קצב, אין חטא ללא עונש
דינו של הנשיא לשעבר קצב, כדין שאר נציגי ונבחרי הציבור המכהנים כיום "שרים במאסר". לא את קצב צריך לחון אלא על קורבנותיו
מאז דבקה בקצב אות קין, היו כאלה שביקשו להקל בעונשו של קצב, בין היתר משום ששילם את חובו לחברה באמצעות המחאות חברתיות ותקשורתיות אשר לא תרמו רבות למעמדו הציבורי בעבר וברור שלא למעמדו האנושי בעתיד. אכן, מקובל הדבר שלא להשית את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, ותחת זאת לבחור בעונש מידתי המבטא את שיקולי הגמול, השיקום וההרתעה האינדיבידואלית, ויש שיוסיפו הרתעה כללית.
עברו של העבריין, אפשרות שיקומו, הפנמתו את הרוע שבמעשיו ויכולתו לקחת אחריות עליהם, וחומרת המעשים לרבות אופן ביצועם; כול אלה שיקולים ששומה על בית-המשפט לשקול, לקולא או לחומרא, בבואו להשית עונש מידתי על העבריין. גם מעמדו של העבריין משפיע על מידת ומידתיות עונשו. כן, כן: מעמדו. לא מעמדו החברתי, אלא מעמדו המקצועי ככול שזה קשור לביצוע העברייני בו הוא הורשע.
כך הוא הדבר אפוא: לא הרי אדם נורמטיבי שמועד פעם אחת וגונב מקופת המכולת שליד ביתו כהרי עובד בנק שגונב מקופת הבנק; ולא הרי זה כהרי שר אוצר שגונב מקופת המדינה; ולא הרי האחרון כהרי עובר אורח המורשע בהטרדה מינית; ולא הרי זה כהרי מעביד המורשע בהטרדה מינית, כהרי מעביד המורשע במספר מקרים של הטרדה מינית, כהרי נציג ציבור המורשע במספר מקרים של הטרדה מינית וכהרי שר, ראש ממשלה או נשיא מדינה המורשע בעשרות מקרים של הטרדה מינית, מעשים מגונים, מעשים מגונים בכוח, שיבוש הליכי משפט ושני מקרי אונס.
בכול אחד מהמקרים האחרונים, העונש המידתי עולה בהתאם. על שום מה הדבר? דווקא משום ניצול האימון הציבורי ו/או הכוח שהופקד בידי העבריין, ושכאמור נוצל על-ידו לרעה. מהבחינה הזו: לא צריך להקל בעונשו של קצב; דווקא יש להחמיר עימו. הדבר אינו נמשל למבחן בוזגלו "בהפוך על הפוך". לא!! כך מחייבים עקרונות היסוד של דיני העונשין.
לא התיר צל של ספק
הצעתו אפוא של ד"ר יוסי בילין לחון את קצב בתנאים מסוימים אינה נהירה לי. הצרה הגדולה היא השימוש הלקוי שעושה מדינה ישראל, בתדירות לא מעטה, במוסד החנינה; מוסד אשר נועד אך ורק למקרים הקיצוניים והנדירים ביותר.
אירוע נדיר כדוגמת המקרה הבריטי הידוע של דידלי וסטיבנס, בו הורשעו מספר מלחים בהריגה משאכלו את חברם הצעיר בעודם אבודים, נואשים וגוועים מרעב בלבד ים; אז הומר עונש המאסר בפועל, על-ידי המלכה, לעבודות שירות. דווקא משום שלא ניתן היה לבחוש בהלוך מחשבותיהם בעודם שרויים בנסיבות על טבעיות, ובמיוחד לאור העובדה כי היו אלה הם בעצמם אשר ניגשו למשטרה, דיווחו, הודו והביעו סלידה בדיעבד ממעשיהם.
הציבור, כאוסף של בני תמותה, אף גילה מידת רחמים כלפיהם.
לא כך המקרה של קצב, ולא כך הייתה צריכה להיות התוצאה בפרשת קו 300, שעסקה ברצח טרוריסטים עצורים וכפותים על-ידי אנשי כוחות הביטחון (אז הוענקה לאנשי הביטחון חנינה כזו החוסמת אפילו את הליך החקירה).
דינו של קצב, אם הרשעתו תהפוך לחלוטה, כדין שאר נציגי ונבחרי הציבור המכהנים כיום "שרים במאסר". לא את קצב צריך לחון אלא על קורבנותיו; והכול במידה ואכן בית-המשפט המחוזי לא התיר צל של ספק באמינותן ותחת זאת הטיל עננה שלמה של ספק באמינותו של קצב; שאם תמצא אחרת הרי זה יהיה אך סופה של תחילת דיון מחודש בסיכויי ערעורו של קצב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם