ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

זרקתם אותנו: הלוחמים מג'נין מבקשים עזרה

9 שנים הם מנסים לנקות את שמם. המילואימניקים נקראו לדגל ללחום ב"חומת מגן". עכשיו הם פונים לעזרתנו, ואנו מפנים להם כתף קרה

ביום שני בבוקר התראיין ד"ר דוד צנגן בגלי צה"ל בעניין הדיון בבית המשפט העליון, שנערך באותו יום בערעורם של חיילי המילואים במסגרת תביעת הדיבה נגד מוחמד בכרי, יוצר הסרט "ג'נין ג'נין". צנגן , שהיה הרופא החטיבתי של הכוח שלחם בג'נין (ושכל 23 לוחמים), התמודד בשידור עם ח"כ אחמד טיבי, שייצג את במאי הסרט מוחמד בכרי. אחרי השידור ברדיו קיבל צנגן תגובות רבות.
שתיים מהן חיממו את לבו במיוחד. הראשונה, שיחת טלפון מג'נין. צנגן הוא רופא ילדים בכיר ב"הדסה" ומחצית מהפציינטים שלו ערבים. חלק גדול מהם מהשטחים. אביו של אחד הילדים שבהם הוא מטפל בקביעות, התקשר מג'נין וחיזק את ידיו. "אל תפחד מאף אחד", אמר האב לצנגן, "תמשיך להגיד את האמת, אנחנו אוהבים אותך, אתה אח שלנו". בערב פגש צנגן את האיש שוב, הפעם בבית החולים, עם הילד (שמקבל טיפול מיוחד בהורמון גדילה), וגם עם האם, שפנתה אליו בערבית(צנגן דובר ערבית שוטפת), ואמרה לו, "אל תשים לב לשקרנים, אנחנו אוהבים אותך".
השיחה השנייה התקבלה מעמרי שרון. בזמנו, עוד לפני "חומת מגן", פגש צנגן את שרון ג'וניור איפשהו והם החליפו מספרי טלפון. "אל תהסס להתקשר אם תצטרך אותי", אמר שרון. צנגן לא היסס. כשנכנס עם הכוחות לג'נין והכין "תוכנית פינוי", הבין שהוא בקטסטרופה. מבנה העיר ומחנה הפליטים שלה לא אפשרו פינוי מסודר של פצועים מאזור הלחימה.
הפינוי המשוער היה אמור להימשך 45 דקות, נצח כשמדובר בפצועים קשה בקרב. ביום שלישי, ערב הכניסה למחנה, ניצל צנגן את מספר הטלפון שקיבל והתקשר לעמרי שרון כדי לדווח לו על המצב. "זה לא תקין רפואית וגם לא מבצעית", אמר ד"ר צנגן לשרון, "זה יעלה לנו בחיי אדם". בצבא נורמלי היו מביאים שופלים והורסים כמה בתים, כדי לסלול נתיב פינוי מהיר מסודר. בצה"ל לא עשו את זה. עד יום שישי סבל הכוח כבר שלושה לוחמים הרוגים. בשישי בערב, במהלך קבלת שבת, הוזעק צנגן לפינוי שלושה לוחמי נח"ל פצועים מתוך המחנה. הפינוי נמשך 50 דקות. שניים מהלוחמים לא שרדו. אחד מת במהלך הפינוי, השני ממש בעלייה למסוק. צנגן ניגב את הדם, עזב את עמדת המסוק (שהטיס את הפצועים לבית החולים לאחר החילוץ מסמטאות המחנה) וחזר לבית הכנסת המאולתר.
בעודו מתקין את עצמו לקידוש הוזעק שוב, לפינוי נוסף, הפעם של לוחמים מגדוד 51, וצנגן נחנק שוב. ואחרי שגם הפינוי הארוך הזה הסתיים בכי רע, הרים שוב טלפון לעמרי שרון. "שמע, אנשים כאן לא יודעים מהשיחות האלה, כל מה שאני מבקש זה שתלך לאבא שלך ותדווח לו על מצב הפינוי, זה מה שאני מבקש ממך. אני רוצה לדעת שהוא יודע".
עמרי שרון חזר לצנגן למחרת. "אמרתי לו", אמר, "הוא יודע". מאז ועד יום שני השבוע לא שמע צנגן משרון. והנה, מיד אחרי השידור ברדיו, התקשר שרון הצעיר. "אתה לוחם אמיתי, כל הכבוד לך", אמר לצנגן. עד סוף המבצע בג'נין נהרגו 23 לוחמי צה"ל. הם עברו במחנה מבית לבית, ללא חיפוי מהאוויר, ללא הפצצות, על אף שביקשו. שר הביטחון, פואד בן אליעזר (יהיה בריא) לא אישר. הלוחמים, חלק מהם מילואימניקים שנקרעו מביתם בערב פסח כדי לצאת ל"חומת מגן", עשו את העבודה השחורה בידיים, מטווח אפס, ונפלו למלכודת אש קטלנית שגבתה מהם מחיר נורא. העיקר שנורמות המוסר נשמרו. איפה בכרי היום, למה הוא לא יוצא ללוב לעשות שם איזה סרט.

עכשיו מבקשים הלוחמים האלה, שיצאו להגן עלינו בערב החג מיד אחרי הפיגוע המזוויע במלון "פרק", את יומם בבית המשפט. הם ראו את הסרט "ג'נין ג'נין", של מוחמד בכרי, ולא האמינו למראה עיניהם. הסרט שבג"ץ התיר את הקרנתו בישראל, קובע שהיה טבח בג' נין. הסרט קובע שבית החולים בג'נין נהרס. הסרט קובע שנמצאה שם גופה של ילד בן שמונה. הסרט קובע שהיו נשים הרות שגולגולתן רוצצה בידי חיילי צה"ל, ושנמצאו בורות שמולאו בגופות אזרחים שנרצחו, ושיש גופה שנרמסה על ידי טנק, וזקן אחד מתראיין שם ארוכות ומתאר איך החיילים ירו לו בדם קר ברגל ואחר כך ביד.

הסרט הופך את החיילים האלה, הלוחמים שלנו, לרוצחים, לנאצים, לפושעים נגד האנושות. הבעיה היחידה היא שהסרט הזה תלוש לגמרי מהמציאות. בית החולים בג'נין לא נפגע. ילד בן שמונה לא נהרג. נשים הרות לא נרצחו. לא נמצאו בורות עם גופות, ושום גופה לא נדרסה על ידי טנק. ולא היה טבח.

אפרופו הזקן עם הכדור ביד וברגל: צנגן עצמו טיפל באיש. מצאו אותו בבית של המחבלים שביצעו את פיגוע התופת בחדרה. הייתה לו פציעה קלה ביד מנתז (ריקושט) שעף מאחד הקירות. הוא הובא לתחנת האיסוף הגדודית, הרופא שטיפל בו שם, רופא פנימי בהכשרתו, אמר לד"ר צנגן שלאיש גם יש בעיית אי ספיקת לב קשה. צנגן ראיין את הזקן בערבית, ושאל אותו אם לקח את הכדורים שלו בבוקר.

הזקן אמר שלא. למה? ככה. הרופא המטפל אמר שכדאי לקחת אותו לבית החולים כי מצב הלב לא טוב, אם לא יטופל הוא עלול למות. הם רצו לקחת אותו לבית החולים בעפולה. הוא התעקש על בית החולים בג'נין. הסיעו אותו לבית החולים בג'נין (שעל פי הסרט, היה אמור להיות הרוס).

הזקן נכנס לבית החולים על שתי רגליו, בכוחות עצמו, אחרי חמש דקות יצא ואמר לחיילים שמסרבים לקבל אותו. אז הסיעו אותו לבית החולים "העמק" בעפולה. שם קיבלו אותו. הוא סבל משריטה ביד, מאי ספיקת לב ומלאוקמיה כרונית.

במכתב השחרור שלו לא מוזכר קליע ביד, וגם לא ברגל. שום דבר. גם התחבושות המפוארות שמוצגות בסרט של בכרי נראות מפוברקות לגמרי. קליע של רובה סער צה"לי שפוגע בידו או ברגלו הדקיקה של הזקן החלוש הזה אמור לרסק אותה לחלוטין. וזה, כאמור, לא היה ולא נברא. רק בדמיונם הקולקטיבי של הזקן כפוי הטובה והבמאי השקרן.

סיכומו של דבר הוא שבג'נין, עיר המתאבדים, התנהל קרב ארוך, מסובך ועקוב מדם, נהרגו בו כמה עשרות פלסטינים, רובם המכריע מחבלים עם תעודות. מולם, שכל צה"ל 23 מטובי לוחמיו. מחיר דמים כבד, בלתי נתפס. כל הצבאות האחרים בעולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מפעילים כוח אווירי ופותרים את הבעיה בכמה פצצות של חצי טונה. צבא ההגנה לישראל העדיף להימנע ממעשה כזה, שהיה מעלה מאוד את מספר הנפגעים בקרב האזרחים (ומוריד מאוד את מספר נפגעי צה"ל).

לכן המסקנה היחידה, שגם קיבלה גושפנקה של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, היא שהסרט של מוחמד בכרי הוא עלילת דם מסוג נחות במיוחד, תוצרת הדמיון הפרוע של בכרי, וגם השרלטנות המובנית והשקרנות הבלתי נתפסת שלו ושל האנשים שעבדו איתו ומימנו אותו (רובם קשורים בטרור, חלק מהמימון הגיע מהרשות הפלסטינית).

שקרנות שהיא, מתברר, חלק מתרבות. אגב, הפלסטינים במקום לממן סרטים שקריים, היו עושים טוב אילו הודו לצה"ל על טיהור קני המתאבדים בג'נין. היום, העיר תוססת, פתוחה, חופשייה, הכלכלה מזנקת, האבטלה יורדת, לא מזמן הסתובבתי שם ללא שמירה. לו אני מושל שכם, הייתי מקים בכיכר הראשית אנדרטה לזכרם של 23 נופלי צה"ל, ששחררו את האוכלוסייה מאימי הטרור והמלחמה. כן, אני יודע שאני תמים.

אבל זו רק תחילתו של הסיפור. כי הלוחמים האלה ששלחנו לג'נין, רוצים לטהר את שמם. הרי יום אחד הם עוד עלולים לרצות לטוס לחופשה בלונדון, ומישהו עלול להקרין לכבודם שם את דבר התועבה הזה שיצא מבין טלפיו של מוחמד בכרי.

ויותר מזה, יום אחד עוד עלולים לדפוק להם שוב בדלת באישון ליל. בערב פסח, בערב ראש השנה, בערב כלשהו. ולקרוא להם, שוב, להגן על המדינה. איך הם אמורים לנהוג ביום הזה, שבטח יגיע מתישהו (הרי עובדים על זה קשה בממשלה)? מה הם אמורים לעשות לאור העובדה שכבר תשע שנים הם מנסים לנקות את שמם, ואין פוצה פה ומצפצף? הצבא כמעט לא מכיר אותם, המדינה מתנכרת רוב הזמן, בתי המשפט מתנהגים כאילו הם עובדים אצל גולדסטון.

מי ישכנע אותם לעשות את זה שוב? לעלות על מדים, להוציא מהבוידעם את האפוד ואת הציוד, ולצאת באמצע הלילה למסע שספק אם יחזרו ממנו, וגם אם כן, הם שוב עלולים למצוא את עצמם במרכזה של עלילת דם שטופת שנאה והסתה?

בשביל זה הם הלכו לבית המשפט. בבקשה צנועה. לקבוע שמוחמד בכרי הוציא את דיבתם של לוחמי ג'נין. קל ופשוט. וגם הגיוני. מכיוון שהסרט עמוס קביעות עובדתיות שקריות, לא אמורה להתעורר כל בעיה. נכון, בסרט אין שמות ופרטים של לוחמים מסוימים, אבל הוא מכתים את כל מי שהיה שם ועוד הרבה יותר: הוא מכתים את צה"ל, הוא מכתים את כל הישראלים באשר הם, את המדינה, את ערכיה.

הסרט הזה, ושכמותו, מתדלק את מדורת השנאה המתפשטת בעולם. משמש חומר גלם לגולדסטונים למיניהם. כשאתה צופה בסרט הזה, אתה לא מתפלא איך יכול להיות שסטודנטיות ישראליות מעלות מיצגים בקמפוסים באמריקה או באירופה, ומציגות את חיילי צה"ל כקלגסים. כל זה, אגב, לא סותר את העובדה שהמשך החזקת השטחים, לעניות דעתי, פוגע בישראל ובחוסנה, ושצריך לעשות הכל כדי להקים מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא על שטחים הדומים לשטחי67' (הסכם ז'נבה, למשל, הוא הסכם טוב לישראל).

אבל למרבה הצער האינתיפאדה השנייה, אשר במסגרתה הסתערה עלינו עדת פראי אדם שהתפוצצה בין נשים, זקנים וילדים ללא הבחנה, פרצה אחרי סיבוב שיחות שבמסגרתו קיבלו הפלסטינים הצעה לא רעה בכלל.

כך ש"חומת מגן" הייתה צורך הגנתי קיומי מהמעלה הראשונה. חיילי המילואים שלנו נקראו לדגל, ועשו את העבודה. חלק מהם לא שבו הביתה. עכשיו הם פונים לעזרתנו, אבל אנחנו מפנים להם כתף קרה.

הדיון בעליון, ביום שני, היה מיצג מביש. בכרי בא חמוש בעשרות בני משפחה צעקניים, וגם בשני חברי כנסת צעקניים לא פחות. אחמד טיבי ומוחמד ברכה. מהיכרות קרובה עם טיבי אני מניח שהוא יודע את האמת. הוא יודע מי בסיפור הזה שקרן ומי לא. אבל הוא שבוי בתוך הקונספציה שלו. אילו היו טיבי ודומיו מתייצבים מול המציאות ומודים בה, יכול להיות שכבר היה כאן שלום. אבל פוזת הקורבן המקצועית שלהם כבר הפכה מזמן לדרך חיים.

כן, הפלסטינים הם קורבנות של כיבוש וצריך לעשות הכל כדי לסייע להם להקים מדינה. הבעיה היא שזה לא יסתייע עד שהם לא יקבלו, גם עמוק בפנים, את קיומנו כאן. והם לא יקבלו אותו לעולם, אם הם ימשיכו לפמפם בכל הזדמנות את עלילות הדם המוטרפות שלהם. לכן מוחמד בכרי הוא אויב השלום, וגם אחמד טיבי.

במסדרונות בית המשפט התנפלו בני משפחתו של בכרי על הלוחמים, וגם על ד"ר דוד צנגן ועל עורך הדין ישראל כספי המסייעים להם (שניהם, צנגן וכספי, לחמו בעצמם בג'נין, אבל לא נמנים עם קבוצת התובעים שמונה חמישה לוחמי מילואים).

"שקרנים, רוצחים, פושעים", אלה הקללות שהוטחו בפני אלה שבאו לבקש לעצמם צדק. אנשי הביטחון היו בכוננות, למקרה שאנשי המיעוט הערבי המדוכא בישראל יתקפו את הלוחמים. זר לו נקלע למסדרונות בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל, היה משוכנע שהמצב הפוך. שזו ארצם של הבכרים והטיבים, ואילו לוחמי המילואים התגנבו לשם על קצות אצבעותיהם, מבוישים, וקיבלו על הראש מכל עבר. או במילים אחרות, בושה וכלימה.

עורך הדין כספי, מלוחמי ג'נין שגם ייצג את התובעים בתביעה במחוזי, נשמע השבוע מתוסכל במיוחד. "יש כאן עובדה מצערת ובלתי נתפסת. אנחנו, לוחמי מילואים, מנהלים כבר יותר משמונה שנים מאבק לטיהור שמנו הטוב, לגמרי לבד. איפה המדינה, הצבא, החברה, הפרקליטות? איפה כולם? הרי המדינה הזו נקשה על דלתותינו בערב פסח ההוא, ושלחה אותנו למלחמה. נעקרנו מהבתים שלנו באמצע הלילה. השארנו 23 חברים הרוגים בשטח. והנה, בא מישהו, אזרח המדינה, ומציג אותנו כפושעי מלחמה, רוצחים ונאצים, ופתאום אנחנו לבד. פתאום אף אחד לא מכיר אותנו".
 

כספי מקונן עוד על הניכור שהם נתקלים בו במערכת המשפט. "חטפנו סטירת לחי בבית המשפט. שלוש פעמים פנינו לקבל סעד משפטי בניסיון להגן על שמנו הטוב. הרי מדובר כאן במצב קיצון. הרי החברה הישראלית שלחה אותנו לשם, כדי להגן עליה. הרי האנשים נטבחו ברחובות. מנעו מאיתנו שימוש במטוסים, בטנקים, שלחו אותנו לטהר בית בית, מדלת לדלת. עבדנו שם כמו אמא תרזה. אין צבא בעולם שהיה עושה את זה. ובסוף, תראה מה קורה. גם אכלנו את הדגים הסרוחים וגם נזרקנו מהעיר. זה בלתי נתפס".

לא הייתה לי מילת נחמה השבוע לצנגן, לכספי ולחמשת הלוחמים. שפת הגוף של שופטי העליון לא שידרה טובות. מה הם צריכים את זה עכשיו, השופטים. הרי אם יקבלו את הערעור, עוד עלולים לצוץ תובעים נוספים. מישהו עוד עלול להסיק מסקנה שלפיה שמה הטוב של מדינת ישראל אינו הפקר עוד.

בשביל מה הצרות האלה עכשיו? ואני מקווה שיתעשתו. אף אחד לא יגן על שופטי העליון אם יקרה פה פעם משהו נורא. מי שמגן עליהם ועלינו הם אותם חיילי מילואים (וסדירים), המתמעטים והולכים, שנקראים בכל פעם מחדש אל הדגל, ובתמימותם גם נענים לקריאה. אנחנו, מכובדי השופטים, הפקרנו את הלוחמים הללו.

השלכנו אותם מאחורי הגב, בשולי הדרך, טרף להכפשותיו של שקרן מקצועי שמתחזה לאמן ובמאי. בשקרנות אי אפשר לעשות אמנות, וגם הקהל הקבוע של שמאל הזוי שמריע לבכרי בכל פעם מחדש, לא יצליח לשנות את העובדות הפשוטות, הבסיסיות, שהאיש בדאי, שרלטן ומכפישן מקצועי. הגיע הזמן שהמדינה תתעשת ותגן על אלה ששילמו בחייהם כדי להגן עליה.

הפקרה שנייה, ולא פחות חמורה, שהתבררה השבוע, היא ההפקרה וההפקרות סביב הילדה שחר גרינשפן, בת 12, שעמדה על אי תנועה והמתינה לאור ירוק כשנהג שיכור, מארק פטריק, דרס אותה והותיר אותה בתרדמת (וכעת בשיתוק מלא, ספק אם אי פעם תחזור להיות דומה למה שהייתה אמורה להיות).
 

ההפקרות הזו מתחילה בפרקליטות, שמסכימה לעסקת טיעון שערורייתית (השיכור הדורס מרצה עבודות שירות, קנס מינורי ושלילה), השופטת שמקבלת את עסקת הטיעון, ומסתיימת בקצין משטרה בכיר שצוטט השבוע בעיתון הזה כאומר ש"מה בכלל רוצים מעסקת הטיעון הזו, ככה זה, אלה העונשים, אסור לשכוח שהנהג הוא אדם נורמטיבי, לא הייתה לו כוונה לפגוע, זה יכול לקרות לכולם", וכו' וכו' עוד שלל הבלים שערורייתיים שבכל מקום אחר היו אמורים לשגר את אומרם הביתה, בלי פיצויים.

חברים יקרים במשטרה, בפרקליטות, בבית המשפט, האם השתגעתם? איבדתם את המצפן? נכון, יש לחץ בבתי המשפט, והמשכורות לא משהו, וצריך לסגור תיקים, אבל המקרה הזה ממחיש לאיזו תהום נפלתם. מדובר בהפקרה פושעת של אזרחי ישראל, לא פחות.

כי גם הנהג הבא שישתה לפני שייכנס למכונית, יגיד לעצמו, מה כבר יכול לקרות? גם אם יקרה הרע מכל, ואני אעלה על המדרכה ואקרע לגזרים נערה תמימה, בסוף זה ייגמר בקנס ובעבודות שירות. נכון, הענישה לא אמורה להיות נקמנית, אבל חייבת להיות הרתעה. הנהיגה בשכרות היא רעה חולה, היא גובה עשרות קורבנות, הנהג השיכור הוא פושע לכל דבר, רק שבניגוד לרוצח רגיל שמשתמש באקדח, הנשק שלו מסוכן וכבד בהרבה (בסביבות טונה), וגם הנזק הפוטנציאלי בהתאם.

מי שנוהג שיכור ועושה מה שמארק פטריק עשה, לא יכול ללכת הביתה. פשוט לא יכול. זה מקומם, זה מטומטם, זה זועק לשמים. זה משדר אוזלת יד, זה ממחיש שהמדינה הזו ויתרה על האופציה להגן על אזרחיה. זה מדגים עד כמה התפרקו כאן המוסדות, התמוססה האכיפה, נעלמה ההרתעה. כן, אנחנו מופקרים לגורלנו.  

ומשהו חיובי לסיום. מתברר שלא כולם מופקרים. רוני פוקס, איש העסקים הישראלי שעניינו פורט כאן בשבועות האחרונים, קיבל השבוע שביב של תקווה.
 

פוקס, למי ששכח, זכה בבוררות בינלאומית מוסכמת שהתקיימה בינו ובין ממשלת גיאורגיה במאה מיליון דולר. הגיאורגים עשו את עצמם מכבדים את הבוררות, הזמינו את פוקס לטיביליסי אחר כבוד, הבטיחו לו הרים וגבעות, וטמנו לו מלכודת. הם תפרו לו תיק וטוו סביבו עלילה, ברשלנות ובחובבנות, כדי להתחמק מתשלום החוב. הם גם השליכו אותו לכלא. הם גם מנהלים עכשיו משפט ראווה מתוקשר נגדו, שבמסגרתו התביעה מעלה את מי שהיא רוצה, וההגנה לא יכולה כלל להעלות עדים מטעמה. כל מי שנחשף לחומר מבין מיד שמדובר כאן במדינה שמתנהגת כמו משפחת פשע. משפחת הפשע של סאאקשווילי (נשיא גיאורגיה).

עכשיו מתנהל מסע בינלאומי לחילוצו של פוקס. האמריקאים מפעילים לחץ. הטורקים גם (פוקס הוא קונסול כבוד של טורקיה בישראל ומקורב מאוד לממשל הטורקי). גם אצלנו הרימו טלפונים (פרס, דליה איציק, ליברמן וכו') והבהירו לגיאורגים שישראל רואה בחומרה את ההתנהגות הבלתי נסבלת הזו.

בשבוע הבא היה אמור, בתוך כל זה, להגיע לירושלים לביקור רשמי יושב ראש הפרלמנט הגיאורגי דוד בקרדזה. כאילו כלום. להתקבל בכבוד מלכים בכנסת, לשבת אצל היושב ראש ריבלין, לצעוד על השטיח האדום. ברגע האחרון, ובהשראת סגן שר החוץ דני איילון והוראת השר עצמו אביגדור ליברמן, בוטל הביקור. טוב שכך.

מדובר במעשה מדיני קיצוני וקשה, אבל מוצדק מאין כמוהו. נכון, לכאורה הפרלמנט הגיאורגי מנותק ממערכת המשפט שם, אבל יושב ראש הפרלמנט נחשב מקורב מאוד לנשיא סאאקשווילי, ולקבל אותו בארץ כשבמקביל סנטורים וחברי קונגרס אמריקאים מפעילים לחץ ואזרח ישראלי נמק בכלא הגיאורגי על לא עוול בכפו, היה נחשב לגול עצמי חלמאי במיוחד.

ליברמן ואיילון עשו את המעשה הנכון. אבל אין בו די. הגיאורגים חייבים להבין שישראל והעולם לא ישתקו לנוכח תעלוליהם. היום זה רוני פוקס, מחר אלה יכולים להיות סתם תיירים שיצאו לטיול ג'יפים. על התנהגות בלתי נסבלת ומאפיונרית, צריך לענות באותו המטבע. הבא בתור צריך להיות השגריר הגיאורגי בישראל. אם זה היה תלוי בי, הוא היה אורז כבר עכשיו.