של מי העיתון הזה לעזאזל
טור שנכתב לפני עשרים שנה, כשמעריב היה במשבר, נראה עכשיו מתאים מתמיד. לחבריי המדוכאים אני רק רוצה להגיד: העיתון הזה שייך לנו. לאלה שמתעקשים להמשיך ולכתוב בו, בגלל שהדבר היחידי שאנחנו יודעים לעשות כמו שצריך זה לכתוב את האמת שלנו בעיתונים
לפני שבועיים, ביום שישי בצהריים, כשערכתי את הקניות הצנועות שלי בצרכניית המושב, הביטה בי הזבנית הכפרייה בזעם מנומס ואמרה: "מה קורה עם העיתון שלך? הגיעו אלינו רק עשרה עיתונים היום".
"לא יודע", אם היא רק הייתה יודעת כמה בקלות אני מרגיש אשם, "בטח בעיות בקניית הנייר, ושני מרלבורו אדום רך בבקשה. . .".
אחח, האחריות הזאת שיש לך בעיתון עם כל הרבה תקופות מצוקה מקרטעות. האם נצא מזה גם הפעם? האם מישהו יקנה אותנו? האם העורך העכשווי יישאר יותר מחצי שנה, או שגם הוא יירשם בספר העורכים בלשכת הכיסא החם שלו - ספר העורכים שחתמו עליו יותר מאשר בספר האורחים של מלון "ולדורף אסטוריה" לדורותיו.
ולמה יש לי הרגשה שכבר כתבתי את זה? אחרי שעות של נבירה בארכיון הפרטי שלי שבחצר, אני אכן מוצא טור ישן וצהבהב, שנכתב בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה. גם אז היה העיתון הזה בסכנת סגירה. וכמו בהרבה מקרים אחרים, הדרך שלי לעידוד זולתי ואותי הייתה לכתוב על זה.
הכותרת הייתה כמו הכותרת של הטור הזה, ולמרות שאינני נוהג למחזר את עצמי, אני מביא כמה ציטוטים שבהחלט מתאימים גם לזמננו: "של מי העיתון הזה, אני שואל, של מי העיתון הזה לעזאזל?
האם יש כבר עורך. משקיע? האם מצאתם כבר מישהו שממש מעוניין בי? האם כבר קנו אותי? יהונתן גפן פעם ראשונה, יהונתן גפן פעם שנייה. . . כדאי לכם, אני אומר לכם, משתלם לכם לקנות אותי.
אני נחמד, אני משעשע, הנה תשמעו סיפור מצחיק - יום אחד הגיע אלינו מיסטר רוברט מקסוול. . . לא מצחיק? אני גם יכול להיות עצוב. הנה, תשמעו את זה: פעם העיתון הזה,'מעריב', הייתה לו כותרת משנה שנמרחה באדום סמוק מתחת לשם העיתון,'העיתון הנפוץ ביותר במדינה'. אני מוכרח להודות שאהבתי את זה - זה נתן לי הרגשה שאני פופולרי, שאני נמצא בכל בית בישראל, כמו מזוזה, שאני חלק בלתי נפרד מהבנת הנקרא, וגם אם אני פוץ - אני נפוץ ".
גם בחודש האחרון, במשבר האחרון לפי שעה, הרגשתי את משק
העיתון הזה היה במשברים חמורים וכמעט סופניים עוד לפני שכמעט כל התקשורת נצבעה בצהוב עמוק, אז איך הוא ישרוד בימים החלולים האלה, כאשר העיתונות הכתובה היא כמעט אמנות מתה, והתקשורת, לפי חזונו של רבנו אוסקר וויילד, נכנסה לתהליך דארווינסטי שבה כל מה שיותר וולגרי נשרד?
כמה אנשים באמת מתחילים את היום בקריאת עיתונים מודפסים? כמה אנשים עדיין זוכרים שהמפגש עם הדפים הגדולים עם האותיות הקטנות היה פעם טקס כמעט דתי, ברוח תפיסתו של נביא התקשורת מרשל מקלוהן, שאמר שאנשים לא ממש קוראים עיתונים, אלא נכנסים אליהם בכל בוקר כמו לאמבטיה חמה?
כשכלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לחתלתול חלול שקוראים לו רייטינג, אולי אין יותר לקוראים עניין ברמת הכתיבה וביושר הכותבים, ומה שחשוב יותר הוא התפוצה ואיזה עיתון מתחרה יהיה הראשון להציג בשער המגזין את בוגרת תוכנית הריאליטי המטופשת האחרונה, רצוי בעירום חלקי.
ונחזור לטור הישן שלי שלא הזדקן: "היינו נפוצים, אחר כך לא נפוצים, אחר כך בא מיסטר רוברט. אחר כך. . . מי יקנה אותנו לעזאזל? מי רוצה אותנו מי? אמנון אברמוביץ' פעם ראשונה, אמנון אברמוביץ' פעם שנייה?. . . מישהו פה אמר סימה קדמון? "האם אני רלוונטי? האם אני רווחי, גבירותיי ורבותיי, שועי הארץ? האם בכלל כדאי למישהו להשקיע בי, בזה שבסך הכל כותב בעיתונים, לא רוכש אותם?
"אני מכיר אנשים שקונים עיתון, אבל אין בחוג ידידי הקרובים מישהו שרוצה לקנות את כל העיתון, וכמו גראוצ'ו מרקס, קשה לי להבין כיצד טייקון תקשורת ירצה לרכוש את כל העיתון שבו כותבים אנשים כמוני. אחרי כל כך הרבה שנים עדיין אין לנו ביטחון עצמי. ככה זה בשמאל.
"הטור הזה, שאולי מתאים יותר לעיתון הקיר שמול מזנון 'מעריב', נכתב בדמדומי המשא ומתן על רכישת העיתון שלנו. איש מהכותבים לא יודע מי יהיה העורך שלו ומי יהיה הרוכש הנדיב שלו. לפני חצי שנה כולנו היינו באופוריית מקסוול, וכשהוא קפץ מהיאכטה שלו והטביע את עצמו יחד עם כל קרנות הפנסיה של ה'דיילי מירור', אמרו לנו האנשים בקומות הגבוהות שיהיה בסדר ושלא נדאג. לא דאגנו, רק שאלנו את עצמנו: של מי העיתון הזה? של מי העיתון הזה לעזאזל?".
תהרגו אותי אם אני יודע איך אני עדיין מחזיק מעמד בעיתון הזה, רדוף המשברים והמבוכות הכלכליות, בנאמנות חולנית שלה זוכה רק הספר שלי חוליו. כמו שאני מתגעגע לארץ ישראל הקטנה, כך אני מתגעגע לעיתון הקטן של פעם. אני זוכר שפעם קראנו לעצמנו "משפחת מעריב", וזה היה עוד לפני שהיו כל כך הרבה מקרים של אלימות במשפחה, ואם היו, הם לא נחשפו כמו היום.
אני כותב בעיתון עוד לפני שהיו מילים כמו "רייטינג" ו"טאלנטים", לפני המחשבים. פקססנו מכל מקום בעולם, וכשלא היו מכשירי פקסמיליה היינו צריכים להכתיב מארצות נחשלות סיפור חשוב של מאות מילים לקלדנית עם הפרעת קשב ברחוב קרליבך.
ולחבריי המדוכאים בעיתון אני רוצה להגיד: העיתון הזה שייך לנו, לאלה שמתעקשים להמשיך ולכתוב בו, בגלל שהדבר היחידי שאנחנו כנראה יודעים לעשות כמו שצריך זה לכתוב את האמת שלנו בעיתונים.
ולפעמים, פתאום משהו שכתבנו לפני 20 שנה הוא אמיתי גם כיום. אם עברנו את דנקנר, נעבור גם את דנקנר. אם עברנו את מקסוול, נעבור גם את זה. אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם