שגריר פורש: "כבר אי אפשר להסביר אותנו"
36 שנים שירת אילן ברוך במשרד החוץ, עד שנשבר תחת ממשלת נתניהו. במכתב פרישה כתב: "אנחנו עומדים בפני קטסטרופה דיפלומטית"
מהמכתב עולה כי ראש הממשלה מוביל מדיניות המתנגדת להסדר שלום עם הפלסטינים מתנערת מהסכמים והבנות קודמות ושוללת ויתור על שטחים. מדיניות זו לדברי הבכיר גרמה לקפאון המדיני והיא הרת אסון כיוון שהיא מכרסמת בלגיטימציה של מדינת ישראל להתקיים. בהזדמנות זאת הוא גם מציע לישראל ללמוד את לקחי שלטון האפרטהייד.
אילן ברוך משרת במשרד החוץ מזה 36 שנים. כל אותן השנים הוא הצליח להתמודד עם הפער שהלך והתרחב בין השקפותיו האישיות בסוגיות המדיניות לבין עמדותיה של הממשלה התורנית. אך לא עוד.
"במרוצת השנים שעברו", כותב ברוך, "מצאתי בעמל ובהתחבטות את שביל הזהב האישי, שהיה בו כדי לפלס לי דרך בנאמנות וביושר, בין השקפותיי האישיות ובין מחויבותי המקצועית כלפי שולחיי והמסרים המדיניים שנתבקשנו להנחיל לקהלי שיחנו. המחויבות לשולחיי עמדה בראש"
ברוך מוסיף: "בשנתיים האחרונות התחדדו בפי קברניטי המדינה מסרים מדיניים ופוליטיים, המקוממים אותי ואינם נותנים לי מנוח. אני מתקשה לייצג ולהסביר אותם ביושר".
אילן מטיל, כאמור, את האחריות הישירה לקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים על נתניהו וממשלתו וכותב: "ממשלת נתניהו השנייה, כמו זו הראשונה - למרות 'נאום בר אילן' - מצטיירת כנאחזת בסטאטוס קוו ומייתרת
ברוך מפרט את שורת ההסכמים וההבנות הבינלאומיות בנושא הישראלי פלסטיני שממשלת נתניהו התנערה מהם: "מאז השבעת הממשלה לפני כשנתיים, נרשמה מפי דובריה הסתייגות עקבית מהתביעה הבינלאומית לנסיגה משטחים כבושים, התנערות ממתווה אנאפוליס, התעלמות ממפת הדרכים והתכחשות ליוזמה הערבית לשלום כולל במזרח התיכון".
ברוך סבור שהמשך מדיניות זו של הממשלה, יצרה "דינאמיקה מדינית ממארת המאיימת על מעמדה הבינלאומי של ישראל וחותרת תחת אושיות הלגיטימיות - לא רק של הכיבוש - אלא גם של עצם חברותה במשפחת העמים".
במכתבו הארוך מעלה ברוך על הכתב את הנסיבות בגינן החליט להצטרף לשירות החוץ בשנת 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים: "על רקע המחיר הנורא שגבתה המלחמה והחרדה להשלכותיה על עתידה של ישראל נבט בי הדחף לעשות. כשנוצרה ההזדמנות לכך התמסרתי לשליחות בשירות החוץ במחיר ויתור על שאיפותיי בתחום האקדמי".
ברוך גוייס לשירות החוץ ונמנה על מקימיו של מה שהפך לימים מחלקת המחקר והמודיעין של משרד החוץ הידוע בשמו הממ"ד (מרכז מחקר מדיני).
ברוך מעלה על נס את מדיניות החוץ של ראש הממשלה מנחם בגין שבבסיסה עמד העקרון של שטחים תמורת שלום. על השלום עם מצרים כותב ברוך, שמדובר היה בתפנית חסרת תקדים במצבה המדיני והביטחוני של ישראל. "זכורה לי היטב התחושה המחשמלת ששררה במסדרונות המשרד (החוץ)", נכתב, "למרות הספקנות בפי משקיפי המזרח התיכון הותיקים שאף הם הופתעו".
בעבורו הסכם השלום עם מצרים סימל את המהפך הפסיכולוגי מקידום ההרתעה הצבאית לעבר היתרונות של יוזמה מדינית. ואכן ברוך מציין את מעורבותו בתהליך השלום כפרק המשמעותי ביותר בקריירה הדיפלומטית שלו.
ברוך נמנה גם עם צוות המשא ומתן על הסכם אוסלו, הקים את הדסק לעניינים פלסטינים במשרד החוץ ושימש בתפקידים מרכזיים נוספים הנוגעים ליחסי ישראל והרשות הפלסטינית.
הוא מדגיש כי במהלך עבודתו הכיר בצד הפלסטיני "אישים מרשימים שוחרי דו-קיום ושלום גם במחיר ויתורים כואבים ביותר מבחינתם. זאת תוך דבקות ברעיון של שתי מדינות לשני עמים והסבת הקו הירוק למתווה הבסיס לקביעת קו גבול מדיני מוסכם בינינו".
השגריר לשעבר מפרט באומץ את העליות והמורדות ביחסים בין ישראל לפלסטינים בעשרים השנים האחרונות. הוא כותב על הסכם אוסלו "שהעצים את ישראל בזירה הבינלאומית", על הסכם השלום עם ירדן שנחתם ועל המשא ומתן עם סוריה שהתרחשו הודות לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים.
אולם ברוך מתאר גם הטרור הפלסטיני, את רצח יצחק רבין, וממשלת נתניהו הראשונה ששידרה "ניכור פוליטי כלפי אוסלו".
על ממשלות ברק, שרון ואולמרט כתב כי פעלו מתוך "הכרה מוצהרת שאין לסכסוך פתרון זולת סיום הכיבוש ויצירת התנאים ליישום פרדיגמת שתי המדינות לשני העמים. גם הממשל הפלסטיני, נכתב, שינה כיוון ובחר לבנות את המדינה הפלסטינית מן המסד במקום לפדות אותה בדם.
ברוך מוסיף: "בישראל גבר בשנתיים האחרונות קולם של המטילים ספק והמבקשים למגר את הסיכויים להבשלת התנאים לחידוש המשא ומתן על הסכם שלום כולל".
לדעתו של הדיפלומט, זיהוי הביקורת הבינלאומית על ישראל בגלל הכיבוש כ"אנטישמיות" היא "פשטנית, קרתנית ושטחית". לדבריו, גם הסברה ומיצוב ישראל כחלוצה בחזית הטכנולוגיה לא תעזור והוא מכנה אסטרטגיה זו כ"אשליה".
ברוך מציין כי עד שישראל לא תסיים הכיבוש ותגיע להסדר קבע עם הפלסטינים, "אין בכל אלה כדי לבלום את הכרסום המדאיג בחוסן המדיני של ישראל בזירות הבינלאומיות ואף לא את התרחבותה של היוזמה לדה-לגיטימציה של ישראל בשיח העולמי".
במהלך מכתבו מזכיר השגריר לשעבר את התקופה בה שירת בדרום אפריקה. הוא סבור שעל ישראל ללמוד לקח משלטון האפרטהייד שהיה בעיקרו תכנית להגנה עצמית וקידש את סוגיית הבטחון הפרחת איומים דימוגרפים, אך כלל בחובו הכחשה מהמחיר המוסרי בהנהגת משטר זה.
וכך הוא כותב: "שוגים המאשימים את ישראל באפרטהייד נוסח דרום אפריקה. זוהי האשמה נקמנית ומרושעת. . . מאידך אני סבור כי ההתנסות הדרום אפריקנית ראויה להסתכלות. היא עשויה לשמש אותנו בבואנו לאתר נקודות משען לשינוי המיוחל ביחסינו עם הפלסטינים".
בסיום דבריו מתייחס הכותב לנסיבות שהובילו לפרישתו ממשרד החוץ: "פרידה מחבר העובדים המצוין הזה - איננה עניין של מה בכך. ברם במציאות הנוכחית אני חש כי הגיעה שעתי לפרוש מעבודתי במשרד החוץ.
"לאחר פרישתי אקדיש את זמני כישוריי וניסיוני המקצועיים כדי להשתלב במה שנראה בעיני רב חשיבות לעתידנו כישראלים כיהודים וכבני אנוש: טיפוח היכרות 'האחר' והידברות עמו במרחב היחסים הישראליים-פלסטיניים. אעשה זאת במסגרות שייראו לי מעשיות הוגנות ושוחרות שלום".
בעקבות הביקורת החריפה, אמרו בכירים במשרד החוץ שברוך הגיש את מועמדותו לפני כשנה לתפקיד שגריר ישראל בקהיר, אחד התפקידים שדורשים הכי הרבה ייצוג של מדיניות הממשלה. לדבריהם, הוא לא קיבל את התפקיד ומזה חצי שנה מנהל משא ומתן עם הנהלת המשרד על פרישתו.
לכן, אומרים הבכירים, "הדברים האלה שמים באור מגוחך את טענותיו על כך שהוא עוזב את המשרד משום שלא יכול היה לייצג את מדיניות הממשלה ומוכיחים כי מדובר בעוד עובד שלא קיבל תפקיד שחפץ בו. ועל כן, כנראה החליט לעזוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם