משפחתי וחיות אחרות: מנמרי המדבר ועד שפני הסלע
כשעמיעל אילני היה בן עשר אימץ אביו, הזואולוג גיורא אילני, גורת נמרים בשם עתר שחילץ ממדבר יהודה. היא הצטרפה לגן החיות המשפחתי שכבר כלל שועלים צבאים טווסים שפנים תרנגולות ושני צבועים. עמיעל בחר בבגרותו לחקור שפני סלע, הטרף העיקרי בדיאטה של היונקים שאביו כל כך העריץ. שנתיים אחרי שגיורא נפטר גם הנמרים של מדבר יהודה נכחדו
המסאי-מרה במהלך טיול הפסאודו בר מצווה שלי שהתקיים באיחור של שנה. גם למסאים הצעירים יש טקסי התבגרות. בגיל 13 הם יוצאים לצוד אריה, מצוידים אך ורק בחנית כדי שיחזרו לחיות בחברה כאנשים בוגרים. גם אני יצאתי לצוד את האריה שלי, רק שהייתי מצויד באבא ואמא, מטען מסורבל שעלול לחבל קשות בהצלחת הציד ולהביא לתוצאות הרות אסון.
כדי להגדיל את סיכויי, ביליתי חלקים ניכרים מהשבועיים בקניה בוואן של משפחת אילני, משאיר את הוריי עם משפחת בר מצווה אחרת. עד אז הכרתי את גיורא בעיקר מטור התצפיות שלו "חדשות החי", שהתפרסם מדי חודש בירחון "טבע וארץ". הייתי בולע בשקיקה כל פיסת מידע שהתפרסמה בעיתונות בדבר מעללי הנמרים ממדבר יהודה אותם חקר. אפילו התלוויתי לעוזרי המחקר שלו מדי פעם, כמעט בן בית של הנמרה שלומציון וגוריה.
גיורא היה גיבור ילדות, איש שדה כמותו לא היו בישראל לפניו ואחריו. הוא היה זואולוג מהדור הישן ואני נדבקתי אליו כזבובי התמיד המטרידים את מנוחת האריות. באותו בוקר קריר בשמורת המסאימרה עמדתי להיכנס להיכל הבגרות, רק שהייתי צריך אריה להרוג אריה ואילו להקת האריות שסעדה גנו מול רכבי הטויוטה פתוחי הגג שלנו, הייתה מורכבת מלביאות בלבד. "אולי מספיק כבר", השתיק המדריך גיורא את הנער המנג'ס שהתעקש פעם נוספת שאולי בכל זאת אחת הלביאות - שהייתה מגודלת ראש במקצת בהשוואה לחברותיה - היא למעשה לביא צעיר. נאלמתי דום נוכח השאגה של גיורא, פניי אדומות. באחת התחוורה לי הסיטואציה שעד אותו רגע הייתי עיוור לה: תחליף אב הגוער בתחליף בן שנדחף למשפחה לא לו. כבר עמדתי להשלים עם עובדת היותי מסורס להמשך חיי, אלא שאז אותה לביאה שפסקה מללעוס מפגר הגנו התרוממה והראתה להמון המריע את אשכי המלך העירום שלה והעלתה רצח אב של חיוך על פניי.
גיורא השתתק. בגיל 14 חזרתי הביתה מחזיק בביצי אריה כאות לתום ימי ילדותי.
"אבא שלי לא היה בן אדם קל, הלך בדרך שלו וצבר לו כמה אויבים חלקם אולי בצדק", אומר לי עמיעל, בנו הבכור בדיוק 20 שנה מאוחר יותר, כשאנחנו נוסעים יחדיו בלילה לכיוון בית ספר שדה עין גדי. אני מניח שהוא לא התכוון אליי. אנו כמעט בני אותו גיל ולא ראיתי אותו מאז אותו טיול משותף. כששמעתי שעמיעל חוקר שפני סלע בעין, גדי תהיתי מה מוביל אדם בוגר לעשות מעשה כזה. לשם כך התלוויתי אליו ליומיים במדבר.
בדרך לעין גדי השיחה גלשה לנמרים. בכל זאת. כשעמיעל מדבר על ימי נעוריו בחברתם של נמרי עין גדי ברק של אביו מנצנץ בעיניו. בניצוץ הזה אני מוצא שותף להתרגשות שעברה עליי במקביל בימים ההם. נמר הוא יצור חמקמק, מצטלם טוב, סקסי עד כמה שזואולוגים יכולים להיות סקסיים. אלא שהיום לא נותרו עוד נמרים במדבר יהודה וגיורא נפטר.
בעיניי עמיעל לא השתנה הרבה לאחר שני עשורים. מתברר לי שהוא מתגורר במרחק רחובות אחדים ממקום מגוריי, נשוי, מגדל ילדה בת שנה, עבד בהיי טק מספר שנים, "אך בסופו של דבר העדפתי לוותר על הכסף ולעסוק בדבר שייתן לי סיבה לקום בבוקר". סיבה לקום בבוקר היא שפני סלע, נושא עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת תל אביב.
עמיעל הוא היחידי מבין שלושה אחים שהמשיך את דרכו הזואולוגית של אביו. אפשר היה לחשוב שאילו היו עדיין נמרים,
בעלייה לבית ספר עין גדי שוטף אותי גל נוסטלגיה לימי הנעורים. אני מצביע על תלולית קטנה בצד כביש הגישה ומספר לעמיעל שכאן ראיתי את אמרפל, נמרי הראשון. הייתי בן 13. חצי שנה מאוחר יותר התלוויתי לחוקרי הנמרים. הנמרה שלומציון ושני גוריה המגודלים אחריה צעדו באיטיות זהירה של אפשרות לציד של אור ראשון, ממעיין עין גדי לנחל דוד. בלילה אחר כעבור כמה שנים הפתעתי את אותה נמרה שהפעם גידלה גור קטן שיישא לימים את השם חריתון ויטיל חתתו על חתולי קיבוץ עין גדי הסמוך. הנמרה צעדה שפופה ואז התיישבה על הדשא מרחק מטרים ספורים מאיתנו. הסתכלנו בה המומים. "יהיה לך מה לספר לנכדים שלך", אומר לי עמיעל כשאנחנו מחנים את המכונית ומחזיר אותי להווה. חריתון, אחרון נמרי מדבר יהודה, נעלם לפני שלוש שנים ושפני עין גדי לא ידעו עוד פחד.
ב-1974 בלילה שבו עמיעל נולד, גיורא אילני שהה בעין גדי. "אבא כבר ידע על קיומם של הנמרים על פי עקבותיהם שלוש שנים קודם לכן מבלי שיצליח לראות נמר אחד", הוא מספר. בוקר אחד נמצא בעין גדי פגר יעל טרי שניצוד בלילה הקודם. רק נמרים מצליחים לצוד יעלים בוגרים. בלילה שלמחרת ארב גיורא במסתור בשעה שתחיה אשתו נאבקה בצירים. שני נמרים ירדו אל הפגר, זכר ונקבה. הפלאש של גיורא הבזיק; במקום אחר נולד עמיעל. סיפור גילוי הנמרים מעורר בעמיעל עניין יותר מאשר היעדרותו של אביו מלידתו. אחרי הכל הוא מגלה, "כשאבא שלי התחיל עם אמא שלי הוא הציע לה ללכת לראות צבועים".
כשעמיעל היה בן עשר אסף גיורא מהטבע גורת נמרים וגידל אותה בביתו ביישוב ספיר שבערבה. לנמרה הם קראו עתר. "בהתחלה זה היה נחמד מאוד לשחק עם גור חתולים ענק. היא הייתה בגודל של חתול רק עם כפות ענקיות. באותה תקופה היינו שרוטים ברמות קשות".
למה אתה מתכוון?
"היא הייתה משחקת ברמה הכי עדינה שהיא הצליחה ועדיין אלה היו משחקים נורא כואבים בשביל ילד בן עשר. יום אחד היא תפסה לי את האצבע וננעלה עליה ופשוט לא הרפתה. לא ידעתי איך אני אצא מזה".
היא גדלה בתוך הבית?
"בין גיל חודשיים לחמישה חודשים היא הייתה איתנו בבית. בגיל חמישה חודשים אבא בנה לה כלוב
גדול בחצר".
איפה היא ישנה ומה היית עושה כשהיא קמה בבוקר?
"היא ישנה בחדר של ההורים. קמים בבוקר אבא משחק עם עתר אנחנו מתארגנים לבית הספר. מה שאני זוכר זה שכל ה איברים שלי היו מלאים בשריטות ארוכות. יא התחיל ה לעשות לנו נזקים בבית. פעם היא הלכה על מדף וכל כלי הזכוכית נפלו כמו דומינו אחד אחרי השני. היא הייתה עושה מארבים, היית הולך ופתאום ורואה קצה של זנב ואוזן מציצים מאחורי הרמקולים של הסטראו. אם היית מגלה אותה, אז היא הייתה מסתכלת בפרצוף מאוכזב. אם היית מתעלם היא הייתה מזנקת עליך. היא קלטה שמבין שלושתנו אחי הקטן עפרי רץ הכי לאט. אני וגור (האח האמצעי) התבאסנו כי היא הפסיקה לשחק איתנו ורצה רק אחרי עפרי. יותר מאוחר אבא שלי היה לוקח אותה עם קולר ורצועה לטיולים בספיר. אני זוכר פעם אחת שהוא עבר ליד בית הספר. כל השיעורים נפסקו כדי לראות את ההופעה".
משפחתך וחיות אחרות?
"היו לנו שועלי פנק, צבאים, טווסים, תרנגולות, שני צבועים, נמרה ושפני סלע, חיות המחמד שלנו. כל ילדותי גדלתי עם הרבה חיות. כלב או חתול לא היו לנו מעולם. את עתר היינו לוקחים לטיולים בשמורת שיזף שבצפון הערבה. היינו יוצאים עם החיות שלנו ברנו 4. הצבאים היו רובצים על הברכיים השועלים בידיים והנמרה על ברכיים של מישהו אחר. נסיעה קצרה 15 דקות מהבית כל המשפחה. היינו מטיילים המון. כל יומיים בערך. החיות נורא אהבו את זה. לחיה פתאום יש מרחב. הן היו מטפסות על עצים מתחבאות הצבאים היו רצים בסיבובים".
איך הייתם אוספים אותן בסוף הפיקניק המשפחתי?
"הן לא היו מתרחקות יותר מדי, אלה בכל זאת חיות שגדלו בשבי, אבל זה היה כל כך יפה לראות אותן במקום שהוא כל כך טבעי עבורן. עתר לעומת זאת טיפסה פעם אחת על עץ שיטה וסירבה לרדת. לא עזר כלום. רק לאחר שלוש שעות היא הסכימה. לא כי ביקשנו ממנה פשוט כי בא לה. מה שכן, ככל שהיא גדלה פחות עניין אותה לשחק ויותר עניין אותה לאכול ולהיות מבוגרת. אצל נמרים זה עוד יותר בולט בגלל הסוליטריות שלהם. יותר מאוחר היא נהייתה מפלצת. היא הייתה אז בגודל כלב בינוני אבל עם כוח פשוט אדיר".
פחדתם?
"נמר זה לא אריה. אריה זאת חיה חברתית. לגדל אריה זה כנראה כיף גדול, אריה רואה בך שותף לחבורה. נמר הוא לא חבר שלך. נמר אומר אתה לא מעניין אותי, אני לא רוצה לחיות איתך ואני חי איתך רק כי אתה מתעקש לחיות איתי. ככל שהיא גדלה זה נהיה יותר בולט. אבא שלי פחד עלינו. ערב אחד הוא נתן לה חתיכת בשר גדולה מדי. למחרת בבוקר הוא ראה שהיא לא נגעה בה אז הוא נכנס לכלוב כדי לחתוך לה את הבשר לחתיכות קטנות יותר. אני חזרתי מבית הספר נכנסתי הביתה ההורים לא היו בבית. מה שכן הבית היה מלא דם. כל המטבח מרוח בדם. היא חתכה לו את היד. זה רק הראה לנו כמה היא מסוכנת, כמה אנחנו לא יודעים את החוקים עד כמה צריך להיזהר".
אמא שלך הסכימה להכניס נמרה הביתה?
"אתה יכול לשאול אותה שאלה את שרון אשתי אם היא הסכימה שייכנס שפן הביתה, במיוחד כשהיה נוהג לחרבן במטבח. זה חלק מהעניין כשמתחתנים עם זואולוגים. לא שואלים את בת הזוג, זה חלק מהחבילה. אתה לא תגיד לאבא שלי, 'אתה לא תכניס נמר הביתה'. הוא חיכה לזה כל החיים בערך. אני לא חושב שהיא הייתה נגד זה. היא בסך הכל אהבה את החיים שלנו עם החיות האלה".
לנמרים סיפור עצוב. בסוף שנות השבעים היה ידוע על לפחות חמש נקבות ושני זכרים שחיו במדבר יהודה והביאו גורים רבים. אצל נמרים זהו היחס התקין בין מספר הזכרים לנקבות. בתקופה זו שתי נמרות שגידלו גורים, בבתא ואניגמה, התחילו לחדור לקיבוץ עין גדי כדי לטרוף חתולי בית, טרף קל בהרבה משפני סלע ויעלים. אנשי הקיבוץ שחששו שנמר יטרוף ילד וכעסו על היעלמותן של חיות המחמד שלהם הפעילו לחץ להוצאתן של הנמרות מהטבע. בבתא נורתה על ידי חבר קיבוץ, אבל רק נפצעה, מה שגרם לה להגביר את תכיפות החדירות עקב הלחץ להביא מזון לגוריה. רשות שמורות הטבע (לימים רשות הטבע והגנים) נכנעה ללחצי הקיבוץ, אף כי בישראל לא תועד מקרה אחד שבו נמר תקף אדם. בבתא ואניגמה נלכדו והושמו בחי-בר ביטבתה ובגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב. כמה שנים אחר כך הנמרה תיהמת הורעלה בעין בוקק ונמרה אחרת נדרסה.
לאחר הוצאתן של ארבע נקבות מהשטח, בפרק זמן כה קצר, היחס בין הזכרים לנקבות הפוריות התהפך ועמד על ארבעה זכרים על נקבה פורייה אחת. בתקופה זו גיורא צפה בנקבה שגידלה גור בן שמונה חודשים על קו התפר בין טריטוריות של שני זכרים שונים. הזכר המבוגר, אבי הגור, נעלם מהשטח במקומו הופיע הצעיר יותר. הגור נעלם גם הוא. הנקבה הגיבה בשאגות ייחום. אצל נמרים הרג גורים על ידי זכרים הוא לא תופעה נדירה. לאחר שמקרים כאלה התחילו לחזור על עצמם גיורא הבין את הטרגדיה המתחוללת לנגד עיניו: בכל פעם שהנקבה הביאה גורים בא זכר אחר והרג אותם על מנת שתתייחם מחדש. במהלך שמונה שנים לא נוסף אפילו גור אחד לאוכלוסיית הנמרים. היעלמותם הפכה לעניין של זמן בלבד.
אני שואל את עמיעל לגבי מניעיו של גיורא לאסוף את עתר. אחרי הכל זאת הייתה התערבות בוטה במצב רגיש ביותר. עמיעל אינו מגונן על אביו, נשאר אובייקטיבי. "זו הייתה גם גחמה, הוא אסף אותה כי הוא רצה לגדל נמר בבית ללמוד כל מה שאפשר על החיה הזאת. הוא גם ידע שהסיכוי ששני גורים בטבע ישרדו הוא אפסי. הוא חיכה שנים למצב שייוולדו שני גורים כדי לקחת את הקטן מביניהם, זה שסיכוייו לשרוד בטבע הכי טובים. כשלנמרה שלומציון נולדו שני גורים זה התאפשר".
בסופו של דבר הגורים לא שרדו. עתר מתה בגיל שנה מדלקת כליות. "זה היה מאוד מהיר, תוך יומיים המצב שלה הורע מאוד באופן מפתיע. אבא לקח אותה לווטרינר באילת והיא מתה לו בידיים. אני חושב שכשהיא מתה זה היה המשבר הכי קשה שאבא שלי עבר בתקופה ההיא".
לחוויה עם עתר היה קשר לכך שרצית לחקור חיה חברתית יותר כמו שפנים?
"מעניין אותי היום אינטראקציות של קבוצה. החוויה עם עתר לא גרמה לי לדחייה מנמרים, אבל גידלנו גם שפנים בבית וזאת חיה מדהימה. בזמן המחקר גידלתי בבית שפן שנולד בשבי. זאת החיה הכי כייפית שיצא לי לגדל, חוויה שהייתה מאוד אישית. גידלתי אותו מגיל יומיים והיה צריך להניק אותו כל שלוש שעות. הייתי עושה לילות קצרים. מניק אותו בחצות, קם בשש מניק שוב. ממש הבנתי פעם אחת מה שנשים מניקות אומרות - שהן לא מספיקות כלום. אתה מניק אותו למשך חצי שעה, עוברות שעתיים ושוב אתה צריך להניק. הייתי לוקח אותו לעין גדי, אולי זה מוזר להגיד אבל הוא היה כמו בן. בגלל שהוא חיה חברתית הוא כל כך אוהב מגע לשחק איתך לישון איתך זה בדיוק הפוך מנמר. גם הוא מת בסוף ממחלת כליות".
שפן נמרה שועל צבי. איך זה היה לגדול עם גיורא בבית?
"טוטאלי ומדהים. החיים שלו היו הזואולוגיה ולא הייתה שום הפרדה בין עבודה לבית. אין דבר כזה שהוא היה הולך לעבודה בתשע וחוזר בחמש, אלא חי את זה מבוקר ועד ערב. פעם אחת בשמורת שיזף פתאום שמענו ירייה. אבא מיד לקח את כולנו באוטו ודהר בצורה מסוכנת ומטורפת כדי לתפוס את הציידים. פעם אחרת הוא הגיע לקבוצת חיילים ועשה להם חיפוש כי הוא חשד בציד לא חוקי. אין דבר כזה שהוא יגיד משהו כמו 'עכשיו אני בטיול, אז אני שם את זה בצד'. כל ההתנהלות שלו הייתה ממוקדת בזה. החיים שלנו היו חלק מהעבודה הזאת. היינו מעורבים בזה עד כדי הזדהות. אני חושב שזה בגלל שהוא שיתף אותנו בכל מה שעשה מגיל מאוד קטן, למשל המילים הראשונות שידעתי באנגלית היו צבוע ונמר".
עמיעל ואני מדברים על הכחדת הנמרים ומה ניתן היה לעשות כדי למנוע אותה. כנראה שלא הרבה. "הבעיה הזאת של כניסה ליישובים, אי אפשר להתעלם ממנה. אבא שלי באמת פחד שיום אחד במקום לטרוף חתול נמר יטרוף תינוק ואז באמת ירעילו למחרת את כל הנמרים. אבא שלי ניסה לשכנע את הקיבוץ לשים גדר חשמלית. הם לא רצו, גם כשהציעו להם לממן אותה. קיבוץ עין גדי היה גורם משמעותי בהכחדה שלהם. וכמובן גם רשות הטבע והגנים שלא התנגדה לו".
בעצם מחקר הנמרים הופסק על ידי הרשות?
"כן לרשות התמנה מדען ראשי חדש שהחליט שרק בעלי תואר דוקטור יעבדו כחוקרים ברשות. לאבא שלי היה רק תואר ראשון ולאחר זמן קצר המחקר הופסק ואבא שלי פוטר".
לאחר הפיטורים מרשות הטבע והגנים פקדה את משפחת אילני סדרת משברים קשה. "קשה למצוא את עצמך פתאום בן 55, כשאתה צריך לפרנס משפחה, כל החיים שלך עשית דבר אחד ופתאום אתה לא יכול לעשות את זה יותר". תוך שנים ספורות גיורא עבר אירוע מוחי, בעקבות ניתוח מעקפים שנגמר בתסחיף. לאחריו השתקם בצורה סבירה. "הוא לא חזר למה שהיה קודם, הוא היה אחר, אבל גם היה מאוד פעיל, עשה הרבה כושר היה יכול היה לחיות בצורה עצמאית". עקב הצורך בשיקום משפחת אילני עברה מספיר למרכז. שמונה שנים אחר כך ב-2003 עבר אילני אירוע נוסף שהסתיים בתוצאות חמורות בהרבה. לפני שנתיים נפטר מסרטן.
עמיעל ואני יוצאים ב-04:30 בבוקר אל נחל דוד. אנו פוסעים בחשכה על שביל יעלים דקיק עד שאנחנו מגיעים אל מקום התצפית לא רחוק מ"מפל החלון". יפה פה אבל הזיעה ניגרת. בכל זאת ים המלח בחודש אוגוסט. אפלולית מתחלפת בכחלולית, ניצני שמש אפורה מגיחים מעל הרי מואב. קריאתה הקצובה בת חמש ההברות "הו הו הו הו-הו" של לילית המדבר, מין של עוף דורס לילי החי כאן במצוקים, מכריזה על כיבוי החושך ועל זמן לישון, אבל אנחנו באנו הנה בשביל זמר אחר.
צהלת סוס מתכתית ומתמשכת נשמעת בוואדי. זה הכי קרוב שהצלחתי לתאר את הקול שמשמיעים שפני הסלע הזכרים בשעות הבוקר המוקדמות, כשהם רובצים על גחונם בראש סלע גדול, רגליהם האחוריות מוטלות רפוי לכיוון מטה, אחת מכל צד. השירה הזאת ומשמעותה היא נושא הדוקטורט של עמיעל. "במחקר קודם שערכה ד"ר לי קורן נמצא שהשירה מקודדת בתוכה הרבה מידע על הפרט ששר. יש אפשרות שעבור שפנים לשיר זה דבר הצורך אנרגיה רבה ומי שיכול להוציא אנרגיה רבה הוא כנראה מי שיש לו כזאת מלכתחילה. כלומר ייתכן שהשפן ששר מעביר מסר שהוא חזק שכדאי לנקבות להזדווג איתו ולזכרים אחרים להירתע ממנו. זה אולי נשמע מפתיע אבל אם אתה חושב על זה, אם תדבר בטלפון עם גבר זר אז תוכל להעריך רק על סמך הקול את הגיל מצב הרוח את האסרטיביות והדומיננטיות שלו".
לא ידעתי ששפנים יכולים להיות דבר מעניין. אבל מתברר שמלבד היותם מזון לחיות מרשימות קצת יותר יש להם גם חיים משלהם. "השפנים שוהים ברחם שמונה חודשים, זמן מדהים לחיה כה קטנה. הם חיים פחות או יותר שמונה שנים ומתחילים לשיר בגיל שלוש", מסביר עמיעל. בסך הכל חמש שנות שירה. "בגיל שנה וחצי הזכרים עוזבים את הקבוצה וחיים לבד כמה שנים, עד שהם ישתלטו על קבוצה אחרת בדומה לנעשה אצל אריות". קשה להיות שפן רווק. "נראה שהרווקים שחיים לבד, חיים פחות מהנקבות שחיות בקבוצות. ההשתלטות יכולה להתרחש כשזכר שליט של קבוצה מתחיל להיחלש אז זכר צעיר יותר יגרש אותו".
כל השפנים מסומנים בקולרים הנושאים צירוף של אות וספרה המציינים את זהותם. L1 למשל מניקה גור. הגורים הם בצבע חום כהה מתוק ומכונים "בראוניס". ב"קבוצת החלון" עליה אנחנו מתצפתים מרחוק, המנהיג הסתלק, כנראה מת או גורש. בין הזכרים הצעירים יותר מתנהל בימים אלה קרב ירושה. המנצח יזכה בקבוצה למשך שלוש שנים עד שיודח. למנצח לא שמורה בלעדיות על הזדווגויות, מה גם שהוא עומד להיות עסוק מדי יום במרדף אחרי זכרים אחרים, דבר שהופך בעיני את ההשתלטות למעשה לא רווחי מכל בחינה שהיא.
עמיעל עוצר את התחקורים שלי. "P8 רודף אחרי P5". במשקפת זה שני שפנים רצים באופן מקרי לאותו כיוון. החוקרים מכנים ריצה כזו "אינטראקציה". מספרים לי שלא בכל יום רואים משהו כזה. בטרם הספקתי להבין עד כמה בר מזל אני התרחשה אינטראקציה נוספת אבל הבטרם הזה שווה לשעה נוטפת זיעה בצינת בוקר של 45 מעלות צלזיוס.
למחרת לפנות בוקר אנחנו נכנסים לנחל ערוגות בחשכה בלוויית פרופ' אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב, פיגורה זואולוגית בעלת שם עולמי, שהוא גם מנחה הדוקטורט של עמיעל. אלי גפן הוא כל מה שאינו גיורא אילני. איש מדע שיטתי רציונלי קר. לפני שבע שנים כשרצה לבדוק יחד עם המאסטרנטית שלו, ענבר פרז, כמה נמרים חיים עדיין בנגב הוא לא עסק בלכידתם ולא הצמיד משדרי טלמטריה לצווארם על מנת לעקוב אחריהם כפי שעשה אילני. הוא פשוט הפיק מהצואה שלהם דנ"א שסיפר על זהותו של כל פרט. יצא שמונה. כל זה בלי לראות אפילו נמרה אחת ולהדביק לה שם מיתי כמו "תיהמת" שיסעיר את הדמיון. לא בדיוק תחליף אב אבל אולי יותר פרקטי.
ב-07:00 נשמעות קריאות אזעקה רמות במעלה הערוץ. בעבר, כששפנים השמיעו קולות מסוג זה, דריכות החלה מתרגשת בוואדי, שכן גברו מאוד הסיכויים להימצאותו של נמר בקרבת מקום ואולי גם לאפשרות לצפות בו. עמיעל, חד חושים כאביו, הפנה ראש וגילה זאב שעומד במרחק 30 מטר מאיתנו. לא נמר. הזאב זינק במעלה הדרדרת נעלם כהרף עין. לילית המדבר החלה קוראת שוב, הפעם באור יום, מעשה שאינה אמורה לעשות לפי מגדיר הציפורים. מאז שסולקו גיורא והנמרים שוררת אנרכיה.
יש אצלכם בבית כעס על הרשות שפיטרה את גיורא?
"עברו הרבה שנים ואנחנו לא מתעסקים בזה. צריך גם להודות שאבא שלי לא היה איש קל כשהייתה לו דעה, הוא לא פחד ללכת נגד כל העולם. הוא הסתכל תמיד על דברים בצורה מערכתית, אבל מה שעמד בראש מעייניו היה שמירה על הטבע. זה היה בשבילו מעל הכל. אני במאמר מוסגר לא מתעניין כל כך בשמירת טבע, זאת עבודה אפורה ומייגעת, למרות שלרגע אני לא מפחית מהחשיבות שלה. אותי יותר מעניין להסתכל על חיות וללמוד על ההתנהגות שלהן מאשר להכריז על שמורת טבע".
אבל אתה ספגת הרבה מזה.
"בהחלט ספגתי את האהבה לחיות בר ולהתנהגות של חיות. הוא לימד אותנו המון דברים. אני זוכר שהוא לקח אותנו לצפות בצבועים ליד מושב עידן. הוא היה בכל זאת בן 50 ואני בן 15. התגנבנו אליהם בזחילה בלי שירגישו. הוא היה אמן בזה. הוא היה משתיק אותי בתנועות חדות עם היד שאומרות 'אתה עושה הרבה רעש'. הייתי בטוח שאני זוחל טוב. אבל הוא לימד אותי איך באמת מתגנבים לבעל חיים, איך מזהים עקבות היכן לחפש חיות כשאתה בשטח. דבר נוסף ומרכזי זה שהוא היה איש עם המון חזון וחלומות ולא פחד לחלום גם אם החלום היה הכי קיצוני בעולם. זה מנוגד לרוב האנשים שאני מכיר. היו לו תוכניות שהיו מספיקות למאה איש".
אילו תוכניות היו לו?
"החל באילו חיות הוא רוצה לחקור, איזה שמורות להקים, אילו חיות לייבא לארץ בשביל להשיב אותן לטבע כאן. במקום לחשוב על איזו שמורה לגדר, הוא רצה להפוך את כל הנגב לשמורה, להשיב דובים לגליל כאלה דברים. לאחר הפיטורים מהרשות הוא חיפש דרכי פרנסה אחרות. יום אחד הוא לקח אותי לנחל נקרות לאיזה מצוק עשוי אבן חול וסיפר לי איך הוא הולך להקים מלון חפור באבן שאנשים יבואו בלילה לראות טבע. לי זה נשמע הרעיון הכי מטופש בעולם. הייתי בטוח שבשיטפון הראשון המלון יישטף לערבה. שאלתי אותו בזהירות אם לא כדאי להתייעץ עם גיאולוג קודם. זאת דוגמה לאופן בו הוא גלגל רעיונות. כשרצה להיות טייס - משהו שהוא חלם מילדותו - הוא הלך ועשה רישיון טיס. זה גם דרש מהמשפחה משאבים כלכליים שלא היו לה. הוא מעולם לא פחד לחלום חלומות. הוא גם היה איש ביצוע, אז הרבה מהם התגשמו. אני מנסה לקחת את זה ממנו כי בהשוואה אליו אני אדם הרבה יותר רציונלי. כמובן שכשחולמים כל כך הרבה אז חלק גדול מהחלומות לא מתממש".
אני מביט בתמונה ישנה שצולמה לפני 20 שנה. שני נערים, אני ועמיעל, עומדים על מרפסת אחד הלודג'ים בשמורת נקורו שבקניה מבסוטים מהחיים איך לא. באותו אחר צהריים כשנסענו דרך יער עצי שיטה, אילני ביקש לפתע מהנהג להאט. ארבע המכוניות עצרו וגיורא כרואה את הנולד השתיק אותנו בלי שנבין למה. הוא הבחין מבעד לעשב הגבוה בגבו של נמר שפוסע לכיוון קבוצת אימפלות. כעבור דקות ארוכות ומורטות עצבים, הצליח הנמר להתגנב למרחק של מטרים ספורים מהן, אבל אז גילו אותו הקופים והתחילו לצעוק. הסיכוי שלנו לראות ציד בזמן אמת עמד להיעלם. אילני ניסה להתערב. הוא דפק בחוזקה על דופן המכונית כדי להסיח את דעת האימפלות. הן בכל זאת ברחו. אילני תמיד ניסה להתערב, אבל רק מעט נותר מהטבע שהיה כאן עד לא מזמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם