"הקדוש ברוך הוא החליט, אז מתמודדים"
הרבנית טלי בן ישי, אמא של רותי פוגל ז"ל, נפרדת מבתה, חתנה ושלושת נכדיה האהובים ומנסה לשאוב כוח כדי לגדל את אלה שנותרו בחיים
ביום שלישי היה לו קשה להירדם. "כי ישיוש ביקש את אמא", סיפרה למחרת הרבנית בן ישי. "הוא רוצה את אמא שלו. הוא לא בכה הרבה מדי כי נדנדו אותו בעגלה. אני אמרתי,'אני אתפרק', אבל אז חשבתי לעצמי, 'מספיק שצריך לטפל בו, גם בי?'. והבת שלי שאומרת לי,'אמא, זאת תפילה. תפילה של עם ישראל שקורעת את השמים בכאב הזה, של בכי של ילד שאיבד את אמא שלו'. והוא באמת התגבר".
"השם נתן השם לקח, יהי שם השם מבורך", אמרה הרבנית בן ישי השבוע על יקיריה המתים. "כואב נורא, אבל אין שאלות". היא אישה חזקה. יש בה איפוק ואצילות נפש. נולדה בטוניס ועלתה לישראל. כמה ימים לפני האסון חגגה יום הולדת 57. בנותיה חגגו איתה.
גם רות, שבאה עם התינוקת הדס. בחצות חזרו לאיתמר, באוטו, בלי פחד. היא לא פחדה מכלום. "היה לי סבא שהבן שלו נפטר צעיר", אומרת בן ישי. זה סיפור, היא אומרת, שתמיד סיפרה בשיעורים שהיא נותנת ובכל מיני הזדמנויות אחרות.
"היו אומרים לו, לסבא שלי, 'איך נתנו לך דבר כזה, איך קרה?'. הוא היה אומר, 'את הפוליטיקה של בני האדם אנחנו לא מבינים, אז אתם רוצים שנבין את הפוליטיקה של הקדוש ברוך הוא?'".
"גדלנו על דבר כזה", היא ממשיכה. "אבא שלי היה אומר לנו, 'תסתכלו תמיד על אנשים שיש להם פחות ממה שיש לכם'. אנחנו" - כיוונה לעצמה ולבעלה הרב יהודה בן ישי - "קיבלנו בשפע. שפע לא רגיל. ילדים מקסימים, בעל מדהים, מחנך, נכדים מדהימים, האנשים לידינו. תודה לאל היה לנו באמת בשפע. והוא" - היא מכוונת אל הקדוש ברוך הוא - "לקח הרבה. אבל הוא השאיר לנו המון".
באמצע השבוע, סיפרה, ניגש אליה בנה. הבן הצעיר. חייל צה"ל. "בכאב הוא לקח אותי", היא אומרת. "בני החייל. החזיק אותי בידיים: 'אמא תסתכלי עליי'. אמרתי לו,'כן חמוד, מה יש לך?'. הוא אמר 'אמא, תראי איזו משפחה מדהימה יש לנו. תראי כמה ילדים, כמה נכדים, תראי כמה טוב יש לנו'.
"נכון. הם באמת חסרים, אודי ורותי ויואב ואלעד והדסוש הקטנטונת. הם היו אור בשבילנו. לכולם. קשה לראות עכשיו ואי אפשר להבין. אבל אני מאמינה, לא יודעת, אני לא מבינה בנסתרות, אבל אני יודעת שיש דברים נסתרים. אני אומרת, 'הייתה צריכה להיות משימה למדינת ישראל ואמרו 'הנה הם', והם אמרו 'אנחנו. הנני'. אמרו להם 'עם הילדים?'. 'עם הילדים'. 'אבל אתם משאירים ילדים קטנים?'. 'ידאגו להם למטה'. עם כל הסבל. אני בטוחה. אין לי ספק. זה הם במדויק".
היא מצאה סימנים. "ישי הקטן", אמרה, "בסך הכל בן שנתיים וחצי. היא רותי קראה לו 'ישי צמח'. הקטנצ'יק הזה, הוא יצמח. יגדל".
כל השבוע זרמו מנחמים לבית משפחת בן ישי בירושלים. ביום שלישי, אחרי שגבר זרם המבקרים, העתיקו את השבעה מהבית לאוהל אבלים שהוקם ברחבה בחוץ. מעגל גברים ומעגל נשים. המנחמים לרב יהודה והמנחמות לרבנית טלי. מעגלים נוספים לבניהם. הבנות, אחיותיה של רות המנוחה, ישבו עם אמן חבוקות.
תמר בת ה-12, בתם הבכורה של רות ואודי, זו שנחשפה ראשונה לזוועה, ישבה בחצר. מתחת לעץ הלימון בגינה. מכונסת, מוקפת חברות. הבנים הצעירים, ישי ורועי בן השמונה, הלכו לגן השעשועים לשחק בכדור. "הם ילדים שמחים", אמרה טלי בן ישי. "ישיוש אומר 'חת, שתיים, שלוש', וקופץ .
"הדודה הקטנה שלו, הודיה, לא עוזבת אותו לרגע. מדי פעם באה לבשר לי,'אמא, הם בסדר. אמא, הם צוחקים. הם קופצים'. תמר ילדה שמחה. יש להם אבא ואמא, והם נמצאים. לא בגוף. אבל פה", היא מראה על הלב.
"נשארו הילדים, כי אחרת אני הייתי נגמרת. ככה אני אומרת. גידלתי משפחה גדולה. תשעה ילדים. נגדל עוד שלושה. מה שאמא ואבא שלהם אהבו - נעשה. הקדוש ברוך הוא החליט, אז מתמודדים. נגלה כוחות. הילדים מקסימים. בעזרת השם. הם היו יכולים להיות פצועים. והם לא. אני מאמינה שיש לי המון אהבה. חוץ מאהבה אין לי הרבה דברים, אבל יש לי הרבה הרבה אהבה. אני חושבת שכשיש אהבה אפשר לחבוש הרבה פצעים".
אש וסלע, אמר השבוע הרב חיים פוגל, אביו של אודי, על בנו שנרצח ועל רות רעייתו. הוא הסלע והיא האש. "מפני שרותי הייתה כוח", מסבירה בן ישי. "כוח טבע. ואודי היה רגוע. עדין, צנוע. מים שקטים. היא הייתה סערה. עוצמתית. גם המוות שלה היה צריך להיות בעוצמה. שיהיה בגדול".
"הם הצליחו לחבר בין עולמות שונים כל כך", אמרה . "בעיניי זאת בדיוק העבודה. עבודת הקודש. זאת אומרת, הרבה אנשים בוחרים להיות שם, למעלה, קצת מנותקים, או להיות למטה, בעשייה. אבל לחבר בין שני הדברים, כמה אנשים מצליחים לעשות את זה? אנשים למעלה אומרים,'מה זה העולם הזה, לעסוק בקטנות'. אלה שלמטה אומרים,'מה זה הרחפנים האלה, לא רוצים להיות שם, רוצים להיות פה'. והם הצליחו, רותי ואודי. אהבו לעומק".
"היא, כל מה שהיא רצתה זה לעשות מקום לאודי. היא כזאת אישיות, שזה היה הכי קל שהיא תתפוס את כל המקום. לא, לא. היא נתנה לו מקום, אבל בלי ויתור. היא אמרה לי, 'אמא, אודי יש לו מידות'. היא ראתה שעם מידות כמו שלו הוא יכול להגיע רחוק. אז היא איפשרה לו לגדול והיא בנתה בית. בסופו של דבר זה היה לחבר שמים וארץ. זאת התורה האמיתית".
בן ישי ממשיכה: "היא הייתה אומרת לי 'נפשי יוצאת אליו'. בשולחן שבת הוא היה אומר ממש דברים עם עומק. היא הייתה מחזירה אותו למקום אחר. תמיד רצתה עוד זווית. והוא היה מחייך. מן הרמוניה כזאת. כל אחד מהם נתן את המקום לאחר. זה מדהים. ומה זה בעצם בניית בית? כי לחבר בין אישה לאיש, קודם כל זה קשה. וכשהם שונים כל כך, כמו רותי ואודי, זה עוד יותר קשה. כשמצליחים לאחד את זה, זאת האחדות האלוהית. זה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה".
על רותי אומרת הרבנית בן ישי שהייתה "פלס". דעתנית. חזקה, אבל רגישה מאוד. "פעם שאלה אותי,'אמא, איך עושים שיחות סתם. אני לא יודעת לעשות את זה. אני קצת כבדה. אני חופרת'. אבל היא חפרה בטוב. הייתה מפגישה את האדם עם עצמו. אם אתה לא פוגש את עצמך, זה לא מעניין. לפגוש את עצמך זה לפגוש את הקדוש ברוך הוא. רותי הייתה אומרת מילה, אנשים אמרו,'זה היה חודר פנימה'. לפעמים מה שחודר פנימה כואב, מערער. פה, היא הייתה מפגישה את האדם עם עצמו, אבל ברכות".
אחרי הלידה של הדס הקטנה אספה כמה נשים מהיישוב לארוחת בוקר אצלה בבית. אחת מהן שלחה לה עציץ גדול מתנה. "היא אמרה, 'נדמה לנו שצריך הרבה דברים כדי לעשות למישהו טוב. אבל זה קל'".
היא לא עשתה שום דבר רק כי צריך. "הבת שלי", אומרת הרבנית בן ישי על בתה הצעירה, הודיה, בכיתה י"ב, "היא בגיל ההתבגרות. היא אומרת לי,'אמא, אני הולכת לעשות צבא'. אצלנו הבנים בוודאי עושים צבא, אבל הבנות לא בדיוק. הן עושות שירות לאומי. אני אמרתי לה,'מה פתאום, מה קרה לך'. כך הגבתי. אז רותי אומרת לה,'תלכי לצבא'".
"אמרתי לה, 'רותי, אני כועסת עלייך. את היית אומרת דבר כזה לבת שלך?'. היא אמרה,'אמא, מתוך בחירה שאדם יעשה. לא כי את רוצה שהיא תעשה שירות לאומי. תבררי מה טוב לה. את יודעת איזה אנשים זה מגדל? אנשים שהם באמת בדבר האמיתי שלהם, בבחירה'".
"כל הזמן היא אמרה לי", אומרת בן ישי על רות, "כמה כיף לזקנים, הם בשלווה. הם עזבו את הסערה. היא הייתה בסערה, והיא רצתה את המקום של החיבור ההרמוני. דווקא בזמן האחרון אמרה כל הזמן,'אני מרגישה טוב עם עצמי'. היא חיפשה כל כך הרבה זמן. חיפשה וחיפשה וכשהיא מצאה, היא הלכה".
אודי, סיפרה בן ישי השבוע, היה "נשמה זכה, טהורה, שקשה לדמיין. קדושה וטהרה". "הילדים אמרו", היא משחזרת, "'אנחנו לא מצליחים להסתכל עליו'. היה לו איזה משהו, מין כזה אור, שאתה לא מצליח להסתכל, אבל אתה לא מבין. עכשיו אני מבינה. רוגע, רוגע".
"הוא היה גיבור", היא אומרת על אודי. "אחרי שסיים את המכינה בעלי הלך לגיבוש של סיירת מטכ"ל. מי שמגיע ראשון בגיבוש, מתקבל. הוא היה מוצלח ביותר, אבל הוא לא הגיע ראשון. למה? כי צריך לעזור לאלה שמאחור.'מה זאת אומרת', הוא אמר,'להגיע ראשון אבל להשאיר אנשים מאחור?'. הוא לא היה מסוגל. אז הוא הלך לשריון. היה מפקד".
"עם הילדים", מספרת הרבנית, "הם היו 'רק קודש'. אין אינטרנט, אין טלוויזיה, אין ספרים לא טובים. אני אמרתי על יואב, הבן, 'וואו, הוא לומד יותר מדי'. רותי אמרה, 'לא, אמא. הוא גם באליפות כדורגל'. הם האמינו כל כך בטוב, באלוקי שיש בהם, וזה באמת יצא בצורה מדהימה.
"הבן שלהם, רועי. שואלים אותו עכשיו,'מה ישמח אותך?' והוא אומר 'שינון'. בתורה . שינון זה להגיד פסוק ולחזור על פסוק. ילד בן שמונה".
"או יואבי (הבן שנרצח, בן 11), הוא היה צדיק. נשמה. אפשר לקרוא לו 'הרב יואב'. הוא לא צריך הרבה לאכול כמו אבא שלו. עדין, צנוע, ענו. הולך לישון בשתיים בבוקר. קורא. מה אתה קורא? שאלתי אותו. אמר לי 'דברי הימים'. כל מה שיש. דברי קודש. קם בבוקר מוקדם. גם בשבת.
"'יואבי, למה אתה לא הולך לבית כנסת', אמרתי , גם לרותי. 'רותי, זה מוזר, הבן שלך כזה צדיק והוא לא הולך לבית הכנסת. זה לא מסתדר'. היא אומרת לי, 'כשירצה הוא ילך'. שום כפייה. הכל בנועם ובחיבה. היא אמרה'הטוב, כשיודעים שהוא קיים, לא צריך ללחוץ. הוא יופיע. הלחץ הוא בגלל הספק'. בטח עכשיו הוא מה זה בבית כנסת. בית מדרש".
הם גרו בנצרים. בעקבות ההתנתקות עברו לאריאל ומשם לאיתמר, לפני שנה וחצי. "הם עברו דברים לא פשוטים", אומרת בן ישי. "הגירוש של גוש קטיף. אבל רותי הייתה באישיות שלה כזאת, שהיא לא הייתה 'מתעסקת'. המסר שלה היה לכאוב את הכאב עד הסוף. לא לעבור הלאה. לחיות את הכאב, לא לוותר. תהיה בתוך בכאב, מזה תצמח. היא לא הייתה מתעכבת.
"גוש קטיף כאב. כואבים, אבל לא מתמוטטים. לא מחליקים, אבל מתגברים. זהו. ממשיכים הלאה. עכשיו היא כבר לא רצתה את התווית הזאת של 'הם מגורשים מגוש קטיף'. היא אמרה, 'כל כך לא מתאים לנו. אני כל כך לא רוצה את זה'. עם זאת, היא קיבלה שיש אנשים שהם עדיין שם. היא לא שפטה. היא הבינה".
ביום רביעי, יומיים לפני שנרצחו, הלכו לשמוע שיעור של הרב איתי פוני. רות ואודי, יחד. "הם כל הזמן למדו", אומרת בן ישי. "לא הלכו עם סיסמאות של תורה. רותי אמרה, 'אמא, לא צריך שבארוחה משפחתית אבא פתאום יגיד דבר תורה. הכל תורה', היא אמרה לי, 'אנחנו כל הזמן עסוקים עם הרב קוק ותורת הכלל. עם ישראל, מדינת ישראל, התנחלות. כאלה רעיונות גדולים שאנחנו חיים על פיהם. נראה לי שהגיע הזמן לתורת הפרט'".
בן ישי ממשיכה: "היא סיפרה לי ש 'עכשיו אנחנו עסוקים, עם אודי, בלגלות ברב קוק את נקודות תורת הפרט'. והיא עשתה לי תרגיל. אני לא ידעתי. אנחנו התכוננו למשתה פורים. בעזרת השם, משפחה גדולה. רותי אומרת, 'אבל אמא, רוב הילדים שלך לא ירושלמים. הם לא מחויבים במשתה'. מה עושים? הזמנתי עוד חמש משפחות עם 15 ילדים. רותי שאלה,'מי יעשה אוכל?'. אמרתי לה, 'כל אישה תביא את האוכל שלה'.
"היא אמרה, 'אמא, זה לא ככה. תעשי תוכנית, רשימה. תכנני את המשתה. תקבעי מה כל אחד יביא. תבקשי מאבא לעשות חידון לילדים. את יודעת איזו שמחה זה נותן לעסוק בפרטים הקטנים? זאת עבודת השם. לא רק עושים משתה. כולם יבואו. בלגן. אנשים מתעסקים בעבודת השם הפרטית, אבל מנותקים מהכלל. הסדר הנכון הוא שאנחנו שייכים לעם ישראל, לכלל, וכשאתה יודע שאתה שייך לכלל גדול, אתה יכול גם להתעסק בפרטים'".
"זה כמו בן אדם. אם אין לו בית, ותהיה לו תמונה, איפה הוא ישים אותה? אבל אם יש לך בית, אז כבר תוכל לחשוב על מקום לתמונה, מקום לגדל בו פרח. רותי אמרה, 'זה הסדר הנכון, אמא. אם עושים כלל בלי פרט, אנשים יחפשו במקום אחר. ואם עסוקים רק בפרט זה תלוש'. אני חושבת שזאת הייתה הצוואה האחרונה שלהם. גמרתי את השיחה. 35 דקות. והתחלתי לעשות רשימות לפורים. על השנייה".
בשבת האחרונה היו בני הזוג טלי ויהודה בן ישי בצפון. התארחו אצל בנם, אחיה של רותי. על הרצח נודע להם רק כשיצאה השבת. אז גם פגשו את הילדים שניצלו: תמר, רועי וישי. "קיבלנו אותם בוכים", מספרת בן ישי. "תמר בכתה. רועי לא בכה, אבל תמר בכתה ובכתה. ואז, בלוויה, היא לא רצתה לצאת מהרכב. הבנות ישבו איתה והיא סיפרה להן את הסיפור. מה שקרה. כי היא הייתה הראשונה שנכנסה הביתה. אבל לא בטראומה. אני חושבת שהיא לא ראתה משהו טראומטי כי היה חשוך".
"תמר מאוד מפתיעה אותי", אומרת בן ישי. "חברות שלה נמצאות איתה. הן גם ישנות איתה. אני תמיד חשבתי שהיא ילדה מופנמת. אני זוכרת, כשהם עברו לאיתמר רותי אמרה לי,'אמא, רק בשביל תמר היה כדאי. היא מקובלת פה כל כך, תוססת כל כך, שמחה כל כך'. ראינו את זה בבת המצווה. לפני כמה חודשים עשינו בת מצווה לתמר. לא הכרנו אותה. מקובלת, שמחה, רוקדת, בעניינים".
שבועיים לפני האסון, מספרת בן ישי, התקשרה לחברה שלה. מנהלת לשכת רווחה. היא עצמה אוהבת מאוד ללמוד. הרגישה שזה לא בסדר "כי אני כבר לומדת יותר מדי", והציעה להתנדב בשכונת תלפיות. כשלא חזרו אליה אמרה, "אני לא אדחוף". אחר כך בא האסון ושלושת הנכדים זקוקים לה כל כך.
"אודי ורותי ציוו לנו את ההמשך", היא אומרת. "אנחנו נמשיך לגדל את הילדים מאיפה שהם נמצאים. אנחנו ניתן להם הרבה אהבה. רותי השאירה לי את הילדים כדי שאני אמשיך להיות פעילה. לא לשקוע. אי אפשר לשקוע איתם. ואני אמשיך קדימה. הם הרבה כוחות חיים, אז הם ייתנו גם לנו חיים. הם ייתנו לנו שמחה. תסיסה".
ביום רביעי בבוקר הסתכלה בתמונות של הנכדים שאינם. "בכיתי", היא אומרת. "אבל אמרתי'הם כבר לא בלבוש הזה'. זאת אומרת, הם כל כך הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו רואים. הם כל מה שאנחנו אומרים ומרגישים, ופי מיליון יותר".
היא לא מתעניינת ברוצחים. "לא מעניין אותי", היא אומרת עליהם. "המרצחים" קוראת להם. ניסתה להגיד ברכה לעילוי נשמתם של אודי ורותי, יואב ואלעד והדס התינוקת, ולא יכלה. הרב לבנון, סיפרה, שבא לנחם, אמר לה שאמרו לו, 'צריך לעשות לעילוי נשמתם' על המתים.
"הוא אמר,'פה? אז אני אעשה דבר תורה אחד או שניים. זה כאילו בטרייה של ואט אחד, והם נמצאים במיליארד ואטים'", סיפרה . "לא צריך לעילוי נשמתם. רק צריך ללמוד מהם. הלוואי שאנחנו נתעלה. לא שהם יעלו. הם עלו כבר. לעילוי עם ישראל. לא לעילוי נשמתם. אני חושבת שהם הגיעו מאוד מאוד גבוה. הם נתנו את החיים שלהם. הם נלקחו כי הם יהודים. נלקחו הורים, שני ילדים, תינוקת שלא חטאה. מה צריך יותר עילוי נשמות מזה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם