תורת הגזע של הימין הקיצוני
"תורת המלך" אינה תופעה שולית של קומץ קיצוניים, היא סכנה קיומית לא רק למדינה אלא לעם היהודי כולו. חתן פרס ישראל יהודה באואר מנתח את הספר ואת השפעתו המסוכנת. מסמך
הספר "תורת המלך" מתיימר להביע את מה שמכונה שם "דעת תורה" בנושא של היחסים בין "ישראל", כלומר יהודים במדינה יהודית, המכונה "מלוכה" או "מלכות", לבין "גויים", כלומר פלסטינים - אם כי זה נכתב בו במפורש רק בשני מקומות. הכוונה אינה למלכות המלך המשיח העתידי, אלא למדינה יהודית שתבוא במקום מדינת ישראל, ותנוהל על פי ההלכה.
החיבור של יצחק שפירא ויוסף אליצור, שמנהלים את ישיבת "עוד יוסף חי", יוצא מההנחה המקובלת בעולם ההלכה שאם משהו מוגדר "דעת תורה", יש לנהוג על פיו. פירוש הדבר ברור: לא מוסדות השלטון החילוניים, לא חוקי המדינה ולא מוסדותיה שנבחרו כך או אחרת בבחירות דמוקרטיות, הם הקובעים את התנהלותו של אדם יהודי בישראל, אלא "דעת תורה".
חייבים להגיע להתאמה בין חוקי המדינה לבין "דעת תורה", במקרה זה על פי "תורת המלך", כי מי שיתנגד להכלת "תורת המלך" על כלל החברה היהודית מורד באלוהים ובעצם חייב מיתה. אם חיפשנו אידאולוגיה מהפכנית יהודית, הנה מצאנו. יש כאן קריאה מובלעת למהפכה בכוח או במילה אחת - למרד.
מהי "דעת תורה"? האורתודוקסיה בימינו קוראת "תורה" להלכה המתבססת על פירושי הפירושים של המשנה והתלמוד. אולם אלה אינם אלא פירושים שאנשים בזמנים שונים ובמקומות שונים נתנו לטקסטים שבאו אליהם מדורות קודמים, והם תואמים את הזמנים בהם נכתבו.
הספר שלפנינו בא לענות על סדר יום אקטואלי של הימין הקיצוני בישראל, והטענה המובלעת בו (כי הרי כל מי שמזדהה עם הרבנים האלה "יודע" שכך הדבר) היא שהתורה בכתב ובעל פה ניתנה על ידי האל למשה בסיני. מבחינה היסטורית, זו המצאה מאוחרת: אין כל הוכחה היסטורית למעמד הר סיני, והסיפור עליו נכתב מאות שנים לאחר שכאילו אירע; שום "תורה" שלמה, בכתב ובעל פה, לא ניתנה שם. זוהי אגדה נפלאה ומרשימה, בעלת השפעה עצומה, ולא רק על יהודים, אף שיש לה אולי איזשהו גרעין היסטורי שכיום כבר אי אפשר להגיע לפשרו.
הפירושים שבאו לאחר מכן שונים וסותרים, ולכן אין "תורה", אלא "תורות", וכל קבוצה של חסידים, ליטאים, שלא לדבר על ציונים דתיים, או על דתיים לא אורתודוקסים המהווים את הרוב מבין היהודים הדתיים, מפרשים אותן אחרת. לתורות השונות האלה אין דעה, ובוודאי לא דעה מחייבת, כי אין דעה לספר, אלא יש פירושים שמפרש או מפרשים מי שכותב או כותבים.
"תורת המלך" היא ניסיון לכפות פירושים קיצוניים ביותר על כלל המאמינים. גם האיסלאם הרדיקלי נוקט באותן שיטות ממש: רק הפירוש הקיצוני ביותר של "כתבי הקודש" המוסלמים תקף, וכל האחרים הם דברי בוגדים בדת החייבים מיתה. אמנם, האיבה של הקיצונים היהודיים מופנית נגד אוכלוסייה מקומית - שפירא ואליצור קוראים להרג של לא-יהודים בסביבתם המתנגדים ל"ישראל" - בעוד האנטישמיות האיסלאמית הרצחנית היא חובקת עולם, גלובלית, ולכן מסוכנת בלא כל השוואה. אולם עקרונית,
הספר כתוב במיטב הסגנון הרבני; הוא מבוסס על שלל מקורות, מהתנ"ך (מעט מאוד), הגמרא, פוסקים ראשונים ואחרונים, הרמב"ם, הרמב"ן ושולחן ערוך, וכן על ספרים ופסיקות הלכה שנכתבו או פורסמו בדורות האחרונים. ההסתמכות המרכזית היא על "הלכות מלכים" של הרמב"ם. יש להודות: בדת היהודית כפי שהיא התפתחה במשך אלפי שנים אכן ישנו גם יסוד זה של שאיפה לרצח המונים (וראה למשל בפרק ל"א בספר במדבר, המתאר רצח כללי של כל המדיינים, לבד מן הבתולות...), ובכך היא אינה שונה מדתות אחרות. יש במקרא מספיק דוגמאות לרצח כזה, בין שבאמת אירעו ובין שלא. הן יכולות לשמש מורי דרך לכל שלטון יהודי דתי שיהיה לו הכוח לחזור עליהן.
יש גם, כידוע היטב, דוגמאות רבות מאוד הפוכות, של דרישה למוסר אנושי נעלה, הומני, טהור, הקורא לאחווה אנושית כללית. לאלה אין ביטוי ב"תורת המלך".
על פי הספר הזה, יהודים עדיפים על גויים, עליונים עליהם, ולמעשה רק הם בני אדם אמיתיים, בעוד שהגויים אינם הרבה יותר מבהמות. ההנחה הזאת מסתמכת על האגדה שבעת מעמד הר סיני הציע האל לכל העמים לקבל את תורתו, ורק בני ישראל ענו "נעשה ונשמע". מכאן לא רק היחס המיוחד של האל אל בני ישראל, אלא דחיית כל האחרים לדיוטה תחתונה, יחד עם עולם החי האחר. הגויים הם "בני נח", שכן היה מבול שהטביע את העולם כולו, ונותרו רק נח ובניו, שם, חם, ויפת, ומהם התפתחו כל העמים כולם (לא מוסבר איך).
כל עוד הסיפור הזה הוא בבחינת אגדה יפה להפליא, אין עמו כל בעיה. אולם שפירא ואליצור מתייחסים לסיפורים המקראיים האלה - שבסיסם במיתוסים שנפוצו במזרח התיכון העתיק - כאל עובדות היסטוריות שהם בונים עליהן את הבניין שלהם. אלא שאין מדובר בעובדות אלא באגדות.
ההבחנה בין "ישראל" ל"בני נח", שעליה בנוי הספר, היא מופרכת מעיקרה. כולנו באים מאותו מקום, ממזרח אפריקה, ולא מתיבה על האררט. שבע מצוות נח מחייבות, לדעת המחברים, את כל "בני נח" הקיימים בדמיונם. שבע המצוות בתלמוד הן: איסור עבודת אלילים, איסור קללת שם האלוהים, איסור רצח, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אכילת אבר מן החי (כלומר, יש לשחוט בעל חי לפני שאוכלים ממנו) והקמת מערכת משפט (על פי ההלכה). ההיגיון של רבנינו הוא שה"גויים" אינם מקיימים את כולן, משום שהאיסלאם והנצרות הן עבודה זרה, ולכן הם חייבים מיתה.
והנה כמה מובאות כדי לאשש את הנאמר לעיל: יש מעמד מיוחד ל"גר תושב", שהוא (לא היא כמובן) אדם שגר במלכות ישראל וקיבל עליו את שבע מצוות נח אך לא התגייר (כלומר, לא הפך ל"גר צדק"): "גוי שעבד עבודה זרה שנתגייר אינו חייב מיתה, לעומת גוי שרצח את ישראל או נאף עם בת ישראל" (עמ' י"ח). אבל "ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו" (עמ' כ'), שהרי ל"ישראל" יש זכויות יתר.
המחברים מסתמכים על הרמב"ם האומר ש"אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבדה (כלומר נניח להם לעבוד עבודה זרה, י"ב), שנאמר לא תכרות להם ברית, אלא יחזרו מעבודתה (של העבודה הזרה, י"ב) או ייהרגו". יפה, אין לעשות שלום עם שכנינו "העובדים עבודה זרה"; אסור לכרות איתם ברית, אלא אם כן יוותרו על האיסלאם והנצרות. למר ליברמן לא תהיה בעיה עם רבנים אלה.
בהמשך נאמר ש"איסור 'לא תרצח' מתייחס ליהודי שהורג יהודי אחר... ולא ליהודי שהורג גוי, אפילו אם גוי זה הוא מחסידי אומות העולם" (עמ' י"ח). זהו בעצם ההיגד המשמעותי ביותר בספר, כי הוא מתיר רצח. ההסבר: "והנה מציאותו של גוי כזה (שאינו גר תושב, י"ב) אינה לגיטימית, שהרי 'צווה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי עולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח'. מצב בו אנחנו לא מקיימים את הציווי הזה הוא מצב של גלות, שבו אנחנו נאלצים להשלים עם קיומם של גויים שאינם מתוקנים ואין לנו היכולת לכוף אותם להיות גרי תושב" (עמ' מ"ט). כלומר, אם נתייחס לעניין ברצינות, ונצא מהוויית הגלות, נהרוג את כל הגויים האלה, כי "גוי שעובר על אחת משבע מצוות חייב מיתה" (שם).
אכן לא טוב להיות "גוי": "גויים שאין בינינו וביניהם מלחמה... אסור להצילם אם נטו למות... אסור לרפאותן, אפילו בשכר" (עמ' נ"א). יש להרוג גוי שעבר על שבע מצוות, אלא אם כן יש מערכת משפט מתוקנת, כלומר דתית קיצונית, שתדון את הגוי בצורה מסודרת ואז אין צורך בלקיחת החוק בידיים. אם אין מערכת כזאת, מתברר שמותר להרוג כל גוי כזה.
פרשה מעניינת היא זו של בני ערובה. וכך הם כותבים: "חם מחזיק את יפת כבן ערובה ויורה (כך! הגענו לימינו אנו, י"ב) לעבר שם (כלומר יהודי, י"ב). מותר לשם לירות לעברו אף אם בזה יפגע גם ביפת. יפת נמצא במקום בו הוא עוזר לרוצח" (עמ' קל"ז). פירוש: חייל נמצא במבצע "עופרת יצוקה" מול איש חמאס, בעוד אזרח פלסטיני חף מכל פשע נמצא במקרה לידו. מותר לחייל לפגוע באזרח, משום שהאזרח נמצא במקום שהוא למעשה "מסייע" בו לאיש החמאס.
"כאשר אומרים ליהודי 'הרוג גר תושב או שנהרוג אותך' - מותר לו להרוג כדי שיינצל" (עמ' קנ"ז) וגם: "הדין של חיוב מסירות הנפש נכון רק במקרה של יהודי מול יהודי ולא במקרה של יהודי מול גר תושב" (עמ' קנ"ח). כאשר אומרים ליהודי שעליו להרוג אדם אחר כדי להינצל, אם אותו אדם יהודי, עליו לשלם בנפשו ולא להרוג את בן עמו. אם הוא לא יהודי - מותר לו להרוג אותו.
המחברים מצטטים, בהסכמה מלאה, את דברי הרב שאול ישראלי (שעמד בראש מרכז הרב בירושלים), האומר בשם רש"י: "המדובר בנפשות ישראל ומשום חביבותם לפני הקב"ה (כפי שהוכח למשל בשואה, י"ב), אבל בנפש הנוכרי לא מצינו חביבות זו" (עמ' קנ"ט). אם יש ספק כלשהו בעניין זה, באים המחברים ומסירים אותו: "דבר פשוט הוא בש"ס ובפוסקים שפיקוח נפש של יהודי דוחה את כל התורה כולה, ואילו פיקוח נפש של גוי אינו דוחה איסורי תורה" (עמ' ק"ס). פשוט.
והרי דוגמה: "מילדין (כלומר מסייעים בלידה, י"ב) את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללים עליה את השבת" (שם), שכן אם יש לה קשיי לידה בשבת - מילא, שתמות היא ו\או הוולד; בניגוד ליהודייה, שעליה מותר לחלל את השבת. את הגויה לא מילדים בכלל. או עניין השבת: "אסור לגוי לשבות - ולישראל הדבר מצוה בשבת" (ע' ק"ע). הנה סידור סוציאלי מתקדם מאוד, מבוסס על מקורות בתוספות: ליהודים מותר לא לעבוד יום בשבוע, ולגויים אסור; שיעבדו.
אלא שהרבנים אינם עוסקים כאן במדינת רווחה, אלא בדברים יותר רציניים: "אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל בני שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם" (עמ' קע"ד). והסבר נוסף: "בעצם, על פי תרי"ג מצוות, אין בכלל מקום למציאות של גוי כמות שהוא. גוי אמור להפוך לגר תושב, וכל עוד הוא לא הפך לגר תושב - הוא במצב מקולקל של 'אינו מצווה ועושה', ולפי הרמב"ם אין להשאיר גוי כזה בעולם" (עמ' קע"ה).
אבל "במצב מתוקן אין מקום לאיסור הריגת גוי, שהרי מציאות של גוי שאינו גר תושב אינה לגיטימית...עצם העיסוק באיסור הריגת גוי הוא כבר הכנעה גדולה, המלמדת שהעולם לא מתוקן... עוד לא הצלחנו - אנחנו שומרים על המציאות הנוכחית ולא 'שוברים את הכלים', ובינתיים יש תוקף לאיסור הריגת גוי למרות שלא קיבל עליו להיות גר תושב" (עמ' קע"ט). זמנית, נשאיר אותם בחיים.
כל הנ"ל מתייחס להריגת גוי במצב של שלום. ומה במצב מלחמה? המחברים אינם אומרים מפורשות אם אנחנו, בישראל של היום, נמצאים במצב של מלחמה. אולם כל הקשר הדברים מצביע על ההבנה הפשוטה שהמצב בהתשע"א, או ב-2011, הוא מצב של מלחמה. מתי מותר להרוג יהודים המסייעים לגויים במצב זה? "נהרג מי שמוסר ממון של ישראל לגויים, כיון שמסירת ממון מובילה לסכנת נפשות" (עמ קפ"ד).
כלומר, אם ממשלת ישראל משלמת כסף לרשות הפלסטינית בגין חובות מסוימים או עבור שירותים כלשהם או על פי הסכמים כאלה או אחרים, היא חייבת מיתה, כל שר בה, לא פחות. הם מסתמכים על הרמב"ם, האומר ש"מותר להרוג המוסר (ממון כנראה, י"ב) בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להורגו קודם שימסור...וכן המוסר אפילו ממון קל של ישראל ביד נוכרים... מיתתו (מתחייבת, י"ב)" (שם). קל וחומר לגבי גויים בעת מלחמה. "גם חייל בחיל הרפואה של האויב נחשב
רודף... גם אזרח שמסייע ללוחמים נחשב רודף ומותר להורגו" (שם).
חוקי המלחמה של האג הם דיני גויים ואינם נחשבים. "כל אזרח במלכות שנגדנו, שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפ"ה). כלומר, לא רק כל אזרחי האויב, אלא גם בצד שלנו כל מי שמחליש את הצד שלנו בדיבור או מביע ספקות חייב מיתה. "אין צורך לדקדק ולבחון האם ברגע זה ממש הוא מסייע בפועל לרדיפה נגדנו" (עמ' קפ"ו-קפ"ז), הם כותבים. השלטון הגרמני במלחמת העולם השנייה הוציא תקנות וחוקים כאלה בדיוק לגבי האוכלוסייה הגרמנית, ואלפים רבים של אזרחים גרמנים שילמו על כך בחייהם.
ושוב, הרמב"ם והשולחן ערוך: "אסור ליהודי להתייחד עם הגוי מפני שהן חשודים על שפיכות דמים. ולא יתלווה עמהן בדרך...אסור ליקח רפואה מן הגוי אלא אם כן התייאשו ממנו (מן היהודי, י"ב) שיחיה" (שם). "גם אלה (הגויים, י"ב) שאינם הורגים בידיים חייבים מיתה. גם על הריגה בגרמא (כלומר, באופן בלתי ישיר, י"ב) ועל כך הם נידונים גם אחרי המלחמה, כאשר הם כבר לא רודפים.
"סיבה נוספת לחיוב מיתה של גויים שלוחמים בנו היא היותם עוברים על (מצוות נח י"ב)... במלחמה על ארץ ישראל סיבה זו מתחזקת, שהרי גויים שתובעים את הארץ לעצמם גוזלים מאיתנו את הארץ, שירושה היא לנו מאבותינו" (עמ' קצ"ב). כאן מתגלה הכוונה הבסיסית של החיבור כולו: כאשר מדברים על מלחמה בכלל מתכוונים לסכסוך היהודי\ישראלי-פלסטיני, ושם מותר להרוג על ימין ועל שמאל.
אשר לאזרחי אויב שנקלעו למלחמה שלא באשמתם, נאמר ש"אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו, ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה - מותר לדרוס אותם ולהורגם אם זו הדרך להינצל מהרשעים, כמו שנתבאר שגם מי שעוזר לרציחה בעל כורחו - מותר להורגו. תינוקות נמצאים פעמים רבות במצב הזה: הם חוסמים את דרך ההצלה בנוכחותם, והם עושים זאת באונס גמור ובלי להתכוון. למרות זאת מותר להרגם כי נוכחותם עוזרת לרציחה" (עמ' קצ"ז).
ובהמשך: "עד כאן עסקנו בהריגת חפים מפשע כאשר נוכחותם מפריעה למלחמתנו. אמנם יש מצבים בהם נרצה לכתחילה לפגוע דווקא בחפים מפשע, ונוכחותם והריגתם דווקא מועילה לנו" (עמ' קצ"ח). כי "ישנה סברא נוספת להתיר הריגת גויים, והיא: העדיפות שיש לחיי ישראל על חיי גוי... מותר להרוג את הגויים כדי להציל בזה חיי ישראל... וזה מותר גם במקרה בו אנחנו מנצלים את נוכחותם של התינוקות החפים מפשע כדי לפגוע בהוריהם" (עמ' קצ"ח-קצ"ט).
הדברים האכזריים ביותר בחיבור זה הם אכן על הילדים: "כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים... יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו", ומכאן "נפסק שאסור ליילד גויה ולהניק את בנה, כדי שלא ליילד ולגדל בן לעבודה זרה... הנה מצאנו שישעיהו הנביא (י"ד, כ"א) קורא להרוג את הטף של בבל, למרות שהם קטנים ועדיין אינם ברי דעת, בגלל שברי לנו שכשיגדלו יאחזו במעשי אבותם ויגרמו נזק" (עמ' ר"ו). וגם: "אנחנו למדים שיש סברא לפגוע (בטף, י"ב) אם ברור לנו שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון אליהם" (עמ' ר"ז).
היינריך הימלר אמר זאת בעדינות גרמנית-נאצית כשטען שחייבים להרוג את ילדי היהודים משום שאחרת הם יגדלו ויסכנו את העם הגרמני. המחברים, בניגוד להימלר, יכולים להביא מדברי הרמב"ם ב"מורה נבוכים", שם הוא אומר "שייהרג זרע עובדי עבודה זרה אף על פי שהם קטנים, בחטא אבותםואבות אבותם" (עמ' רי"ט).
לסיכום, לפי "תורת המלך", יש עליונות מוחלטת של יהודים על לא-יהודים. הגויים אינם בני אדם ממש, משום שלא קיבלו את שבע מצוות נח ולא הפכו לגרים תושבים; העולם אינו מתוקן, ולכן יש בו גויים, אך בעולם מתוקן צריך להרוג כל גוי שאינו מקבל את מצוות נח. אנחנו כיום במצב מלחמה, ובמצב מלחמה יש להרוג (לרצוח) כל גוי באשר הוא, כולל אזרחים, ובעיקר ילדים, מחשש שאלה יגדלו ויהפכו לגויים מבוגרים.
אין בספר עונש אחר על "פשעים" חוץ מהרג. אין בתי סוהר, אין קנסות - יש רק רצח. אין שבויים, אין הסכמים בינלאומיים, שכן אין לעשות שלום עם הגויים. ישנו הכאוס שתומס הובס חשש ממנו, והפתרון הוא רצח המוני, של גויים כמובן. ודוק: הספר מדבר על הרג, אולם היסוד ההלכתי שלו הוא סתירת הדיבר "לא תרצח"; כלומר הרג ורצח הם היינו הך. תורת המוסר היהודית הועמדה על הראש.
האם "תורת המלך" הוא תופעה שולית של קומץ קיצוניים? אינני סבור כך. לספר יש הסכמות של רבנים מפורסמים, למשל של הרב יצחק גינזבורג (יליד ארה"ב, לשעבר ראש ישיבת "עוד יוסף חי", רב משיחי המאמין בקדושתו של הרבי מליובביץ' המנוח) ושל הרב דב ליאור הקיצוני הידוע. יש כאן ניסיון מוצלח למדי להשתלב בפסיקה ההלכתית המרכזית.
הישיבות שמלמדים בהן דברים כאלה מחנכות - אם זה חינוך - תלמידים שמתגייסים לצה"ל במספרים הולכים וגדלים. במקביל, הצעירים היוצאים מהן מהווים גרעין חשוב של "נוער הגבעות" ו"תג מחיר", אנשים הדוחים את תקפותם של חוקי מדינת ישראל, או ביתר דיוק, מקבלים רק את אלה שמצטיירים בעיניהם כמסכימים עם ההלכות אותן למדו בישיבות.
יש להתייחס לספר זה במלוא הרצינות כי הוא מצביע על כיוון שהולך בו חלק הולך וגדל של ציבור המתנחלים הקיצוניים. ההסתה לרצח שיש בו היא גנוצידלית מובהקת, על פי האמנה למניעת רצח עם, אולם היא בעיקרו של דבר סכנה פנימית, כי ישראל שתהיה מבוססת על תורות כאלה לא תשרוד.
מול הקו הרצחני הזה עומדת מורשת יהודית הומניסטית, אוניווברסליסטית, המבוססת על אתיקה נעלה, בעיקר של הנביאים, מן המרשימות בעולם אם לא המרשימה מכולן. עומדים מולו הוגי דעות דתיים הומניסטים בכל הדורות. אך הוויכוח בין הזרמים הוא פנים-הלכתי ופנים-דתי יהודי, ומכיוון שאינני מומחה להלכה, הוא אינו מענייני. חברי הטובים - והם באמת חברי הטובים - מן המחנה הדתי ההומניסטי חייבים לעסוק בזה, והם יעשו זאת טוב ממני.
השאלה שאני שואל היא אחרת: האם זה קו מחשבה שהוא לגיטימי מבחינת העבר היהודי והתרבות היהודית? ועלי לענות, בצער רב, שאכן כן. זהו קו לגיטימי. עלי גם להודות, ושוב בצער רב מאוד, שהלצים האלה הם יהודים כמוני, שזהו חלק מהתרבות שלי, ואינני יכול להתנער מאחריות לדברי הבלע שלהם. אמנם יש זהויות יהודיות אחרות, ואני מוצא אותן ואת עצמי בתוכן, אך גם שפירא ואליצור הם בעלי זהות יהודית - אחרת. הבעיה המרכזית היא שהם מהווים סכנה קיומית לא רק למדינה שאני חי בה, אלא לעם היהודי כולו.
תורת המלך, יצחק שפירא ויוסף אליצור
הוצאת ישיבת "עוד יוסף חי", 230 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם