ראש לשועלים: בילוי לילי בטקסידרמי
בתוך קולקציית השקרים העירונית, אדם הורביץ תמיד היה זה שלא פחד להגיד את האמת. ביקור ב"ערב מתכוני שועלים" בבר הטקסידרמי שבבעלותו, מעלה את החשש שקצת נמאס לו להיות התגשמות חלום הלילה התל אביבי
מהר מאוד השיחה הפכה לווידוי של אדם בן 40 פלוס שחי את חיי הלילה יותר מדי זמן. זה היה רגע נדיר של כנות אבסולוטית בתוך קולקציית השקרים של הלילה התל אביבי. תמיד היה לי ברור שהרבה דברים משונים יכולים להתרחש על הבר של הברקפסט (והרבה דברים משונים אכן התרחשו שם), אבל מעולם לא תיארתי לעצמי שמישהו שם יגיד לי את האמת.
הברקפסט קלאב הרי היה מועדון של שקרים ושל נשים שרוצות להזדיין עם מיקרו-סלבריטאים בשירותים. מאז ומתמיד היה ידוע שלברקפסט קלאב אתה מגיע בשביל להאמין לשקרים של עצמך, של אנשים אחרים, לשקרים של העיר הזו - לא בשביל לשמוע את האמת. אבל עדיין מדי פעם צצים מתוך אפלת הברים ועשן המועדונים אנשים חד פעמיים כמו אדם הורביץ, שכאשר אתה שואל אותם מה שלומם יש להם את האומץ לומר לך באמת מה שלומם.
אף פעם לא היינו חברים יותר מדי טובים, אבל תמיד היה ברור לי שאדם הורביץ לא שייך ללטאות הבלויות שזוחלות על גחונן כל יום בין מסעדת הקנטינה לקפה התחתית ולעוד כמה יעדים אטרקטיביים של העיר שלא נרדמת. אדם הורביץ הוא בין היחידים בעיר הזאת שעומד בתקנים הסאלינג'ריים המחמירים של חוסר זיוף ומקוריות. וזה בדיוק מה שאמרתי לו כשהתקשרתי אליו ביום ראשון בשביל להגיד לו שאני רוצה להגיע לבר שלו, ה"טקסידרמי", ולכתוב על זה לעיתון. "אני רק מקווה שזה לא יהיה טור כמו זה שכתבת על הקנטינה ושלומי שבן", הוא אמר.
הסברתי לו שיש הבדל עצום בין מה שאני חושב עליו ובין מה שאני חושב על יושבי הקנטינה. אמרתי לו שבדיוק בגלל זה לא שיבצתי את שמו בתוך רשימת הידוענים של הקנטינה שאותם גידפתי בטור ההוא. "בניגוד לשאר השרצים הפחדנים בעיר, אתה תמיד היית אתה. לטובה או לרעה", הבהרתי לו, "מעולם לא הצגת פוזה של משהו שאתה לא. ואת זה אי אפשר לא לכבד". אדם הורביץ מעולם לא השתתף באורגיית המינגלינג הזו שגורמת לכך שהעיר הזו הופכת למין חממת ענק של אנשים פחדנים שתמיד נחמדים לכולם, ותמיד אומרים על כולם שהם "גאונים", מכיוון שהם מפחדים שאם הם לא יהיו נחמדים לכולם ולא יגידו עליהם שהם גאונים הם עוד עלולים שלא לקדם אותם בערוץ/תחנה/ עיתון/ חברת תקליטים/אתר האינטרנט שהם מנהלים/עורכים/כותבים או מה שהם לא עושים שם.
לאדם מעולם לא היה זמן להתמנגל, הוא היה עסוק יותר מדי בלהתפרע. וזה מה שתמיד אהבתי בו. הוא מתמקד בעיקר של החיים: בהרס שלהם. ואין לו זמן להתחיל להתנחמד לבריות. לעומת כל צבועי העיר הזו, מה שאדם הורביץ חושב עליך הוא אומר לך. לא אחת חטפתי ממנו גידופים וביקורות קשות, שהגיעו אל אוזניי ללא פילטרים וללא הכנות מקדימות. במיוחד אני זוכר פעם אחת שהוא ניגש אליי ואמר לי בישירות ובברוטליות ראויה להערכה: "מתי תפסיק להעריץ את אסי דיין ותתחיל לאהוב את אבא שלך?". יש הרבה אנשים שחושבים שבאמת הגיע הזמן שאפסיק להיות גרופי של אבי, אבל יש רק אדם הורביץ אחד שמספיק אמיץ לומר לי את זה.
"אז מתי אתה ממליץ לי להגיע? באיזה יום? ", שאלתי. "תבוא ביום שלישי בערך בתשע וחצי", השיב וסיפר לי שבמועד הזה מתרחש במקום "ערב מתכוני שועלים", שזה ערב קונספט ייחודי לטקסידרמי, שבמסגרתו מגיעה לשם "אישיות" אחרת מתחום הברנז'ה התל אביבית הצפופה (שפים ממסעדות יוקרה, מוזיקאים שמאלנים, עורכי מקומונים וסופרים עם חיבה לסמים קלים) ומבשלת סיר אוכל לבאי המקום. השבוע "השועל המבשל" נקבע להיות מאיר אדוני, השף של מסעדת היוקרה "כתית".
ממה שהבנתי, בזמן שאני נגמלתי מסמים בלוס אנג'לס, הטקסידרמי הפך לציר משמעותי בחיי הלילה התל אביביים. עוד במהלך השהות שלי בארצות הברית הספקתי לשמוע את השם "טקסידרמי" מכמה מכרים בארץ. הם דיווחו לי שזה המקום הנכון להיות בו בעיר, מה שהבהיר לי שזה מקום שכדאי לי להימנע ממנו. כשאומרים על מקום מסוים שהוא "המקום הנכון להיות בו", מתכוונים לכך שיש שם את הסמים הנכונים במחירים הנכונים, הסלבריטאים הנכונים במינונים הנכונים, הנשים הנכונות, המוזיקה הנכונה, האלכוהול הנכון, והשקרים הנכונים שיוצאים מפיהם של השקרנים הנכונים.
ובאמת, איך שנכנסתי יכולתי להרגיש שזה לא המקום הנכון בשבילי. על הבר ישבה מיכל אנסקי, מסביבה התכווצו עוד איזה 20 איש ועוד עשרה ישבו ליד שולחנות. כולם החזיקו כוסות יין וקוקטיילים וטעמו מהתבשילים שהביא "שועל המתכונים" של השבוע. לא יכולתי לשמוע על מה הם דיברו, אבל יכולתי לנחש שזה לא היה חשוב במיוחד. בשלוש השנים שבהן חייתי בקרב האוכלוסייה הזו למדתי כבר שכל הטיפוסים האלו, אלה עם הבגדים המגניבים מחנויות יד שנייה בלונדון, עם המשקפיים המסוגננים במסגרת השחורה העבה, עם הזיפים והפרצוף האלסטי, עם אוצר המילים הפוסט מודרני, אלה שמחזיקים את כוס היין כאילו הם בהשקה של אנדי וורהול
במקרה הטוב הם מדברים על חשיבותו של חנוך לוין לתאטרון הרפרטוארי בארץ, במקרה הגרוע הם מדברים על חשיבותם של היין הלבן והפרושוטו לעולם המודרני. הסתובבתי אל רוני, חברתי, שהצטרפה אליי ולחשתי לה באוזן: "את רואה את כל אלה שיושבים כאן? אלה הם החארות מהטור על הקנטינה". פתאום אני רואה את אדם הורביץ ניגש אליי מחויך ונותן לי חיבוק. "אז זה המקום", אני אומר לו ומביט על שלל הפוחלצים של חיות הבר שתלויים על הקיר ברוב הדר. "כן, זה המקום", הוא אומר ושואל אותי את השאלה שכל בעל בר כל כך אוהב לשאול: מה אתה שותה? אני מסביר לו שאני לא שותה בכלל - זה חלק מעקרונות הגמילה והניקיון שלי - והוא אומר לי שזה נכון שמותר לכל אדם לעשות מה שבא לו אבל אני צריך להיזהר לא להיות "יותר מדי מפוקס וסחי כל הזמן".
אני מזמין בקבוק סודה ומתיישב בקצה הבר. הבחורה לידי שואלת אותי אם אני באמת לא זוכר אותה. היא באמת מוכרת לי קצת. אני מסתכל עליה ומנסה להיזכר מאיפה ואז אני נזכר: פעם, ממש לפני שטסתי להיגמל בלוס אנג'לס העברתי אצלה בדירה בצפון העיר לילה הזוי שכלל הרבה קוקאין ומעט מאוד תוכן. מה שאני זוכר במיוחד מהלילה ההוא זה שבמשך חמש שעות רצופות ניסיתי לחבר לה מערכת רמקולים של קולנוע ביתי לטלוויזיה (לפעמים קוקאין גורם לי לפתח חיבה לאלקטרוניקה ולניסויים טכניים), עד שפתאום קלטתי שהשמש כבר מזמן זרחה, הפסקתי את מלאכת התיקון, הסנפתי עוד כמה שורות, ושאלתי אותה אם היא רוצה שנשכב. היא אמרה שבזמן שאני ניסיתי לחבר את הרמקולים היא כבר הספיקה לחזור לאקס שלה. אמרתי לה שאני מקווה שהאקס שלה יודע איך לחבר את המערכת הזו לטלוויזיה - כי אני עף מפה קיבינימט.
בהמשך הלילה, הורביץ ניגש אליי שוב ושואל אותי איך המקום. אמרתי לו שאני אומנם הפכתי לאדם גריאטרי שלא ממש מבלה בברים, מין פנסיונר של בילויים שנשאר רק עם זיכרונות מ"הימים ההם", אבל זה נראה מקום נחמד מאוד לבליין התל אביבי הממוצע. "יכול להיות שזה רק בראש שלי", הוספתי, "אבל משום מה נראה לי שזה מקום מאוד רגוע יחסית לטירוף שאני זוכר מימי הברקפסט". הוא ענה מיד, "לא, זה לא רק בראש שלך, מה שהיה בברקפסט בימים ההם באמת היה מטורף לגמרי. הברקפסט של אז, של 2007-2006 היה תופעה, זה היה פנומן. ברור שפה בטקסידרמי הכל יותר מבוית. דע לך שגם הברקפסט היום הוא לא מה שהיה פעם. הטירוף שהיה פעם בברקפסט זה משהו מאוד נדיר: פונקציה של זמן, מקום, רגע, אטמוספירה מסוימת, ואתה לא יכול לשכפל את זה ולהעביר את זה לטקסידרמי. מה שהיה בברקפסט זה דבר שקורה פעם בעשר שנים - כמו נושאי המגבעת. גם אני היום, דרך אגב, זה לא מה שהייתי פעם. היום אני הרבה יותר רגוע. התבגרתי מאז ימי הברקפסט".
פתאום יוצאת מהשירותים מישהי, מושכת באפה בהפגנתיות וממשיכה ללכת אל עבר המשקה והזיון שמחכים לה על הבר. אחריה אני רואה שתי בחורות ובחור נכנסים לאותו תא שירותים בהתלהבות יתרה. הורביץ מבחין שאני לא מרוכז בשיחה איתו. "למה אתה נראה לי טרוד כל כך? ", הוא שואל אותי. אני מסביר לו שחלק ממני מרגיש כאילו אני נמצא בפגישת מחזור עם העבר הנרקוטי שהשארתי בחדרים האחוריים של הברקפסט, וכשאני רואה מישהו יוצא או נכנס לשירותים הדבר הראשון שאני חושב עליו זה שהוא עושה קוקאין. או לפחות ריטלין, או קודאין, או כל דבר אחר שנגמר ב"ין". ובכלל , ממש לא קל לי להיות כאן בשדה הקרב הזה.
"תשמע, זה נכון, עושים פה מדי פעם קוקאין, אין לי שליטה על מה שקורה שם בשירותים", הוא אומר. "גם אני עושה פה קוקאין לפעמים, גם אני מתחרע פה בכיף, זה הבית שלי פה". אני מבהיר לו מיד, "אני רוצה להזכיר לך שכל מה שאתה אומר לי זה לציטוט". הוא משיב לי, "תעשה מה שאתה רוצה". זהו בדיוק ההסכם של אדם הורביץ עם העולם: אתה תעשה מה שאתה רוצה והוא יעשה מה שהוא רוצה. האדישות ההדדית היא שורש העניין. האדישות הזו היא גם מה שהופך אותו לפנים של חיי הלילה התל אביביים, לפנים של הדור האבוד שמשוטט במועדונים ובברים יותר מדי זמן, לפנים של העיר האבודה הזו.
לא יעזור, בסופו של דבר כולם רוצים להיות קולים ואדישים כמו אדם הורביץ. כולם רוצים להיות אדם הורביץ ואדם הורביץ, אם תשאלו אותי, רוצה להיות הכל חוץ מאדם הורביץ. זה מה שהופך אותו לגיבור הטראגי שהוא. זה מה שהופך אותו להתגשמות החלום התל אביבי.
ממש לפני שאני הולך הביתה, שנייה לפני שאני מושך בידית דלת הכניסה ותופס מונית שתשגר אותי בחזרה אל חיי הגריאטריים, אני גונב הצצה אחרונה על המקום הזה, הטקסידרמי. השעה כמעט חצות ובפנים הרוחות סוערות. אנשים שותים, צוחקים, בוכים, מפלרטטים, מגהצים כרטיסי אשראי, מגהצים חוויות, ובתוך כל המהומה הזו ניצב אדון הכאוס ובכבודו ובעצמו אדם הורביץ ועובר מאדם לאדם, ממשקה למשקה, ממבט למבט, צוחק, מברר מה קורה, מה לא קורה, מה עלול לקרות ומה עדיף שלא יקרה.
אני מתבונן בו לעומק: הוא כבר בן 45, אין לו ילדים, אין לו נכסים, אין לו תוכניות לעתיד הרחוק, כל חייו הוא נע אל העתיד הקרוב, בין מה שקורה עכשיו למה שעלול לקרות עוד כמה רגעים, אבל שום דבר אף פעם לא ודאי, הכל נוזלי והכל חולף עם קצת אלכוהול ועוד קצת תרכובות כימיקליות. חיים סינתטיים בין לבין. כמה כיף לו וכמה רע לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם