אחותה של עו"ד פלינר: על השופטים להתעורר
5 שנים אחרי שעו"ד פלינר נרצחה בגלל בצע כסף של נער בן 15, מבקשת האחות מהשופטים: חשבו טוב לפני שאתם מכריעים את הדין
"אני מבקשת מכם", תגיד להרכב השופטים שדן בתיק, "שתרחיקו את הרוצח מהציבור עד סוף ימי חייו. אדם שלוקח חיים, לא צריך להיות יום וחצי מחוץ לכותלי בית הסוהר, זאת הבקשה שלנו. תחשבו טוב טוב לפני שאתם מכריעים את הדין. הצדק זועק כאן, ומתבקש שהאדם הזה יורחק מהציבור לעד. למען אזרחי מדינת ישראל. לא למעננו. לא בשבילי ולא בשביל אמא שלי ולא בשביל הילדים של ענת. זאת המשאלה שלנו, שהצדק ייעשה".
"אני לא בן אדם של מלחמות, וזה לא עניין של נקמה", היא מבהירה את עצמה. "אני לא אומרת 'הוא רצח את אחותי, אז שיכניסו אותו כל החיים לכלא'. לא. גם אין פה 'מחיר'. שום דבר שהשופטים יחליטו לא יחזיר לנו את ענת. אבל שהשופטים יידעו שזאת הבקשה שלנו. זה מה שאנחנו רוצים, שיזרקו אותו לכלא לכל ימיו. מאסר עולם אמיתי.
"משהו קרה למערכת הצדק הישראלית. משהו לא תקין. אני רוצה שהשופטים יתעוררו. אני רוצה להחזיר את השפיות לבתי המשפט. יש משהו חולה בתפיסה הישראלית. אומרים לי, 'מה עם המקרה של אחותך? אה, שטויות, הרוצח בעוד חמש שנים ייצא החוצה'. זה מעוות, זה חולני. אדם רוצח, דקה אחר כך הוא חובש כיפה, דקה אחר כך הוא אומר שהוא קורבן של החברה, ודקה אחרי זה הוא לא שפוי. זה מעצבן, זה מקומם, זה מכעיס".
רובס מדברת מדם לבה. "אני מסתכלת על הרוצח, פנים אל פנים", היא אומרת. "אני רואה איך הוא יושב בפנים אטומות. הוא לא מישיר אלינו מבט, אבל אני מסתכלת עליו. אני רואה אותו מסתכל לכיוון המשפחה שלו. זורק חיוכים. הוא נראה בסדר. מבסוט. אני אומרת לעצמי, הפושטק הזה, שיושב בבית המשפט, ורצח את אחותי בשביל בצע כסף, בשביל כמה גרושים, כמה מיותר. חבל לי שהוא לא יכול לראות את הילדים של ענת. הייתי ממש רוצה שהוא יראה אותם. לא הייתי רוצה שהם יראו אותו, אבל הייתי רוצה שהוא יראה אותם. אם היה אפשר שהוא יסתכל, אפילו להראות לו תמונות. שזה יהיה חקוק לו במוח, כל החיים שלו, התמונה שלהם, שני הילדים האלה, שהוא השאיר יתומים מאמא.
"העצב בעיניים של הבן של ענת, שהיה כזה ילד שמח, והבת שלה שהייתה צריכה לעבור את גיל התבגרות בלי אמא. בגללו. המחשבה הזאת הורגת אותי. המחשבה שאני לא יכולה להושיע, לא יכולה לעשות כלום. בהתחלה הייתי נכנסת למיטה בלילה, וחושבת רק איך אין להם אמא שתנשק אותם נשיקת לילה טוב לפני השינה, ואיך אין להם אמא שתנשק אותם בבוקר בדרך לבית ספר. או תכין להם עוגה כשצריך. עוגת יום הולדת. אז עשינו עוגה. עשינו את זה. אמא שלי מילאה את המקום. אבל כל ילד רוצה אמא. או ביום הורים, או באירועים, במסיבות סוף שנה, בהופעות.
החוויה של לראות אותם גדלים בלי אמא היא קשה כל כך. היא הרסנית. היא מייסרת. לי קשה מאוד עם זה. השאלות הקטנות האלה של הבת של ענת, 'לימור, כשאני אהיה אמא ויהיו לי ילדים,
"כל הזמן מדברים על זכויות הפושעים", ממשיכה רובס. "מנהלים במדינת ישראל גנון. יום אחד באנו לדיון, והאדון הנכבד הרוצח לא הסכים לעלות לאולם. הוא היה רעב ולא הספיק לאכול. אז כולם, כולל כבוד שלושת השופטים ואנחנו - ישבנו וחיכינו לו שעה וחצי כדי שיאכל. זאת הרגשה נוראית. משקרים לנו מגיל צעיר מאוד. אנחנו רואים טלוויזיה, ואנחנו חושבים שלרוצחים מתייחסים כאל רוצחים ולגנבים כמו לגנבים. כאל חלאת אנוש. בסוף מה יוצא? אנחנו ה'חלאת אנוש'. משפחת הקורבן. לא הוא.
לא הרוצח. אלינו מתייחסים בבוז. והוא מקבל כבוד. אנחנו מקבלים רשות להכניס רק שלושה בני משפחה לאולם בית המשפט. גם זה באישור מיוחד. אנחנו צריכים לעשות אן דן דינו מי יבוא. אנחנו לא חלק מהתהליך. אנחנו לא התביעה ולא הסנגוריה. אנחנו אילמים. אסור לנו לדבר. בכל רגע נתון, אם נעשה משהו, טעות, גם אפשר להעיף אותנו משם. כי אנחנו שם בזכות.
היינו צריכים להגיש בקשה מיוחדת לבית המשפט, שיתיר את הנוכחות שלנו, כי הרוצח היה קטין כשרצח, והדיון מתנהל בדלתיים סגורות. חשבתי איך אני הייתי מתנהגת, אילו הייתי שופטת. אני בהחלט לא הייתי דוחה את הדיון כי הרוצח רעב. אני לא הייתי נותנת למשפחה של נרצחת להמתין שעתיים, כי רוצח מסרב לבוא. פשוט הייתי מתחילה את הדיון בלעדיו. זה הכל".
פחות משבוע אחרי הדיון הקרוב, ב-11 באפריל , יחול יום השנה לרצח. חמש שנים בדיוק. ברמת השרון יחנכו פארק על שמה. "תסכול, פספוס", אומרת רובס על חמש השנים האחרונות מאז הרצח. מבחינתה, החיים מחולקים לשניים. לאלה לפני שענת נפטרה - היא מקפידה לא לומר "נרצחה", ולחיים שאחרי.
"החיים שאחרי מלאי תסכול", היא אומרת. "אני חיה בתחושת החמצה. בהרגשת פספוס. הייתה לי אחות נפלאה, שמעבר להיותה אחותי, גם הייתה חברת נפש, ואני פספסתי אותה. פספסתי חיים שלמים לצדה. היינו אמורות לחיות חיים שלמים יחד. היינו צריכות להזדקן יחד, להצעיד את הילדים שלנו יחד לחופה, לגדל נכדים יחד. זאת החמצה. בשבילי היא הייתה אחות יחידה. יש לנו רק עוד אח ואני מתגעגעת אליה כל כך.
אני אפילו לא יודעת אם געגוע זה ניסוח נכון, כי אתה מתגעגע כשאתה יודע שאתה הולך לפגוש מישהו. אתה נוסע לחוץ לארץ, אתה מתגעגע. יש לך ציפייה להיפגש. פה זה אפילו לא געגוע. זה משהו כזה שאי אפשר להסביר. זה כמו לקום בוקר אחד ולגלות שאין לך שתי רגליים. עכשיו תלמדי לחיות בלי שתי הרגליים. תתחילי ללמוד ללכת בלי רגליים, לעשות את כל הפעולות היומיומיות בלי שתי רגליים. את יודעת שהן אף פעם לא יצמחו, הרגליים שלך. זה בדיוק אותו דבר. פשוט ללמוד לחיות עם הבלי. עם האין. בלי ענת".
רובס, נשואה, היא אמא לשניים ואשת קריירה מצליחה. לפני כמה חודשים גילתה שהיא חולה בסרטן. את המחלה היא קושרת לרצח ולמה שקרה בעקבותיו. החיים שלה שהתהפכו. "ווייק אפ קול", היא מכנה את הסרטן. קריאת השכמה.
"מפני שאתה עובר תהליך ועוד תהליך ועוד תהליך", היא מסבירה, "עד שאתה מגיע לאיזושהי נקודה בחיים שאתה אומר, טוב, מה עכשיו? אני הגעתי לשלב שלא רציתי לחיות. מתי? בשנתיים האחרונות. לא שהייתי עושה לעצמי משהו רע, אבל לא הרגשתי שהחיים שווים משהו. לא מצאתי טעם בחיים. הכל נראה מיותר. אני רואה את ההורים שלי, שהם סובלים, ואני רואה את הילדים של ענת, שלא משנה עד כמה הם מצליחים וכמה הם גדלים, אני תמיד חושבת על כך שבסוף בלילה הם הולכים לישון בלי אמא. זה נורא.
את מאבדת את הכיף, יש מסיבה, ואני לא יכולה ליהנות. יש אירוע משפחתי, אני לא נהנית. יש חג, זה עונש. וזהו. ואז קיבלתי את ה'ווייק אפ קול' הזה של הסרטן. כאילו סוג של נורה אדומה, אולי כן להסתכל קדימה. ישנם הילדים שלי, ישנם הילדים של ענת, שזקוקים לי. לא בפעולות היומיומיות אבל אי שם, כדי שמישהו יוביל אותם לחופה עם אבא שלהם, או שמישהו יעזור להם עם הנכדים שיהיו.
"אני ידעתי שהיא תבוא. המחלה. הייתה לי הרגשה. למה שקרה יש הרבה השפעה על המצב הבריאותי, על מצב הרוח. ידעתי שיבוא איזה רגע, שבו אני אצטרך להחליט אם אני רוצה את זה, את החיים. ואז, כשגיליתי את המחלה, המחשבה הראשונה שצצה לי הייתה שאני חייבת להילחם ולהחלים מהר ככל האפשר. כי אין מצב שאני עוזבת אותם, את הילדים, שלה ושלי, ארבעתם, לבד. היא מתה, אחותי, ואני חייבת לחיות".
"מושלמת" היא מעידה על המשפחה שלהם, לפני הרצח. ענת הייתה הבכורה. היא, לימור, צעירה ממנה בשנתיים. יש להן אח נוסף, צעיר מענת בתשע שנים, שחי היום באנגליה. כשהיו ילדות, סיפרה על ענת ועליה, הייתה ענת ביישנית וסגורה. מופנמת. שתיהן היו חתול ועכבר. רק אחר כך, כשהתבגרו, הפכו לחברות נפש. גדלו בנצרת, ואחר כך עברו לסביון. כשההורים נסעו לחוץ לארץ, בשליחות, חלקו יחד דירה. לימור הייתה חיילת. ענת הייתה סטודנטית למשפטים. "להיות עורכת דין", אומרת לימור על ענת, "תמיד קסם לה. מפני שהיה לה חוש צדק מפותח, וגם מפני שהייתה שנונה והיה לה פה אוטוסטרדה".
ענת עבדה בתור עורכת דין עצמאית, והיה לה משרד מצליח. "לפעמים, כשאנחנו יושבים בבית המשפט, בדיונים של הרוצח, אני מרגישה את הנוכחות שלה", אומרת לימור. "לא מפני שהייתה עורכת דין. מפני שהיא שם. אנחנו לצורך העניין זה ענת. אנחנו יושבים שם ומסתכלים בשופטים, ואז בעצם ענת מביטה בהם. דרכנו".
ביום שישי, שלושה ימים לפני הרצח, נפגשו בפעם האחרונה לארוחת שבת אצל ההורים. מיד אחרי האסון, עד היום, הם מקפידים להיפגש לארוחות שבת. לימור חזרה בדיוק מטיול בתאילנד. ענת הייתה בחופשת סקי. היא הייתה מאושרת. נסעה עם מולי, בן זוגה לחיים. הילדים היו באותה שבת עם הגרוש של ענת, עמי פלינר. היום, בגלל הרצח, עמי הוא שמגדל את הילדים. "ענת הייתה מאושרת", מתארת לימור את הפגישה. "היא דיברה על בת המצווה של הבת שלה, שהייתה אמורה לחול ארבעה חודשים אחר כך. דיברנו על סידורים לחג. ליל הסדר היה אמור לחול ביום רביעי, יומיים אחרי הרצח. קבענו שביום שלישי נבוא לאמא שלי, ונעזור לה בכל ההכנות".
אחר כך קרה הרצח. ביום שני, בסביבות תשע וחצי בערב, תכנן ת' לבצע שוד באחד הבתים ברמת השרון. הוא עצמו תושב שכונת מורשה. אז בן 15. לקח כפפות שחורות וסכין קומנדו של אבא. הוא הגיע לבית של פלינר, ודפק על הדלת. כשענת שאלה "מי זה", ענה "שכן". פלינר פתחה את הדלת. ת' רצה כסף. כשענת זעקה לעזרה, דקר אותה בבטנה כמה פעמים ונמלט. שני ילדיה של פלינר שהיו איתה בבית, מיהרו להזעיק עזרה.
"התקשרו אליי ההורים שלי", מספרת לימור. היא הייתה באותו זמן בביתה, בקיסריה. "הם צעקו שענת נדקרה, שאגיע מהר לבית החולים בילינסון. הגעתי, ושתי דקות אחר כך, אני חושבת, אפילו פחות, יצאו הרופאים. 'ענת לא החזיקה מעמד', הם אמרו לנו. 'היא נפטרה'. היינו בהלם. שוק. לא הבנו מאיפה זה נפל עלינו. ככה, פתאום, חרב עלינו עולמנו. נגמרו החיים כפי שידענו אותם".
במשך שנתיים חיפשה המשטרה את הרוצח. הראיה היחידה שהייתה בידה היא נדן הסכין, שנמצא בכניסה לבית של פלינר. ת' זרק אותו שעה שנמלט. ענת הספיקה לומר, לפני שאיבדה את ההכרה, שהדוקר היה בחור צעיר ושהיא לא הכירה אותו. ת' נעצר כשהיה בן 17 בחשד למעורבות בעברת רכוש. דגימת דנ"א שלקחו ממנו חוקרי המשטרה הובילה למסקנה שהוא הרוצח של ענת. "לפני שהוא נתפס, הייתי הולכת לפעמים ברחוב או שהייתי יושבת במסעדה, והייתי מסתכלת על כל מיני אנשים ואומרת לעצמי, אולי זה הרוצח", אומרת לימור.
"אולי הוא רצח את אחותי, ואני לא יודעת, ואני יושבת איתו עכשיו. זה היה מבחינתי קריטי, לדעת מי רצח את ענת. היינו משתגעים, אילו לא היינו יודעים. היינו חייבים לסגור את המעגל הזה, לדעת מה קרה. איזה פנים היא ראתה ברגעים האחרונים שלה. על מה הרג אותה, מאיזו סיבה. אחר כך זה היה מתסכל יותר, כשגילינו שזה היה סתם. בלי סיבה. כי איזה אידיוט החליט לעשות את המעשה הנתעב הזה".
ת' הודה ברצח של פלינר. בחקירתו אפילו אמר לשוטרים, "מזל שנתפסתי אחרת הייתי עושה זאת שוב". בכל זאת, כפר באשמה. סנגוריו טענו שהוא מפגר. כך, מרבית המשפט עסק בשאלת האחריות של ת', ולא נוהלו הוכחות מעולם. "אנחנו נמצאים בבית המשפט כמעט שנתיים וענת לא שם", אומרת לימור. "כל המשפט מתנהל סביב הרוצח. על החיים שלו, המשפחה שלו, הסבל שלו. ענת היא פשוט קורבן שכבר איננו. היא לא מעניינת אף אחד. אנחנו כל הזמן מקווים שיהיה צדק. אולי יזרקו אותו לכלא לשארית ימיו".
מה הרגשת כשראית את הרוצח בפעם הראשונה?
"לא הופתעתי. ראיתי גבר שהוא לא מלח הארץ, בלשון המעטה. הוא רצח כי הוא מפגר? הוא רצח כי הוא רוצח".
אמרת לו משהו?
"מה יש לי להגיד לו? שימות? אין שם עם מי לדבר. גם עם המשפחה שלו. אנחנו נפגשים בבית המשפט, אבל אין לי שום תקשורת איתם. גם אין לי מה לשוחח איתם. הם אומרים שגם להם קרה אסון. לדעתי הם פשוט נפטרו ממחלה. בעיניי קרה להם נס, שתפסו אותו".
בעקבות הרצח עברו שני ילדיה של ענת להתגורר עם אביהם, עמי פלינר. הוא בקשר קרוב עם בני משפחתה של ענת. כמוהם, גם הוא מגיע לדיונים בבית המשפט. בדיון הקרוב יוגשו לבית המשפט תסקירי נפגע של שני הילדים (היום בני 14 וחצי ו-17) שנעשו בידי אנשי מקצוע. "בשבעה הייתה מחשבה שעמי יעבור לגור לידי עם הילדים", אומרת לימור.
"בסופו של דבר זה לא התאפשר. הם היו צריכים להישאר ברמת השרון. בהתחלה, כל אירוע הייתי רצה אליהם. לארגן, לסרק, להלביש. כי אין אמא. אחר כך הרמתי ידיים. אני לא יכולה לברוח כל פעם מהילדים שלי אליהם. בשלוש השנים ראשונות אחרי הרצח נסעתי פעם בשבוע ובסופי שבוע להיות איתם. בכל יום שלישי היינו מבלים יחד. אבל הם גדלו, ואני הרגשתי מיותרת. היום אנחנו נפגשים בסופי שבוע. קבוע. אני יודעת שענת חסרה מאוד לשניהם. אני פוחדת נורא שמפני שהם היו קטנים, הם לא באמת מסוגלים לזכור אותה".
ביום שני הקרוב, אחרי שיסתיים הדיון, היא תעלה לקבר של ענת. ככה היא תמיד עושה. אחרי כל דיון. "אני מקווה שהרוצח יקבל מאסר עולם", היא מסכמת. "אבל אני לא אלחם אם התוצאה תהיה אחרת. אין לי מה להילחם יותר. אנחנו עם הסיפור שלנו נישאר תמיד. עם האובדן של ענת. אבל אני לא מתכוונת לחיות את החיים של הרוצח. לא. יש מערכת משפט במדינה, והם שצריכים לדאוג. אני רק מקווה שהוא יישב מספיק שנים בכלא, כדי שאני לא אהיה בחיים לראות אותו יוצא. זה הדבר היחיד. לא לדעת שענת מתה והוא מסתובב חופשי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם