פורים הוא הרבה יותר מאשר חג שמח
בפורים אנו מציינים את תשתית קיומנו כעם בעזרת ערבות הדדית, הבטה בפני האחר והתייחסות אל הזולת הנזקק
בעיני הישראלי הממוצע, פורים נתפס כחג ילדים, "מסכות, רעשנים זמירות וריקודים", "היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה". המבוגרים יכולים לראות פה הזדמנות נוספת מיני רבות למסיבה שבתוכה ישולבו רכיבים פורימיים ידועים (מסכות, כמובן). אה, יש אזני המן, איך שכחתי. כמה ימים לאחר הפורים, נרתמים אותם ישראלים ביחד עם רבים וטובים למפעל המבורך של "קמחא דפסחא", ועוזרים למשפחות המתקשות להכין את ליל הסדר.
ובאמת, פורים עצמו הוא חג חברתי לעילא, אירוע שהסולידריות הכללית טבועה בו משחר לידתו כחג לגיטימי במניין החגים של העם. החג עצמו מושתת על אירוע שנצרב בתודעתנו אלפי פעמים באופנים כאלו ואחרים: ניסיון של משטר כלשהו לחסל את הנוכחות היהודית בסביבתו. במקרה של פורים מדובר בפתרון סופי לבעיית היהודים, הרבה לפני שהמונח 'פתרון סופי' הומצא על אדמת אירופה. "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד, מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם, וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם; אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (אסתר, ג). ועל המלך היה טוב לעשות זאת. כמה פשוט, כמה מפלצתי. סיפור המגילה הוא סיפור הינצלותו של העם היהודי מתוכנית אחת שהיו לה וריאציות רבות במשך ההיסטוריה.
אופן ההינצלות מתחילתו ועד סופו רצוף מעשי סולידריות לאומיים ואנושיים. היהודים הבינו שבשעה קשה עליהם להיות מאוחדים. חיזוק הקולקטיב הלאומי והחברתי הוא הכלל הראשון בזמנים זוועתיים. אחד הרגעים המכריעים בסיפור, מתרחש שעה שאסתר מבינה שהמשימה מוטלת כעת רק על כתפיה העדינות. אז היא מבקשת ממרדכי לעשות זאת מתוך ידיעה שמאחוריה ניצבת חברה מגובשת שחבריה דואגים האחד לשני: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי [...] גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר, ד). כך אירע גם ביום שנקבע כשעת השין להתקפה המאורגנת נגד היהודים בכל מדינות הממלכה הפרסית: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם", והתוצאה: "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם" (אסתר, ט).
האופן שבו בחרו חכמינו לציין את ההצלה הגדולה מלמד על התשתית החברתית הזאת: "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (שם). משתה ושמחה, זה ברור, אבל שתי מצוות שלא מופיעות במפורש בשום חג אחר – משלוח מנות ומתנות לאביונים. מה זה, אם לא הבנה שבלי הסולידריות החברתית של בני העם הנרדף הזה, לא הייתה הצלה?
כך ניסח זאת הרמב"ם במאה ה-12 בקודקס ההלכות המקיף שלו, 'היד החזקה': "חייב אדם לשלוח שתי מנות [...] אוכָלים לחברו [...] וכל המרבה לשלוח לרעים – משובח". ביחס למתנות לאביונים כתב: "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים – אין פחות משני עניים – נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל [...] ואין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנים לו". אבל הרמב"ם לא הסתפק בחיוב הפורמלי, אלא הגדיל והדגיש: "מוטב לאדם
להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו – שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה" (הלכות מגילה, פרק שני).
הרמב"ם לא המציא זאת יש מאין, אלא נשען כבר אז על מסורת ארוכת שנים שהתייחסה לפורים כחג שבו אנחנו מציינים את התשתית לקיומנו כעם: הערבות ההדדית, ההבטה בפני האחר, ההצצה אל החצר האחורית שלנו, ההתייחסות אל הזולת הנזקק כאל מי שמאחורי מסֵכַת הדלות נמצא אדם ועושר אנושי, שיש לעזור לו לקום על רגליו. המסורת החשובה הזאת עודדה לשמוח על ההצלה, אפילו להשתכר (או לכל הפחות "להתבשם") מיין השמחה – אבל לא לפני קיום המצוות החברתיות: משלוח מנות איש לרעהו, ובעיקר – מתנות לאביונים. את החלק המכריע הזה בחג הפורים יש להשיב למרכז השיח היום, לפני המסכות והרעשנים והיין. רק אז תהיה שמחתנו שלמה.
אוריאל לדרברג הוא מנכ"ל ארגון פעמונים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם