עיתונאי מצרי: בוא ננצל את הרגע היקר הזה
כשהלהט האדיר של ההמונים בארצות ערב מתפרץ, נפער צוהר קטן ואופטימי לתקווה. זה הזמן לגשר על הפחד ולהושיט יד אמיתית לשלום
זה היה חיזיון מופלא, בלתי נתפס: המוני העם המצרי נהרו לרחובות, דרסו את הפחד, ניערו את המשטרה, סחפו את הצבא, הוכיחו שרוח האדם חזקה מכל כוח על פני כדור הארץ. ברצותה, תעקור הרים ותטלטל נשיאים, גם כשמדובר בצוק עתיק יומין כמו חוסני מובארק.
כדי שנהיה כנים עד הסוף עם עצמנו, צריך להודות שאנחנו בישראל הערכנו מאוד את מובארק. אנו לא מתביישים בזה או מתחרטים על זה. הוא היה אחד הכוחות החשובים, השפויים והיציבים ביותר באזור.
הוא עמד באומץ נגד כוחות רדיקליים, הוא פעל ללא לאות למען השלום, הוא לא היסס גם לחבוט במנהיגים שלנו כשאלה גררו רגליים (והם אוהבים מאוד, אצלנו, לגרור רגליים), אבל אפילו הוא לא היה יכול לעמוד בפני רצון העם.
עכשיו, כשהאנרגיה העצומה הזו של ההמונים מתפרצת, נפער צוהר קטן של תקווה. חלון הזדמנויות זעיר, מואר, אופטימי. כשהבטנו בכם מעל מסכי הטלוויזיה, ההמונים שגדשו את כיכר תחריר, הבנו שכל מה שחשבנו עליכם עד היום היה מוטעה, ונבע מדעות קדומות או משטיפת מוח.
פתאום ראינו מולנו עם ככל העמים, צעירים שדומים מאוד לכל הצעירים, שמניפים שלטים שמזכירים את כל השלטים האחרים (גם בהפגנות שלנו), בטי-שירטים ובכובעים וגם גיטרה פה ושם, עם הומור וסאטירה ומקלות ואבנים ושירים ומשוררים ומהפכה אמיתית שמורכבת מאנשים, ומפרצופים, וחששות ומאוויים.
ראינו אנשים. בני אדם שרוצים לגדל את הילדים שלהם בנחת ולתת להם חינוך ראוי (וגם לחם על השולחן), שרוצים לחיות, שרוצים לקוות, שרוצים להיות חופשיים.
אז התברר שטעינו. קורה. טועים. ועכשיו, חברי העיתונאי המצרי, לפני שהחלון ייסגר, לפני שהרגע הנדיר הזה יחלוף, הגיע תורכם. בואו לכאן. כבר אין ממה לפחד.
מה כבר יכול להיות. הרי זוהי השליחות העיתונאית, לא? לברר את האמת ולדווח. אם תגיעו למסקנה שכל מה שסיפרו לכם עלינו נכון, תפדל. נמשיך הלאה. אבל גם יש אפשרות אחרת. יש סיכוי שאם תבואו לכאן, כדי לראות בעיניים, ולגעת בידיים, ולשמוע באוזניים מה באמת קורה על פיסת הקרקע המיוסרת שלנו, תבינו שגם אתם טועים.
שכל (או רוב, או לפחות חלק) מה שסיפרו לכם כל השנים האלה, בטעות יסודו. ואולי זו יכולה להיות התחלה חדשה. כי יותר מכל דבר אחר אנחנו, אתם ואנחנו, זקוקים להתחלה חדשה.
אם תבואו לכאן תגלו, למשל, מהו הג'וב הכי נחשק, הכי שווה, ובעיקר הכי בטוח במזרח התיכון. ג'וב החלומות. אחרי שהוכח ששליטים עתיקי יומין כמובארק הופכים לעלה נידף מול זעם ההמון, אחרי שכל המלכים, הרוזנים, הדיקטטורים והשליטים באזור חוששים לגורלם.
אחרי שגם השועים והמיליארדרים ושאר המושחתים האחרים רועים בנכר ונכסיהם מוקפאים, מפעלות חייהם טובעים בים, מתברר שבכל המזרח התיכון יש רק מעמד אחד חסין לגמרי, שאנן לחלוטין, בטוח ובוטח בעצמו ובעתידו. תכירו את חבר הכנסת הערבי-ישראלי.
הפרלמנטר הערבי-ישראלי נהנה מכל העולמות. אם צריך הוא טס ללוב, מחלה את פניו של הדיקטטור קדאפי, חולק לו שבחים ומבקש מזומנים (עבור בני עמו). כשצריך, הוא יכול להופיע בעצרות ובכינוסים של הגרועים שבאויבינו, ולהפציר בהם להמשיך במאבק.
חבר הכנסת הערבי-ישראלי יכול להגיד מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, למי שהוא רוצה. הוא יכול לכהן כמחוקק ישראלי, ולהתנהג כפטריוט פלסטיני. הוא גאה בזה. מבחינתו, בצדק. חופש הדיבור שלו אבסולוטי.
לפעמים, ברגעים של מתח ומשבר, הוא אפילו מכנה את שר הביטחון הישראלי בכינויי גנאי (כמו "רוצח") מעל דוכן הנואמים בכנסת. אחר כך הוא יורד מהדוכן, נכנס למכונית שהכנסת העניקה לו, ונוסע עם עוזריו הפרלמנטרים להמשך עיסוקיו בשקט.
ואחרי כל זה ח"כ אחמד טיבי, למשל, פופולרי בתל אביב כמעט כמו בטייבה. נע בחופשיות, אורח רצוי כמעט בכל סלון, ממצה את כל מה שהחברה הישראלית מעניקה לבכירי חבריה, בעודו ממשיך להטיח בפרצופינו את האמת (שלו). היא קשה לנו, האמת של טיבי, והיא שונה לגמרי מהאמת שלנו, אבל היא נשמעת ברמה, ללא מורא וללא משוא פנים.
לחבר הכנסת הערבי-ישראלי, בכנסת ישראל, יש חופש ושוויון הרבה יותר ממה שיש (או היה) לכל חברי הפרלמנט המצרים בקהיר, או בטריפולי, או בעמאן גם יחד. יש לו אפילו חסינות פרלמנטרית שמאפשרת לו חופש תנועה, דיבור, ומה לא, בכל זמן ומקום.
ואתה יודע מה, חברי העיתונאי המצרי? גם לאזרח הערבי-ישראלי הפשוט, בישראל, יש הרבה יותר חופש ממה שהיה לך, העיתונאי המצרי במצרים, אי פעם. ויותר ממה שיש לכל אזרח ערבי בכל מקום על פני המזרח התיכון.
זה לא שהמצב אידאלי. יש הרבה מה לשפר. אבל אם ניקח את המיעוט הערבי-ישראלי בישראל, ונשווה אותו לכל מיעוט אתני או דתי בכל מקום אחר על פני המזרח התיכון, נמצא שאין מה להשוות.
המסקנה מכל זה בלתי נמנעת, אחי העיתונאי המצרי.
המסקנה היא שה"ישות הציונית", כפי שאהבתם לכנות אותנו ב-60 השנים האחרונות, אינה שטנית כל כך. אם תבוא לכאן, אחי המצרי, תגלה שהיא מדינה דמוקרטית אמיתית. מדינה של חופש, שוויון (לא מוחלט), ערכים וזכויות אדם.
ולכן אנחנו לא מתפלאים כשמתברר שבכל תוכניות השלום שמתפרסמות כאן חדשות לבקרים, רק דבר אחד אף פעם לא יתקבל על דעתם של אזרחינו הערבים: הם לעולם לא יסכימו לוותר על אזרחותם הישראלית. זה הדבר היקר להם ביותר.
הם יפגינו נגדנו, יכפישו אותנו, יסיתו נגדנו, יתעבו אותנו, ועדיין יאחזו בנו כטובע בקש אחרון. אפילו היוזמה להחליף שטחים עם המדינה הפלסטינית העתידית, שתאפשר לחלק מהם להפוך לאזרחים גאים בפלסטין המתעוררת, נדחית על ידיהם בבהלה.
יכול להיות שהם יודעים משהו שאנחנו לא? כנראה בסוף הם יודעים להעריך את מה שהציונות נתנה להם. בלי הציונות הזו, הם לעולם לא היו יודעים דמוקרטיה אמיתית מהי.
כשתבוא לכאן, חברי העיתונאי המצרי, אין לנו כוונה להצמיד לך ליווי. תוכל להסתובב חופשי. לך באשר יישאוך רגליך. לא יעקבו אחריך, לא יצותתו לך, לא ישימו לב אליך. גם לא צריך להציב עליך שמירה.
אתה תופתע מכמויות האהבה שבהן יעטפו אותך כשתגלה, אם תגלה, שאתה עיתונאי מצרי. אתה תבין, על בשרך, שאהבה ישראלית יכולה להיות דביקה (בעיקר בקיץ). מקורה של האהבה הזו, הוא הרצון הנואש שלנו שיאהבו אותנו.
ככה זה כשאתה חי בבדידות מזהרת במשך כל כך הרבה שנים. עוד תגלה שהישראלים הם לא מה שחשבת. כן, יש לנו קיצונים. יש ימין קיצוני ויש גם שמאל הזוי. ויש מתנחלים. גם הם לא לגמרי מה שחשבת (או לפחות רובם).
ואם תעמיק ותבדוק, ותשאל, ותפשפש, אני בטוח שתשתכנע שבסופו של דבר יש בישראל רוב עצום להסדר שלום במתווה המוכר לכולנו. הרוב הזה הוא תיאורטי, ערטילאי, קשה לגעת בו או להגדיר אותו כרגע, כי הוא תלוי בתנאי ברור אחד: ברגע שהישראלי הממוצע ישתכנע שיש לו עם מי לעשות את השלום הזה, הוא יעשה אותו. כולל כל מה שמנהיגינו אוהבים לכנות ה"ויתורים הכואבים".
הבעיה היא שהיום, נכון לעכשיו, לא מעט ישראלים אינם משוכנעים שיש פרטנר כזה. אם תבדוק את הפרטים ואת העובדות תגלה שיש להם קייס. הרי ישראל קיבלה את החלטת החלוקה ב-47', והצד השני לא (ואף פלש כדי להשמיד אותה).
וישראל כבר הציעה לא מעט הצעות שלום אטרקטיביות (אם כי לא מושלמות), ונענתה במלחמה. וישראל פינתה את עזה עד הסנטימטר האחרון, בתקווה שזה יביא רוח אחרת לרצועה, וזה הביא את רוח הטרור ואת חמאס.
כך שגם אם יש לנו חלק באשמה של מה שקורה כאן, הרי שאין לנו בלעדיות עליה. ואם תוסיף לזה את הפרנויות של היהודים, שהרי בכל זאת ניסו לא מעט פעמים להרוג אותנו (ובחלק מהמקרים גם הצליחו, ואת חוסר היציבות באזור, ואת העובדה שרק אצלנו (למה רק אצלנו? ? ?).
כאמור , יש חופש כזה ודמוקרטיה כזו, ואחמד טיבי וגדעון לוי, ו"יש גבול" ו"בצלם" ו"שוברים שתיקה", ועוד אינסוף ארגונים שפועלים ללא לאות לטובת הצד השני, מתוך הצד שלנו, ואם תנסה להיכנס לרגע אחד לנעליים שלנו, תבין שזה לא תענוג גדול.
וכשהמדינה שלך דקה כמו אטרייה, שבירה כמו סט חרסינה סיני עתיק על השולחן של איווט ליברמן, ומוקפת עשרות מיליוני אנשים שהוכיחו בעבר שיהיו מוכנים לעשות לא מעט כדי להשליך את יושביה לים, מה שקורה זה שאתה נהיה פרנואיד. ואל תשכח, חברי המצרי, שגם אחרי פרנואיד רודפים מדי פעם.
יהיה נחמד אם מישהו יקריא לך, אחינו המצרי, מה שכתוב בעיתונים שלנו ומה שאומרים בתקשורת שלנו. די מהר תגלה שאת הביקורת החריפה ביותר, הקטלנית ביותר והאמיצה ביותר על השלטון הישראלי, מותחים דווקא אנחנו.
ככה זה בדמוקרטיה. נכון, אם תעמיק לפשפש תגלה שגם על התקשורת החופשית שלנו יש עכשיו איום. הוא נרקם עדיין במחשכים, אבל הוא אמיתי וקיים. לכם היה אל-אהרם? גם לנו. אצלנו קוראים לזה "ישראל היום". אצלכם זה נבע מכוחו של השלטון? אצלנו זה נובע מכיסו של האדון (השלדון).
במובנים מסוימים הסכנה אצלנו מוחשית יותר, כי אצלנו מחלקים את התעמולה בחינם. אצלכם כולם ידעו שמדובר בשופר של השלטון. אצלנו לא כולם מבינים. ולכן זה מסוכן.
חוץ מזה, השלטון אצלנו כבר הצליח להשתלט על הערוץ הממלכתי, ויש לו מאחזים גם ברדיו הממלכתי, ונעשה ניסיון להטיל אימה גם על הרדיו הצבאי (בניגוד למה שאתה חושב, התחנה הצבאית שלנו הייתה פעם סמל החופש והדרור, היום היא בעיקר מפוחדת), אבל התקשורת העצמאית בישראל היא עדיין יצור רב עוצמה והשפעה, נטולת מורא, אמיצה וחודרנית. מדובר במצרך חיוני בכל תבשיל דמוקרטי. קשה איתו, בלתי אפשרי בלעדיו.
אם תביט מקרוב בשלטון הישראלי, אחי העיתונאי המצרי, תגלה שהוא אינו כל יכול. ההפך. הוא די מוגבל, שלא להגיד נכה. הוא נתון, באמת ובתמים, לרצון העם. הישות הציונית עומדת להשליך את נשיא המדינה הקודם לבית הסוהר.
היא גם מעמידה בימים אלה למשפט את ראש הממשלה לשעבר. שר האוצר ושר הבריאות לשעבר חולקים תא בכלא. וכל זה לא קרה בגלל מהפכה, חברי המצרי, אלא בגלל עליונותו של שלטון החוק וגם בזכות התקשורת. אצלנו זו שגרה. רמטכ"ל מיועד נשלח הביתה כי נמצא לא ראוי לעמוד בראש צה"ל.
אנחנו חושבים, אדוני המצרי, שצה"ל צריך גם הוא לעמוד באמות מוסר. יותר מזה. חלק גדול מאיתנו חושבים שצה"ל, דווקא צבא ההגנה לישראל, צריך להיות נוטר המוסר ולסמן את הרף העליון של האמת והצדק.
זו הסיבה שמפקדים שסרחו או שיקרו מודחים, גם אם מדובר בטובי המצביאים. זו הסיבה שאנחנו מעמידים למשפט חיילים מתעללים, חוקרים קצינים שנתנו הוראות לא חוקיות, מייסרים את עצמנו בוויכוחים ובדרישות לאמות מידה שלא קיימות בצד השני, או בכל צד אחר על פני כדור הארץ, תוך מאבק בקרע פנימי לא פשוט שמאיים עלינו (כי המתנחלים נוהגים, משום מה, לשרת בצבא בהמוניהם).
אנחנו מתלבטים, מתכתשים, מתקוטטים וגם מכפישים זה את זה על בסיס יומי סביב כל הסוגיות הללו. אנחנו מחולקים לשבטים ולקבוצות ולגזעים ולמינים, אנחנו הכי מפולגים וקרועים שאתה יכול להעלות על הדעת, וכל זה נכון במשך רוב רובו של הזמן, למעט זמן אחד: כשקמים עלינו אויבינו.
אני לא יודע אם מדובר בתכונה טובה או רעה, אבל היא קיימת. וזה גם פרדוקס. ככל שיענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. ואם יעזבו אותנו בשקט? ירחם השם.
אז מה ניסיתי, בסך הכל, להגיד לך, ידידי העיתונאי המצרי, או הלובי, או הטוניסאי, או כל עיתונאי (ועיתונאית) ערבי אחר, באשר הוא? אני לא ממש יודע. ניסיתי להושיט יד מהוססת. לנצל את ההזדמנות. את גודל השעה.
היום, כשהדעות הקדומות מתפוגגות לרגע, כששלטון הפחד נסוג לשנייה אחת, כשמיתוסים מתמוססים ועובדות בדוקות מתפוררות, היום זה הזמן לבוא לכאן. לפתוח את הלב ואת העיניים. כי הסיפור הלא גמור הזה ביניכם ובינינו מבוסס, יותר מכל דבר אחר, על פחד הדדי. על פרנויות מוגזמות. ובעיקר על אי הבנה.
אתם תגלו שאנחנו בעיקר מפוחדים, שאין לנו שאיפות השתלטות, שלא מדובר באימפריה דורסנית אלא באומה נרגנת שעוד לא השתכנעה שהיא על באמת. ואנחנו רוצים לגלות שגם אתם לא מה שחשבנו. שמעניין אתכם יותר החינוך שילדיכם יקבלו מהמשך המאבק המזוין. שאכפת לכם יותר זכויותיכם הלגיטימיות והחופש שלכם על אדמתכם ובארצכם, מאשר פיסת הקרקע והעתיד שלנו.
אפשר להפוך את הסכסוך הזה למלחמת דת, אבל אין ממש צורך. הרי גם האיסלאם מכיר ומוקיר את הנביאים שלנו. הכי כדאי לנסות להושיט יד, לשכוח מה שהיה, לנסות לתכנן יחד מה שיהיה, או מה שאנחנו רוצים שיהיה.
כי אם נרצה, זה יכול להיות. עובדה. מי שהוכיח אותה, זה אתם, אחי המצרי, באומץ שלכם, בנחישות שלכם, בדבקותכם במשימה, באמונתכם בחופש. הבטנו בכם בהערצה, אולי גם בקנאה.
ואנחנו ממשיכים להביט ולהתפלל שזה ייגמר בשקט, שלא יהיה מרחץ דמים, ושהכוחות המופלאים האלה שפרצו פתאום ממעבה האדמה, לא יחזרו ויתקפלו לתוכה, לטובת כל אלה שפמפמו רעל ושנאה באזורנו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו.
אני לא בטוח שהסיכוי שלנו גדול, אבל הוא קיים. זה תלוי בכם, וגם בנו. שנינו עמים עתיקים, עם היסטוריה מפוארת. יש בינינו יותר משותף ממפריד. גם אתם וגם אנחנו ירינו במנהיג שניסה לעשות שלום. ובנינו יחד את הפירמידות. אז בואו נושיט יד משותפת לשלום, הפעם באמת.
אקו"ם