עד המלך הבא
בכל שנה, בקלות בלתי נסבלת של הצבעה סמסית, אנחנו ממליכים לעצמנו מלכים. תגידו, לא נמאס? אבי צבי, מנכ"ל רשת, כותב ל"רייטינג"
אבי צבי ינאי יחיאל, יח''צ
בכל שנה, בקלות בלתי נסבלת של הצבעה סמסית, אנחנו ממליכים לעצמנו מלכים. המבשל הטוב ביותר, המלך של הרחבה, הזמר הבא של ישראל או סתם האיש ששרד בבית בלי לעשות כלום. רק שרד. כולם מלכים. מלכים לרגע. מלכים של הריאליטי.
תופעת ההמלכה הולכת יד ביד עם תרבות האינסטנט שלנו. ברגע אחד אנחנו אוהבים, ברגע אחר אנו שונאים, והדרך לתהילה הופכת לקצרה, קצרה מדי. מאלמוני לעשיר, למפורסם, לכזה שרודפים אחריו ברחוב, ברגע. ורק משום שהוא שרד על אי או היה החנון האולטימטיבי.
בשבע השנים האחרונות של הטלוויזיה המסחרית בישראל השתתפו בתוכניות ריאליטי אלפי אנשים, החל באודישנים הקשים וכלה בדקות המסך הקצרות. כולם אנונימיים. כמה מהם באמת אנחנו זוכרים? כמה הצטרפו לתודעה ההיסטורית שלנו? תרמו את תרומתם לתרבות או למוזיקה באמת? במהירות שבה עולים, כך גם מתאדים. קודם לערוץ נישה בהנחיה אזוטרית ואחרי זה לגמרי. נעלמים.
אם תשאלו אותי, הסיבה שלנו היא דווקא אחרת לגמרי. לא מהרצון להמליך אנחנו מונעים, אלא דווקא מהרצון ההפוך. כל המלכה טומנת בחובה תהליך של הדחה. הדחה מהשורש דוחה. להדיח. בכל שבוע, באמצעות הנייד שלנו, בהינף של לחיצה על מקש אנחנו מדיחים מישהו. הנה המחיר של הדרך הקצרה: אתה לא יפה או חכם מספיק בשבילנו. אתה פשוט לא טוב מספיק. אנחנו לא אוהבים אותך. אתה מודח.
בשבוע נתון של הטלוויזיה המסחרית בישראל יש שלוש תוכניות ריאליטי. שלוש תוכניות שבהן נדיח ונמליך. שלוש תוכניות שבהן נתאהב אבל גם נשנא, נדבר על זה מחר בפינת הקפה, נדבר על זה עם חברים, נגן בחירוף על שלנו ונסביר בפרוטרוט למה להדיח את האחר.
הושע בן אלה היה מלך ישראל לתקופה יחסית קצרה, בסך הכל תשע שנים. אנחנו, לעומת זאת, לא מחזיקים אפילו תשעה ימים. הושע בן אלה כנראה לא היה זוכה להצבעות מסרונים שלנו. אבל מי בעצם רוצה להיות המלך של חברה מדיחה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם