פורים: תרבות של נתינה

על השווה והשונה במגילת אסתר בין משתה אחשורוש לבין משתה היהודים ומה אנחנו לומדים מזה

יאיר טיקטין | 20/3/2011 8:17

תגיות: פורים,מגילת אסתר

מגילת אסתר בנרתיק זהב צילום: ארדון בר-חמא

מבין כל ספרי התנ"ך, מגילת אסתר היא הצבעונית מכולם. המגילה נפתחת בתיאור ססגוני של משתה אחשורוש. המגילה, קצת בדומה לתוכנית פפראצי טובה, מתארת לנו איך מה הסלבס שותים ואוכלים, באיזה צבע המפות, ואיך נראים סידורי הפרחים- והכול בצבעים עזים ומעוררי קנאה. במשתה אחשורוש לא רק האנשים לבושים אפילו העמודים מולבשים בבגדי משי יקרים, "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". בהמשך מגלה לנו המגילה גם את מטרת המשתה: "ְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹושֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" משתה של מאה שמונים יום שכל מטרתו היא להראות 'כמה אני עשיר ומכובד' או לחילופין 'למי יש מסך פלזמה יותר גדול בסלון' .

בצורה דומה מוצג גם מעמד האישה באותו המשתה, כאשר המלך מחליט : "לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָופְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא" תפקידה של המלכה הוא לענטז בין האורחים על מנת שכולם יראו איזה מלכה יפה הצליח המלך לתפוס (וחז"ל הגדילו את הדרמה וגילו לנו שהמלך היה מעוניין שושתי תופיע לפני השרים, ללא בגדים, כאשר רק כתר מלכות לראשה) . במשתה אחשורוש יש רק חוק אחד: "והשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ" חוק שקובע שכל אחד יכול לעשות-מה-שהוא-רוצה , בלי חוקים ובלי כפייה , בלי בג"ץ ובלי בצלם, למרות שבמבחן המעשה ,כאשר ושתי בוחרת לעשות כרצונה וממאנת להופיע, יש כבר מי שמחליט להעלים אותה מעל פני האדמה.

כשהמגילה מתארת לנו על משתה אחשורוש היא מנסה לגרום לנו לחושב בצורה ביקורתית על סממני התרבות שמתגלים מתוך המשתה, תרבות שבה מטרת הצריכה היא רק להראות לכולם את "עושר כבוד מלכותו" (עינו ערך 'ג'יפים עירוניים'?) תרבות שבה תפקידה של האישה "הוא לשתוק ולהיות יפה" והגבר מתפאר לפני חבריו ביופיה (עיינו ערך 'היפה והחנון'), תרבות שחורטת על דגלה את הסיסמא: "לעשות כרצון איש ואיש" (האח הגדול?) , תרבות שבה בבתי העשירים העמודים מצופים בבדי בוץ וארגמן בעוד שהעניים מתגוללים בבוץ בחצר.

בהשילי ללא חשש , תרבות של עור אשר יבש (מאיר אריאל)

בסיום המגילה, באופן די מפתיע , מספרת לנו המגילה על משתה נוסף, אך הפעם- על משתה שעורכים היהודים. "וַיִּכְתֹּוב מָרְדֳּכַי אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. .... לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹונִים"

גם היהודים עושים משתה, גם הם שמחים ואפילו שותים יין 'עד דלא ידע', אך קיים הבדל "קטן" , היהודים לצד השכרות גם שולחים משלוחי מנות איש לרעהו, רגע לפני פתיחת השמפניה זוכרים היהודים לתת 'מתנות לאביונים' . בשמחה היהודים קיימים חוקים- והם דואגים לכך שגם אלו שלא שפר גורלם יזכו לסעודת פורים (משלוח מנות) , גם העניים ביותר יזכו לשמוח עם מעט מרשרשים בכיס (וחז"ל אף הוספו על המצוות החברתיות את חובת קריאת המגילה,

כך שהשמחה תהיה לא סתם שכרות דיונוסית אלא שמחה שמחוברת לטקסט ולתוכן תרבותי ודתי)

מתוך דברים אלו, החלטנו בארגון הנוער צמרת (ארגון נוער מעורב של דתיים וחילונים מיסודה של המועצה הציונית לנוער וארגון נוער לנוער שמחנך לארבעת ערכי הליבה שמיוצגים בשמו: ציונות, מנהיגות, רעות ותרומה לחברה) החלטנו להקדיש את השבוע של חג הפורים לשבוע התנדבות ארצי, כך שבסיומו יערכו החניכים "משתה" של סולידריות ונתינה ולא חלילה ישחזרו את משתה הראווה וחוסר הכבוד של אחשורוש והמן.

ואולי מי שסיכם את ההבדל בין שתי המשתאות בצורה הטובה ביותר היה הרמב"ם שקבע:
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל גם לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, שנאמר (בתורה): "והלוי והגר והיתום וגו'". אבל מי שנועל דלתי חצרו ואוכל ושותה הוא ואשתו ובניו,
ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרסו".

הכותב הנו רכז הדרכה ארצי של ארגון הנוער צמרת ומורה למחשבת ישראל בתיכון יחד מודיעין