדי הצעדים שלי פורחים ואני יכול להכריז בגאון שקוראים לי ליאור ואני צועד בממוצע 8,000 צעדים ליום.
בחלוף שבוע של מגורים משותפים בדירתנו החדשה קיבלתי שיחה נלהבת ממדריכת הכושר האישית שלי מהולמס פלייס טו גו. "ליאור, איזה שינוי חל בך אני מאושרת לראות שאתה עומד בכל היעדים ומרביץ הליכות על ימין ועל שמאל".
"את לא מבינה: זה לא אני, זה הכלב המזוין. זה הכל בגללו. אני לא בעד כל הספורט הזה, אבל פשוט אין לי ברירה. עברתי לגור עם חברה שלי לפני שבוע ואיכשהו האחריות לטייל עם הכלבלב שלה נפלה עליי".
"אל תהיה צנוע ליאור, תן קצת קרדיט לנפש הספורטיבית שלך. תן לאיש האתלטי שבתוכך לפרוח". מה, איזה איש?" "האיש האתלטי שבתוכך".
ולמרות שאינני מאמין בבולשיט הזה, אני מוכרח לומר שמדי פעם, כשאני מוציא את הכלב לטיול, גומא את הרחובות, שורף קלוריות, מפתח סיבולת לב ריאה ומחזק את שרירי התאומים, אני יכול להישבע שאני מרגיש לכמה שניות את האיש האתלטי פורח בתוכי. אבל רק לכמה שניות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם