שומר מסך: יובל נתן חוזר ל"רייטינג" בטור אורח
מבקר הטלוויזיה לשעבר ועורך "ביפ" בהווה מזכיר למבקרים שגם מאחורי התוכניות הגרועות ביותר שאתם מכירים ואוהבים לתעב עומדים לא מעט אנשים שעבדו עליהן קשה
יובל נתן יוסי אלוני
וזה בסדר, בסדר גמור. גם כותב שורות אלה, לפני שהצטרף למנגנון החושך של הטלוויזיה המסחרית, נהג לכתוב את דעתו על טלוויזיה, ואפילו התפרנס מזה לא רע. העובדה שלא עשיתי טלוויזיה לא הפריעה לי לכתוב על טלוויזיה, ולמה שתפריע? 99.9 אחוזים מצופי הטלוויזיה בחיים לא עשו טלוויזיה, אבל הם מקדישים בכל יום שעות ניכרות מזמנם היקר לצפייה בה, והם למדו מה עושה להם טוב ומה לא. מבקר צריך להכיר קצת את המטריה, לדייק בעובדות כדי לא לעשות לעצמו פדיחות, אבל בעיקר הוא צריך טעם מובחן ויכולת לנמק בחן את דעתו, שהיא אחרי הכל דעתו ודעתו בלבד.
ובכן, מהצד השני, במקום שבו אשכרה עושים טלוויזיה, ביקורת נתפסת תמיד כהרבה יותר גדולה ודרמטית ממה שהיא. אם הביקורת טובה, המבקר הוא גאון חד עין ובעל טעם משובח, אבל אם למחרת אותו מבקר דווקא קטל, הרי שתוך מאית השנייה הוא הופך לטיפש, חובבן, מושחת, מרושע, בעל טעם ביזארי, שלא לדבר על האינטרס הסמוי שבטח גרם לו לכתוב מה שהוא כתב. איזה אינטרס? אוהו, אל תשאלו. אין מבקר שאי אפשר להדביק לו תסכול מתמשך, שנאה אישית למושא ביקורתו או ליקוק מתועב לאדונו, ברון התקשורת שבמקרה מסוכסך עם ברון התקשורת שמחזיק במניות הערוץ שבו שודרה התוכנית.
אותי זה בעיקר משעשע, לחוות את התחושות האלה משני צדי הכביש. בעיניי הכל לגיטימי, כולל ביקורת כסאח שנובעת מכך שהמנחה הספציפי שבו היא הוטחה פשוט לא בא טוב בעין של המבקר. לא אוהב אותו, לא מצחיק אותו, גם אם יכתוב את "האזרח קיין" זה ייראה לו כמו אדפטציה צולעת של "שבוע סוף". בסדר, אנשים זה אנשים זה אנשים.
מה שאני כן רוצה לחדד זה את העובדה שטלוויזיה היא עבודה. עבודה קשה. יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חסרי כישרון, זה נכון, ויש כאלה שהם דווקא כישרוניים מאוד אבל לא יוצא להם משהו טוב, אבל כולם עובדים ממש קשה. אני לא מכיר תוכניות שנעשות כלאחר יד, מתוך עצלות או חוסר אכפתיות. גם מאחורי התוכניות הגרועות ביותר שאתם מכירים ואוהבים לתעב עומדים לא מעט אנשים שעבדו עליהן קשה, התווכחו בחדר העריכה על כל פיפס, התלבטו ימים על הפתיח והאריזה והליהוק, חידדו את הפאנץ' בפעם האלף והשקיעו מאמצים הפקתיים אדירים כדי לייצר עוד דקה טלוויזיונית שתיראה מעניינת. או בקיצור, נתנו את הנשמה.
גם לכתוב זה לא קל, אל תבינו אותי לא נכון, אבל אי אפשר להשוות את זה למאמץ הניהולי־הפקתי־קריאטיבי שעומד מאחורי תוכניות טלוויזיה, מהמושקעות ביותר ועד אלה שנראה שרק למגיש אכפת מהן. אני מדבר על משהו שאתה קם איתו בבוקר והולך לישון איתו בלילה, על עבודה שמתחילה מוקדם ונגמרת ממש מאוחר, ובחלק גדול מהמקרים גולשת לשישי ולשבת. עבודה שמתובלת בלחץ מנטאלי בלתי פוסק, בהרבה קפה וסיגריות, בטייק אוויי נחות ובמעט רגעי חסד נדירים ("רייטינג" טוב, נניח), שבהם רק מעטים זוכים.
אז בפעם הבאה שאתם מלכלכים על תוכנית, זכרו שמאחוריה יש אנשים שהיא החיים שלהם. זה לא צריך לשנות לכם, כצופים או כמבקרים. אם זה לא טוב, זכותכם המלאה להגיד זאת בראש חוצות. אבל איפשהו, בירכתי המוח, מותר לאפסן את העובדה שמישהו, כנראה לא מישהו אחד, נתן את התחת שלו על החרא הזה.
הכותב הוא המנהל והעורך הראשי של מאקו וביפ, בעבר ייסד וערך את "רייטינג"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם