ראשי » חדשות » אסון טבע ביפן

טוקיו, יום שישי, הקומה ה-19: שתי שניות ובום

הבניין כולו מזדעזע, מפלצת של בטון ופלדה משקשקת לכל הכיוונים כמו שקית שוקו. האם זה הסוף? רגעי הפחד הראשונים אחרי האסון ביפן

טוקיו, שינגאווה, קומה 19 באחד ממגדלי המשרדים הרבים בסביבה. יום שישי, 11 במרס, קז'ואל פריידיי, שגרה. שולח להדפסה כמה מסמכים לקחת איתי לנסיעת עבודה מיד אחרי סוף השבוע, משיב לאי-מייל, מצ'וטט עם החברה על מה לקחת לסקי מחר.

פתאום רעידה קלה ביד שמאל. בלי לייחס לכך חשיבות אני קופץ ופותח אותה פעם אחת, אבל בתוך שתי שניות, כשעוד דברים מתחילים לזוז לידי, מבין שזה לא אני שרועד. רעידת אדמה? כן, מאשר אקאקורה שיושב מולי. הוא נעמד ומוסיף "קימוצ'י ווארוי" (אני מרגיש רע). ראיתי אותו נוהג באותו דפוס בדיוק שלושה ימים קודם כשהבניין רעד, במה שהחשבתי באותו רגע כרעידת אדמה חזקה.

שתי שניות ובום. הבניין כולו מזדעזע ברעש אדיר. התקפת טילים. מפלצת של בטון ופלדה משקשקת לכל הכיוונים כאילו הייתה שקית שוקו. כיסאות עפים לכל עבר, מסמכים מתפזרים, תיקים מתגלגלים ומחיצות קורסות. קשה לעמוד בלי להחזיק בשולחן. בפנים אוחזת בי פאניקה עצומה. הדרך היחידה לרדת את 18 הקומות שמתחתיי תהיה עם הקומה שבה אני נמצא. האם זה הסוף?

"מה עושים?", אני שואל את אקאקורה. "בינתיים עדיף שנישאר כאן", הוא אומר. אני מסתכל מתוך הרעד והטלטלה שמתעצמים אל קו הרקיע של טוקיו, מחפש בניינים שנפלו. הכל נראה במקום, אבל זה לא מפסיק. נצח. החבר'ה היפנים מנסים בתוך הקפיצות לבדוק באינטרנט מה קורה. "חייב לבוא לכאן צונאמי", הם אומרים.

אזעקת הבניין מתחילה לצפצף, ולבקש ביפנית ובאנגלית עילגת מכל מי שנמצא במעלית לצאת אל הקומה שבה הוא נמצא. רופונגי הילס וטוקיו טאוור עדיין במקום, וגם אנחנו עדיין לא מתפרקים למרות הרעידות המחרידות בעוצמתן. עשן עולה מאזור האי המלאכותי אודייבה.

אחרי עוד דקות של זעזועים מצד לצד, נראה שזה מתחיל להירגע אבל לא להיפסק, והאזעקה שהמשיכה לפעול מבקשת בין צפצוף לצפצוף שנפנה את הבניין במדרגות. אני אוסף את התיק מהרצפה, דוחף פנימה את המחשב וכבר נמצא במדרגות.

14 שנים אני כאן, אבל כזו רעידת אדמה לא חוויתי. "אני ארבעים שנה כאן, ולא חוויתי דבר כזה", אומר לי אקאקורה במדרגות. עם שאר שוכני הבניין אנחנו מדלגים במדרגות, יוצאים, חולפים על פני פתח המלון הסמוך אל הגינה הציבורית, שבה מרוכזים כבר כמה מאות אנשים, חלקם חובשים קסדות פלסטיק ואפילו מצוידים בערכות חירום. כולם רגועים חוץ מבחורה אחת שבוכה.

שוב הקרקע רועדת בחוזקה, והבניין העצום מתנדנד. "בוא נזוז לצד השני המרוחק, שהבניין לא ייפול עלינו", אומרת לי באנגלית מזכירתו של הבוס. "הוא לא ייפול, אל תדאגי", אני אומר. אני מנסה לחייג לאריקו. הטלפון לא מתחיל אפילו לייצר צלילי חיוג. אחרי עשרה ניסיונות

אני מחליט לנסות את הוריי. צלצול.

"היי אמא, בוקר טוב, מה נשמע?".
"התקשרת מוקדם", היא עונה.
"אני בסדר, אמא. תשמעי. הייתה רעידת אדמה מאוד חזקה כאן, אבל אני בסדר".
"מה? מתי?".
"לפני רבע שעה בערך. זה היה חזק מאוד, וזה בטח כבר בחדשות. אבל אל תדאגי, אני בסדר, מחוץ לבניין". אני שומע את הטלוויזיה נדלקת בצד השני. "הלו, אמא? הלו?".

אמי חוזרת לטלפון בדמעות. "תעשה לי טובה ותחזור. די, זהו, מיצית, מספיק". אני שותק כדי לא להישמע דומע. "הלו? אתה שם? הלו?". אני לוקח אוויר. "אני כאן. טוב, אמא, נדבר על זה אחר כך".
"מה עם אריקו?".
"אני לא מצליח לתפוס אותה בינתיים, הקווים כאן נפלו".

אחרי שאני מנתק, אני בודק מיילים שנכנסו לאייפון בזמן שדיברתי. אריקו שואלת אם התפניתי בבטחה, וריינה נקאמורה ממחלקת כוח אדם מודיעה לכולם שהמשרד נסגר היום רשמית, וכולם מתבקשים לחזור הביתה ולדאוג למשפחות.

אני עוזב את פליטי הבניין, ופונה שלא כמו בכל יום לכיוון התחנה הרחוקה. עדיין לא מודע לפרטי האסון, אך חושש לחזור אל דירתי באי מלאכותי במפרץ טוקיו, סמוך לשוק הדגים. נראה שהאדמה לא נרגעת, ואני נזכר שמומחה לרעידות אדמה, שאיתו דיברתי לפני שנים, אמר לי שהסכנה הכי גדולה באיים מלאכותיים בזמן רעידה חזקה מאוד, היא שהחול עלול להתנהג כמו מים, וכל מה שבנוי עליו ישקע.

עיתונאים תופסים מחסה בטוקיו. צילום: אי-פי
ניסיתי שוב לחייג לאריקו. הקו עדיין מת. אני ממשיך במורד הרחוב לכיוון תחנת גוטאנדה, פונה כמה פניות מיותרות כדי להירגע קצת, וחוזר לאותו רחוב. "אתה חי?", אני מקבל מייל מחבר בישראל. תחנת הרכבת נסגרה, ובערך מאה אנשים המתינו למונית שאף פעם לא תגיע.

אני פונה ברחוב שמוביל למרכז העיר וממשיך ללכת. עשרים איש ממתינים בתור לטלפון ציבורי, שבטח לא פוגש כמות כזו של אנשים בחצי שנה. קר ומתחיל לטפטף. מסך ענק מקרין חדשות במין קפה-מסעדה שמתכונן לפתיחה. השעה בערך חמש, ואני רואה לראשונה את תמונות הצונאמי. אסונות מצטלמים מדהים.

העובדים מסכימים שאשב בזמן שהם מתכוננים, ואני מזמין בקבוק מים. האדמה ממשיכה לרעוד והכוסות שתלויות מעל הבר מרקדות בעצבנות. אני עוקב אחרי התמונות במסך, ומדי פעם מציץ בזגוגית מאחוריי לעקוב אחרי הפקק המאסיבי ותנועת האנשים הרגלית האדירה. הקפה-מסעדה, שהיה בעצם מין טאפאס בר שכונתי, יהפוך לחמ"ל שלי בשעות הקרובות.  

הפעלתי את הסקייפ, שלמרבה הפלא עבד מצוין. מיד נכנסה שיחה מחבר, ואינספור צ'טים מחברים וממכרים מודאגים. אני מתקשר שוב להורים להרגיע, ומשיב לכולם. בינתיים המקום מתמלא בקבועים מהשכונה ופליטים מזדמנים כמוני, שסתם לא היה להם לאן ללכת. שוב המקום רועד ושתי בחורות רצות החוצה בבהלה, רק כדי לחזור אחרי שתי דקות.

בין מייל לצ'ט לשיחת סקייפ, אני מדבר עם הבאים על מה שקורה. בחור מהשכונה מראה תמונות מדירתו ההפוכה אחרי הרעידה. טלוויזיה על הרצפה, רהיטים מפורקים ובלגן של חפצים. בחורה מקוריאה מתחילה לבכות כי היא לא מצליחה להתקשר להורים, ואני מחבר אותה דרך הסקייפ.

טומוקו, 58, שואלת אם אנחנו חושבים שהבלו-נוט עובד הערב. יש לה כרטיסים לטאוור אוף פאוור וזה יום ההולדת שלה. היא מזמינה שמפניה ורודה לכל הבר. מזל טוב. על המסך התמונות נעשות קשות יותר.

קבוצה פרטית של "משוגעי חילוץ" מישראל מתקשרת אליי לנייד. רוצים לדעת אם אוכל לעזור בהנחיה ובתרגום כשיגיעו. אמרתי שכן, רק שעדיין לא ברור מה המצב, ובואו נדבר בהמשך. אחד הערוצים המסחריים מישראל מתקשר ומנסה להעלות אותי לשידור. הקו מתנתק.

כל הזמן הזה אני מתכתב עם אריקו, חברתי, שצועדת רגלית על עקבים לכיוון הדירה. אני עדיין רחוק, והיא מחליטה להמשיך לבית הוריה. לא נעים להיות אפילו רגע אחד לבד בזמן כזה. מהטלוויזיה עולה שחלק מהרכבות התחתיות חזרו לעבוד, ואני מחליט לצאת לכיוון ביתי. די-ג'יי רינקו מבקשת בפוסט שלה בפייסבוק מבנות שצועדות ברגל לא ללכת לבד. סוטי מין מנצלים מצבים כאלה.

אני מפספס בשניות רכבת עמוסה ומחכה לבאה. במקום שבו אני מחליף רכבות כבר נוצר פקק ענקי של אנשים ברציף, והכרוז היפני מודיע שזמן ההמתנה לרכבת שאני צריך יכול להיות רב. אני יוצא מהתחנה ומתחיל לצעוד.

שלוש מעלות בחוץ. טוקיו נמצאת בפקק מכוניות אחד גדול, ורבבות אנשים צועדים ברחובות. עלילה מופרכת של סטיבן קינג. שבעה קילומטרים והגעתי. שקי חול מקבלים אותי בכניסה לבניין, ושלט שמודיע שבגלל רעידת האדמה המעלית הופסקה, ונא להשתמש במדרגות החירום. מתנשף אני עולה במדרגות, תוך שאני מגלה שקירות חדר המדרגות נסדקו וטיח רב נפל לרצפה.

סוף סוף אני מצליח לדבר עם אריקו מקו יבשה. המשפחה עדיין לא הצליחה ליצור קשר עם הקרובים מאיוואטה, כפר שנפגע מצונאמי, אבל לפי שכנים שדיווחו בטוויטר על המצב, הם מאמינים שהכל בסדר. רק אחרי 24 שעות אמה הצליחה לדבר עם אחיותיה, שניצלו על אף שביתן נשטף בצונאמי.

אני ממשיך לעקוב אחר האירועים בטלוויזיה. בארבע בבוקר שוב רעידה חזקה. אני הולך לישון. התעלמתי מכל הטלפונים עם בוקר, ויצאתי מהמיטה בצהריים. אני יורד לסופרמרקט השכונתי, אבל יותר מ-20 אנשים ממתינים בסבלנות לכל אחת מעשר הקופות. אני מחזיר את המצרכים ושב הביתה.

בערב מגיע טלפון מחבר שמספר שיש שמועה שמתכוונים לפנות את טוקיו בגלל סכנת הקרינה. "איך יפנו עיר כזו ענקית?", אני מקשה. "יעשו את זה בהדרגה", הוא אומר.

אני יורד לסופרמרקט להצטייד, למקרה שהתרחיש הגרוע מכל אכן יתממש. לא שקית אורז אחת, לא כיכר לחם אחת ולא בקבוק מים מינרליים אחד לרפואה אפשר למצוא בסופר העצום הזה. מספר שקיות פסטה אחרונות, כמה קופסאות שימורים וחומרי איטום והדבקה מוצאים את דרכם אל עגלת הקניות.

אנחנו ממלאים את האמבטיה למקרה שלא נוכל להשתמש במים הזורמים, ומחליטים לא להפעיל יותר את פתחי האוורור והמזגנים. עוקבים אחרי הודעות מזכיר הממשלה היפנית על מצב הכורים, ונרדמים בסלון מול הטלוויזיה.

בבוקר אנו ממשיכים לעקוב. בין שריפה לפיצוץ, לרעידת משנה ועליות וירידות בכמות הקרינה, נאחזים בתקווה שנקום יום אחד, בקרוב, ונגלה שזה עבר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...