על קברי מלאכים: איך אפשר לקבור משפחה?
אחד אחרי השני הם ירדו לאדמה. אמא רות, אבא אודי, יואבי'לה, אלעדי והדס התינוקת. הקינה הדהדה בהר המנוחות בירושלים
הדס, שסבא שלה, הרב יהודה בן ישי, אמר ש"היתה הכול". חמודה ויפה. כך שכבה גופת התינוקת בין אמא לאבא על האלונקה, כמו בערב שבת, לפני הרצח, עד שהניחו אותה באדמה וכיסו. קטנה ושותקת, ליד אחיה הגדול יואב. "הנה", צעק סבא בן ישי להדס הקטנה, "את סוף סוף הולכת לאמא". "הנה, אנחנו מביאים אותך לאמא שלך".
והוא בכה וכולם בכו. בגלל שכל אחד חשב על ילד אחד שהוא מכיר, בן אחת עשרה, או ארבע, או שלושה חודשים. על הבובה השמוטה על רצפת הבית באיתמר. המכנס המוכתם בדם של אלעד. על חיוכו המאיר של יואב ועל פניה העגולים של התינוקת בתמונה שצולמה לפני הטבח. שפתיה מצוירות ועיניה עצומות. אפה קטן. מה ראתה הדס הקטנה לפני שנשחטה? מה הבינה? האם התעוררה בדיוק לינוק מאמא? בכי תינוקות מילא את הבית, רם וניחר?
עשרים וחמישה אלף איש מנתה המשטרה בהלוויה של בני משפחת פוגל בהר המנוחות בירושלים. כאלה שהכירו אותם וכאלה שלא. רוב מוחלט לציבור דתי לאומי נחוש ואיתן. קומץ הניפו שלטים. "המדינה דורסת ישובים". אבל השאר היו עצורים ועצובים. מכונסים בכאבם. אבלים על בני משפחת פוגל. משחזרים את כתמי הדם ורגע ההודעה. בהלת הילד הקטן שמנסה להעיר הורה שכבר איננו.
מביטים על טור האלונקות ועליו אבא ואמא ושלושה ילדים. "הנה מוטלות גופותינו", אמרה מישהי. "שורה ארוכה". מצעד ארוך של מספידים. הרב ישראל מאיר לאו, הרב מצגר, יושב ראש הכנסת, השר יעלון, אחרים. אחר כך, בני משפחה. הפוליטי התערבב באישי. אבא של רותי, אבא של אודי, אמא של אודי, האחים. קינה שקטה. נהי
באסונו הגדול ביותר דיבר על ה"גאולה", על "צעקת המתים" שעלו בסערה השמיימה, האמונה והשליחות. מאיפה היה לו כוח? זעקותיו של יוחאי בן ישי, אחיה של רותי, מרעידות את בית הקברות. "התנערי מעפר, קומי", מתוך "לכה דודי". אחריו מוטי פוגל, אחיו של אודי. "אדם מת לעצמו", יגיד. "אתה לא סמל", על אודי. ואז בפשטות מכאיבה ש"אתה מאד תחסר".
שישה ילדים היו לאודי ורותי פוגל. אבל השוחט שחט ועכשיו שלושה מהם מתים ושלושה חיים ורותי ואודי אינם. ביום שישי בערב עוד עשו "עונג שבת". תמר הבכורה הזמינה חברות. יואב ישב על הברכיים של אודי. איש לא ידע ואיש לא ניחש ואיש לא ניבא את האסון.
"איך מסבירים לילד בן ארבע שהחבר הכי טוב שלו נרצח", שאלה תושבת איתמר בהלוויה. "מה אומרים לו?". ומה אומרים לתמר? או רועי? או ישי? תמר, "הבת הבכורה", אמר סבה, ורועי "כדי שלא יחסר", וישי, כמו שי, שלושתם עכשיו יתומים, בלי אמא ואבא.
כל הלוויה ישבה תמר פוגל באוטו. היא בת שתים עשרה. נולדה וגדלה בנצרים. פעמיים נעקרו שורשי משפחתה. פעם אחת בנצרים, ובפעם השנייה, בשבת האחרונה, באיתמר. נמצאת ואיננה בתוך הקהל. עיני כולם חיפשו אותה. היא, שמצאה את אמא ואבא. את שלושת אחיה הקטנים דקורים. היא שהזעיקה עזרה.
"אחייך נושאים אלייך עיניים", אמר אחד המספידים לתמר. "עכשיו את אמאל'ה קטנה", אמר לה הרב לאו. לרגע יצאה מהרכב, ומיד אחר כך נכנסה. צער כל העולם מונח על כתפיה. ואיש לא חשב ואיש לא זכר שהיא בעצמה ילדה, שגם ילדות בגילה עדיין צריכות את אמא.
לפנות ערב הסתיימה הלוויה. על הקברים של רותי ואודי, יואב, אלעד והדס הקטנה הניחו פרחים. אדומים וורודים. קבר קטן וקבר בינוני וקבר קצת יותר גדול ושני קברים גדולים. "ילדיי, יקיריי", אמר להם הרב בן ישי לפני שנסע הביתה, "להתראות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם