פרדוקס מר: חייו ומותו של שחקן
ג'וליאנו מר מעולם לא פסע בדרך הראשית. הוא פסע בצד, בשוליים. אנחנו הישראלים, לא יכולנו להתמודד עם העובדה ששחקן ערבי יפה תואר ומוכשר הוא לא באמת משלנו
לו אור אדום המצליח לרתק את מבטנו למקום אחר. אמנם מאמרי מזוהים עם המחנה הציוני, ולא פעם ביקרתי את ארגוני השמאל הקיצוני על התנהלותם המזיקה, אך הגדולה שלנו בתור עם הספר, העם החושב, היא גם להביט לצדדים - ולא רק ישר.
אני מדברת על המשמעות הכואבת של רצח השחקן ג'וליאנו מר. ג'וליאנו מר מעולם לא פסע בדרך הראשית. הוא פסע בצד, בשוליים, פסע ללא חשש על פי התהום של זהותו כאדם, כאזרח ובמיוחד כשחקן.
"מופרע" הם קראו לו וצקצקו בלשונם בסיפוק. "מופרע בכשרונו, באנרגיות שלו, במסירות שלו. אתם לעולם לא תהיו מופרעים כמוהו. אחד לעשר שנים קם שחקן כזה, שמסוגל לשתק את הקהל ואת הפרטנרים שלו על הבמה, לגרום ללסתותיהם להישמט, ולא בגלל שהבמאי דרש. הוא יחנוק אתכם מתשוקה, יבעיר אתכם משנאה ומאהבה, יעורר בכם שדים שפחדתם להיתקל בהם". ואנחנו אכלנו את עצמנו מקנאה.
ג'וליאנו מר היה אחד השחקנים הכי יפים, מסקרנים, כריזמטיים ומוכשרים שידע התיאטרון הישראלי. עיניי הברונזה שלו, הפילו נשים רבות ברשתו, ונוכחותו העוצמתית השיגה לו תפקידי מפתח שכל שחקן מייחל להם.
הוא שיחק את כל התפקידים. ואני לא מדברת על תפקידים בתיאטרון. אני מדברת על התפקיד שלו בחיים שלנו, כישראלים, שלא מסוגלים להתמודד עם העובדה ששחקן ערבי יפה תואר ומוכשר, אידיאליסט, ערמומי, מסתורי וכריזמטי - הוא לא באמת משלנו.
כבן לאמא קומוניסטית יהודיה ולאב ערבי, החברה מעולם לא מחאה לו כפיים. היא מחאה לתפקיד שגילם על הבמה. מנסה בכוח לא ליפול בפח ולהתאהב בו. בג'וליאנו עצמו. תפקידו הגדול של ג'וליאנו היה פרדוקס בחיינו: שירת בחטיבת הצנחנים, ומנגד התבטא נחרצות נגד חיילי
אהבנו אותו ושנאנו אותו. סונוורנו מדמותו ומנגד סתמנו אוזנינו לדיעותיו. קמנו להריע לו
ובאותה נשימה הפנינו לו את הגב בזעם. לא הייתה במה מספיק גדולה לעכל את האנרגיות העצומות שלו.
והנה, לוחם החופש הערבי שלא היה מזוהה לרגע עם מוצאו האתני האמיתי-יהודי, נרצח ככל הנראה על ידי בני העם אליו בחר להשתייך.
הם, במו ידיהם, הורידו את המסך על אחד האנשים שנתן להם ייצוג הולם בחברה הישראלית. ג'וליאנו היה דמות שנויה במחלוקת לכל אורך הקריירה שלו, וכשהקים את תיאטרון החופש בג'נין למורת רוחם של אחיו הערבים, על הליברליזם המוקצן שלא תואם את הלכות חייהם, ולמורת רוחם של הישראלים שחשו נבגדים ממעשיו, הוא המשיך להסתכל לכל אחד מאיתנו, גם לערבים וגם ליהודים, בעיניים.
כמו שהוא היה על הבמה - לוחם ללא חת - ולו למען השורה הכי חסרת משמעות במחזה, כך גם בחיים, לא הרים ידיים לרגע, והציב בפנינו מראה של אידיאליסט קשוח שרבים מאיתנו היו מתחננים להרגיש את עוצמת הרגשות שהוא מפגין כלפי העקרונות שלו.
וזה ידידיי, מעורר קנאה. ג'וליאנו מר מעולם לא היה מוגדר מבחינתנו בשום נקודה על הגלובוס. הוא היה ישות עצמאית, שחוצה כל מחסום וכל גבול בלי לעצור לבדיקה. הוא שיחק את התפקיד המרכזי במחזה הכי ארוך בחייו, ואנחנו היינו הקהל.
ועכשיו, שהקתרזיס מבעבע ומחניק את הגרון, אנחנו מבינים למה כל כך סבל. ג'וליאנו היה הגיבור הטרגי, בטרגדיה שיצר לעצמו. והוא שיחק את התפקיד הזה במלוא הרגש והאמונה הפרטית שלו. הדרן כבר לא יהיה. לשמחת הספקנים. או אולי לצערם של התמימים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם