בדרך לשומקום: נתניהו בודק לאן נושבת הרוח
רה"מ מנסה לרצות את כולם. העניין הוא שאף אחד כבר לא מאמין לו. לא השמאל, לא הימין, לא הפלסטינים, לא האמריקאים ולא האירופים
לזכותו של ביבי ייאמר שזה בדיוק מה שהוא עושה כבר שנתיים. האירועים המשתנים, הסקרים המוזמנים, הלחצים המזדמנים, המקורבים הלוחצים, האיומים המתרבים והמסרים המבולבלים. אלה הם מורי הדרך של ראש ממשלת ישראל.
אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, מבעלות הברית העקביות האחרונות שנותרו לנו, הרימה עליו קול, אז הוא מיהר לבשר לה שבקרוב "יישא נאום מדיני", סתם שלף לו הבטחה מהשרוול, העיקר שמרקל תירגע.
אבל בינתיים במקום רוגע קיבלנו בוקה ומבולקה ששוטפת את סביבת נתניהו כולה, ואת התקשורת (בעיקר הפתאים שעדיין תולים בנתניהו ובברק תקוות גדולות), וההבטחה למרקל כבר הפכה ליוזמה להסדר ביניים ארוך טווח (עם עקרונות להסדר קבע), ואחר כך לבר אילן 2, ואחר כך למדינה פלסטינית בגבולות זמניים, ומשם זה דילג להעברת שטחים לפלסטינים או לביצוע פעימה נוספת או ל"שורת מחוות לאבו מאזן" (זו אתנחתה קומית), ובקיצור לכלום ולשום דבר.
כי אין לנתניהו מושג מה יעשה. וגם אם יהיה לו מושג, אז הוא
והכל יתחיל מהתחלה, וכשזה כבר יגיע לאנשהו, או לנקודת שיא כלשהי (ע"ע "נאום בר אילן"), הרי שאחריה כולם כבר יהיו מרוטים כל כך, עד שאיש לא יבין מה היה לנו כאן, ועדיף שלא יבין, כי כשיבין, יתברר ששום דבר לא היה לנו כאן. חוץ מהרבה אוויר חם והמון דיבורים בבריטון עמוק וסמכותי.
בטור הזה כבר פורטו כמה מהרעיונות שבהם משתעשע נתניהו. לא מדובר בשעשוע אמיתי, כי נתניהו עושה את זה בפיק ברכיים, בגרון חנוק ובפה קפוץ. הסדר ביניים עם הפלסטינים, למשל, שיכלול מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. העברת שטח, בסגנון "הפעימה השלישית" אשר אותה ביבי חייב לפלסטינים עוד מהקדנציה הקודמת.
כמובן, כל הפרסומים האלה, כשמדובר בנתניהו, הם בבחינת קלאם פאדי. הוא משמיע אותם לאלה שרוצים לשמוע (ברק, מרידור, האמריקאים, שמעון פרס), אבל לא באמת מתכוון.
אילו היה באמת מתכוון, לו הייתה בו שמץ של מנהיגות, לו היה לו קמצוץ של אומץ, היה נתניהו עושה את זה בסדר הנכון. קודם נוסע לברק אובמה (בפגישה הראשונה, לא החמישית), מקים איתו ציר אסטרטגי אינטימי, משרטט לו את גבולות הוויתור ואת ההישגים הנדרשים, מגייס אותו לטובת התוכנית (נניח הסדר ביניים שיכלול מדינה פלסטינית זמנית), ומביא את זה איתו, או אפילו דרכו.
נתניהו יודע שאין להסדר ביניים שום סיכוי, אם הוא בא ממנו. הסיכוי היחיד שהיה לו (ואיננו עוד) הוא שהרעיון יבוא מוושינגטון או מבריסל, או גם וגם. אבל נתניהו לא באמת רוצה. כמה מאנשיו נשבעים בראשו של נתן אשל שביבי באמת רוצה "לעשות כאן משהו", אבל כשמביטים בהתנהלות שלו, מבינים שכל מה שהוא רוצה לעשות כאן זה להיות ראש הממשלה.
בדיוק כפי שכל מה שאהוד ברק רוצה לעשות כאן זה להיות שר הביטחון. מי שמנסה להביא, במקביל, את יעקב עמידרור וגם את מייק הרצוג, הוא מי שמנסה לרצות את כולם, לאחוז את המקל בשני קצותיו, להמשיך להביט שמאלה ולקרוץ ימינה.
העניין הוא שאף אחד כבר לא מאמין לו. לא השמאל, לא הימין, לא הפלסטינים, לא האמריקאים ולא האירופים. בדיוק כמו בפעם הקודמת, נתניהו הוא חדל פירעון. הקרדיט הגלובלי אזל.
אילו היה יכול, היה נתניהו מזעיק איזה סופר-טאנקר עם אשראי בינלאומי מאיפשהו. אבל זה בלתי אפשרי. אמון זה דבר שבונים לאט והורסים מהר. כשניגש להרכבת הממשלה, היו לנתניהו כל הנתונים האפשריים להצלחה. כל מה שהוא היה צריך זה מדיניות. רוצה באמת לבצע מהלכים כואבים לשלום? תרכיב ממשלה עם העבודה ועם קדימה. ובאותה הזדמנות תשנה את שיטת הממשל. רוצה לקיים את הבטחתך לבוחר ולהיות נאמן לניצחון הימין? תקים ממשלת ימין. כן, עם כצל'ה.
אבל ביבי, כרגיל, רצה גם וגם. אין לו אומץ ללכת ימינה (על אף שהבטן מושכת אותו לשם), אין לו אומץ לפנות שמאלה (על אף שהשכל מושך אותו לשם). הוא נשאר תקוע באמצע. ובאמצע הוא ייפול.
כמעט שלא עובר שבוע עם דוגמאות מסמרות שיער לאיכות הניהול של הצמד נתניהו וברק. בעוד כחודש יוכרז רשמית על הקמתה של אותה "טייסת כיבוי" מפורסמת, שעליה הכריז נתניהו באותו יום שישי שחור, מול הכרמל הבוער. אבל גם הטייסת הזו קמה עקום.
"הפתרון העקום ביותר עלי אדמות", אמר גורם מקצועי הקשור בהקמת הטייסת הזו. יש גורמים שמכנים אותה "טייחת". וזה תמיד מתחיל באותה צורה: נתניהו נבהל, אץ רץ ויוצא לתקשורת, מכריז הכרזות ומחליט החלטות.
הבעיה היא שאחר כך גם צריך לבצע. רק בשבוע שעבר הוא שוב עשה סבב מהיר בין אולפני הטלוויזיה, והכריז על עוד רפורמת נדל"ן (מספר 200 בסדרה הלא נגמרת), רק כדי שאחרי יומיים יתברר שהיועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה קובעת שחלק מהרעיונות שהציג ראש הממשלה מנוגדים לחוק.
ובינתיים, צריך בחיל האוויר להתחיל לבנות עכשיו תורת לחימה והפעלה לטייסת, וללמוד את הנושא של הכיבוי, שבכלל יופעל על ידי מערך הכיבוי הארצי, הרי הוא זה שמקבל את המידע על השריפות, אבל לחיל האוויר יש מספיק צרות לטפל בהן, לא חייבים להפיל עליו גם את זאת. ואם מפילים, אז צריך לכנס את הכל תחת האנגר אחד ולא לפזר מטוסים לכאן, טייסים לשם, מפקד במקום אחר לגמרי. מי יהיה האחראי? מה תעשה הטייסת הזו כל השנה? מי יאמן את הטייסים? בקיצור, חלטורה.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בהנחיית הדרג המדיני הוטלה על חיל האוויר משימת כיבוי שריפות מהאוויר והקמת היכולת עד לקיץ 2011. מפאת קוצר הזמן, הוחלט כי המענה לטווח המיידי יהיה הפעלת חברה על ידי חיל האוויר אשר תרכוש את מטוסי הכיבוי ותפעיל אותם.
לשם כך מוקמת כעת בחיל האוויר יחידה (לא טייסת בשלב זה) אשר תהיה אחראית למשימה, ומגובשים תפיסת ההפעלה ותחומי האחריות של הגופים השותפים במשימה. היחידה תוקם בבסיס חיל האוויר בשדה דב. חיל האוויר מרכז מאמץ ונערך בכל האמצעים העומדים לרשותו לעמידה מלאה ביעדים כפי שנקבעו".
זה אותו דפוס פעולה, בכל פעם מחדש. גם השבוע, באירוע ההסברתי שהתקיים ביום רביעי בנמל אשדוד, שבו היו אמורים ראש הממשלה ושר הביטחון לחשוף לעולם את מכמניה של אוניית הנשק "ויקטוריה". במקום הסברה קיבלנו פארסה מוחלטת, ובמהלכה חלק גדול מהעיתונאים עזבו את המקום בזעם, לאחר שעוכבו שעות, תחת השמש הקופחת, על ידי השב"כ.
אפשר לבוא בטענות לשב"כ, שפאניקת האבטחה שלו חצתה כבר מזמן את סף האבסורד. תגיד, מר יובל דיסקין, אתה באמת חושב שעיתונאי הנושא תעודה מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, צריך לעמוד בתחתוניו מול הבודקים שלך? זה נראה לך רציני? ואחרי השב"כ, אפשר וצריך לשאול מדוע צריכים נתניהו וברק להוביל אירוע כזה? הרי גם בלי זה אנחנו מתחילים להזכיר רפובליקת בננות.
ראש הממשלה יכול להצטלם ליד הספינה במועד מוקדם יותר ולעזוב את המקום. בשביל זה צוות צלמי וידאו וסטילס צמוד אליו באשר ילך. עדיף היה לפתוח את המקום לתקשורת הזרה, שתצלם את הגעת הספינה, את פריקתה, את תהליך סידור התחמושת והנשק על הרציף, שתקבל קצת אקשן, בלי ראש ממשלה על הראש.
תת-אלוף בחיל הים היה עושה את העבודה ההסברתית. זה מצטלם טוב יותר, זה מקצועי יותר, זה יעיל יותר. בעולם כבר מכירים את נתניהו וגם את הטקסטים שלו בעל פה. לא מדובר בסקופ. הטילים על סיפונה של "ויקטוריה" היו מוכרים את עצמם מצוין בלעדיו, וזה גם היה מאפשר לעיתונאים הזרים לקבל יחס אנושי וסביבת עבודה מקצועית (שלא תבינו לא נכון: העיתונאים הישראלים נכנסים בדרך כלל בזריזות רבה לאירועים כאלה. הזרים הם אלה שעוברים את מדורי הגיהינום).
אבל אצלנו ההיגיון מפנה את מקומו למריבה הקבועה על הקרדיטים. הנה, סוף סוף גבי אשכנזי איננו, אף אחד עוד לא באמת מזהה את בני גנץ, הבמה פנויה, וברק יכול לגזור את הקופון בזריזות. בשביל מה הוא ונתניהו צריכים לעמוד על הרציף, להצביע על האונייה, ולהסביר מה היה שם? רק מועמד קדאפי והשמלה שלו חסרים בתמונה המגוחכת הזו.
האם ברק אובמה מצטלם ליד כל הצלחה של כוחות הביטחון שלו? צריך היה מחשב-על כדי לעקוב אחר לו"ז הביקור של ברק בספינה השבוע, ששונה כמה פעמים. אילו יכול, היה ברק משתלשל אל סיפונה של "ויקטוריה" באמצע הלילה ממסוק, בסרבל לבן ומחופש לבלונדינית. תגובה ציונית הולמת לחוצפתו של נתניהו, שביום ראשון בבוקר הודיע ש"בלילה הוריתי לחיל הים להשתלט על הספינה". מזל שהוא לא יכול.
אפרופו אשכנזי, בשבוע שעבר פרסמתי ב"מעריב" פרטים מדהימים הקשורים בחקירת מסמך הרפז. למרות ריבוי ההדלפות מהחקירה, על אף שכל מסרון ששיגרה רונית אשכנזי לבועז הרפז מצא את דרכו בזריזות וביעילות לאותו יעד (הערוץ הראשון של הטלוויזיה הממלכתית, שהפך משלט כבוש של ברק ונתניהו), מתברר שלא הכל דלף.
זאת ועוד, בעקבות הבדיקה, פנה יוני קורן מיוזמתו למכון פוליגרף פרטי. הוא ביקש להגיע לבדיקה, הוא הגיע, הוא סיפר שאינו חש בנוח לנוכח ממצאי הבדיקה המשטרתית וביקש בדיקה פרטית. הוא נשאל במסגרתה אם יש לו קשר ליצירת מסמך הרפז, או להפצת מסמך הרפז. הוא נמצא דובר אי אמת בשתי השאלות.
לאור הממצאים, הוא העדיף לא לקבל דוח על הבדיקה, ולגנוז את ממצאיה כאילו לא הייתה. אבל סודות כמוסים לא מחזיקים הרבה זמן מעמד. בעיקר לא סוד מהסוג הזה. מישהו, מתישהו, שלח מכתב אנונימי לאחת מרשויות החקירה, וכתב בו: "אם אתם רוצים לדעת מי באמת עומד מאחורי המסמך, תבדקו מי מהנחקרים פנה אחרי בדיקת הפוליגרף שלו למכון פרטי".
מובן שאף אחד לא פנה. בסופו של דבר הגיעו הדברים למשטרה, שזימנה את איש הפוליגרף למסור עדות. האיש, שאינו מוכן לדבר עם התקשורת או לשתף פעולה, מסר את החומר לחוקרים. בפרסום הקודם שלי נכתב כאילו בודק הפוליגרף "התפשר" עם בודקי הפוליגרף המשטרתיים על אחת משתי השאלות, והסכים לקבל את דעתם אשר לפיה הממצאים אינם חד משמעיים.
בבדיקה נוספת שערכתי התברר שהוטעיתי. על פי מקור בכיר המקורב לחקירה, איש הפוליגרף הפרטי עומד בתוקף על דעתו שקורן נמצא בשתי השאלות שנשאל אינו דובר אמת, ולדבריו הממצא חד משמעי וברור לגמרי. הוא לא מוכן להתפשר עם בודקי המשטרה. מה שהוא הציע זה להביא את יושב ראש ארגון בודקי הפוליגרף, ולשאול את דעתו. אבל הדבר הזה לא נעשה. לכן, העובדה הזו ממשיכה להדהד מעלינו.
העובדה היא שבודק פוליגרף מטעמו של יוני קורן קובע שקורן אינו אמר אמת באשר לקשר שיש לו למסמך הרפז. המשטרה העבירה את כל הממצאים לפרקליטות. החומר נמצא גם בידיו של מבקר המדינה.
המשטרה, כזכור, פיצחה את פרשת זיוף המסמך (הדבקת הלוגו של איל ארד), אבל לא פיצחה, וגם לא ניסתה לפצח, מי עומד מאחורי החומר הכתוב עצמו. מאחורי רוח הדברים. מאחורי הפרטים שנכתבו, וגם בוצעו, בשטח. מאחורי ההתעללות הנמשכת ברמטכ"ל מכהן, מאחורי מזימה לקצר את הקדנציה שלו (לאלץ אותו לעזוב בתחילת השנה הרביעית, במקום בסופה), ומאחורי מזימות רבות נוספות שלא פורסמו, או לא יצאו לפועל.
לזכותה של המשטרה ייאמר שזה לא היה כלול בכתב המינוי שלה. יכול להיות שהדברים האלה כבר לא יפוענחו לעולם (קורן מסר בתגובה בזמנו כי "לא היה לי ואין לי שום קשר למסמך המזויף, וזהו ניסיון נלוז לקשור אותי אליו". הוא לא התייחס לנושא הפוליגרף).
למרות שרוב ה"רפורמות" הבומבסטיות וחלק גדול מהמהלכים שעליהם הכריז בנימין נתניהו בשנתיים החולפות מתפוגגים זמן קצר לאחר צאתם לאוויר העולם או השידור (לאיפה, למשל, נעלמה רפורמת המרפסות המפורסמת? כנראה הלכה בדרך המע"מ על הפירות והירקות), יש משהו שהוא דווקא כן מצליח לעשות.
לאט, בשקט, מאחורי הגב והקלעים, מתנהל מסע להשמדתה של התקשורת החופשית בישראל. הרוח המרחפת מעל המסע הזה היא רוח המפקד, רוחו של בנימין נתניהו. כבר נחשף כאן שנתניהו נהג להגיד פעמים רבות, לאחר שהודח בקדנציה הקודמת, שבפעם הבאה שבה יחזור, הוא צריך שתהיה לו "מדיה שלי".
אמר, וקיים. "ישראל היום" הוא עיתון משפחתי חסר בושה ועכבות, שממשיך לפמפם את נפלאותיה של המשפחה המלכותית ולמנוע מקוראיו התמימים אינפורמציה או ביקורת חיונית במשטר דמוקרטי.
אבל זה לא רק "ישראל היום". על ההשתלטות על גלי צה"ל סיפר מבקר מערכת הביטחון לשעבר, תת-אלוף יוסי ביינהורן, בריאיון שהעניק ל"סופשבוע" לפני מספר שבועות. הערוץ הראשון של הטלוויזיה שווה תחקיר נפרד. קורים שם דברים מצמררים.
תחילה הובא אמיר גילת ומונה ליושב ראש. גילת, עיתונאי ב"מעריב" עשרות שנים, חבר וגם חמד של בחור, היה מינוי פוליטי של נתניהו במשרד האוצר. ועדת שפניץ, שאמורה להכשיר את מינויו, לא עשתה עבודתה נאמנה כשאישרה את המינוי הזה. לגילת אין ניסיון ניהולי. מה שיש לו זה מחויבות לנתניהו.
עכשיו מחפשים מנכ"ל. אם יעזו, ינסו למנות את יוני בן-מנחם, מקורבו של שעיה סגל, מקורבם של בני הזוג נתניהו. בינתיים לשכת ראש הממשלה מיסמסה וסירסה את חוק רשות השידור, שאמור לעשות סוף סוף הפרדה מוחלטת בין העיתונות לבין הפוליטיקאים.
הערוץ הראשון, החשוב כל כך, על צופיו המתמעטים, נתונים עכשיו לגמרי למרותו של נתן אשל. ככה זה גם נראה.
אבל גם זה עוד לא הכל. במקביל יוצא משה כחלון, שר יעיל וטוב בדרך כלל, למלחמת שמד בערוצי הטלוויזיה המסחריים. הוא עומד לשלול מערוץ 2 את המותג 22 בשלט רחוק. למה? ככה. שיתחילו מהתחלה. בניתם מותג? לא מעניין אותנו. כנ"ל לגבי ערוץ 10. מעניין מה היה עושה אילו היה מישהו בא ומנסה לשלול ממנו את השם משה כחלון.
למרבה המזל תפס כחלון שכל ברגע האחרון, והקפיא בינתיים את היוזמה הזו. מכל עבר קמים על התקשורת החופשית במדינה ומנסים להצר את רגליה. לשיא של כל הזמנים הגיעו בלשכת ראש הממשלה, כשהתנפלו על רון קופמן מערוץ הספורט, ודרשו שיפוטר או יושעה, מפני שאמר כמה דברים באיזו פינה באיזו מהדורה בערוץ. אבל כשבלשכת ראש הממשלה משגרים מסרים, יש מי שקולט אותם.
קופמן אינו היחיד. עיתונאים רבים אחרים חשים נרדפים, שליחים עלומים מפיצים שמועות, מנסים לטרפד מקומות עבודה, רומזים ומתלחשים. מה שקורה בעולם הערבי, שמנסה להשתחרר עכשיו מכבלים שחורים שהוטלו עליו עשרות שנים, מתרחש אצלנו בכיוון הפוך.
נתניהו לא יירגע עד שהתקשורת תהיה אחת משתיים: שייכת לו (באמצעות שלדון אדלסון), או סרה למרותו. ואת זה חייבים למנוע.
אף אחד לא פוצה פה ומצפצף כששליחיו ואנשיו של נתניהו, וגם הוא עצמו, מאיימים על שרים וח"כים לבל יתמכו ביוזמות חקיקה שנועדו לסכל את ניסיון ההשתלטות העוינת על התקשורת בעלות של מאות מיליוני שקלים, דרך "ישראל היום". החוק ירדוף אחרי תרומה לא חוקית לפריימריז בסך 5,000 שקל, אבל מתעלם מתעמולה ששווה מאות מיליונים לאור היום.
וכמה עדכונים קצרים לסיום:
משפט הראווה של רוני פוקס בגיאורגיה אמור להסתיים ב-23 בחודש. שזה אומר יום רביעי. יכול להיות שגם פסק הדין יינתן באותו יום. בינתיים הסכימו רשויות הצדק בגיאורגיה לשמוע עד הגנה אחד ויחיד מטעמו של פוקס. וזהו.
בשבוע שעבר סופר כאן על ביטול ביקורו של יושב ראש הפרלמנט של גיאורגיה בישראל בתגובה להתנהלות המאפיונרית של המדינה נטולת הבושה הזו. עכשיו מתברר שב-30 במרס אמורה להתקיים בירושלים ועידת תיירות בינלאומית ואמורה להשתתף בה שרת הכלכלה הגיאורגית ורה קובליה.
אדון סטס מיסז'ניקוב, אם יואיל להתפנות מההוללות הנהנתנית שלו (תחקיר מצוין שודר ב"המקור" השבוע על מעלליו), צריך להודיע לגברת שאין לה מה לבוא לכאן. ביטול ביקורו של יושב ראש הפרלמנט עורר סערה גדולה בגיאורגיה, דברים שפורסמו כאן פורסמו גם שם בהרחבה, ואסור להפסיק עם זה עכשיו. הנשיא מיכאיל סקאשווילי והבריונים שלו חייבים להבין שמי שמתנהג כמשפחת פשע, יקבל יחס דומה.
קוראים רבים ביקשו לדעת אם המכתב לעיתונאי המצרי, שפורסם כאן לפני שבועיים, תורגם והופץ בעולם. ובכן: הרעיון היה בכלל של שמרית מאיר-גלבוע, מארגון The Israel Project, שגם דאגה לתרגם אותו לערבית ולהפיץ אותו באינספור אתרי אינטרנט ברחבי העולם הערבי, וגם דרך הפייסבוק למאות עיתונאים ערבים.
ואחרון חביב: בניגוד למה שפורסם כאן בשבוע שעבר, ישראל כספי לא ייצג את הלוחמים מג'נין, שאותם מייצג מאז תחילת המאבק עורך הדין אמיר טיטונוביץ.
אקו"ם