נתיבה בן יהודה, להתראות לוחמת
היו בה שילובים מפתיעים של אישה תל אביבית, סמל למקומיות העברית הנוצרת בארץ, תופעה תרבותית חשובה וגם חברה טובה
נתיבה בן יהודה. עמדה בפחדים במקום בו אחרים נשברו פלאש 90
צר לי על דמותה המיוחדת. היו בה שילובים נפלאים ומפתיעים של אישה תל אביבית, סמל למקומיות העברית הנוצרת בארץ. היא הייתה מדור תש"ח דור 48, היא הייתה חברת פלמ"ח ולוחמת. היא ניצבה מול פני המלחמה בתקופה הקשה ביותר שלה עד שהוקם צה"ל. היא הייתה חלק מכוחות "צבא האביונים". וזה הדבר החשוב מבחינה זו של תרומתה: מלבד היותה לוחמת היא עמדה במלחמה בפחדים ובחרדות במקום בו המון נשברים וצריך אומץ לב להילחם. והיא עמדה בכל, אולי בזכות שני מרכיבים חשובים: זכות ההשתייכות ורגש הבושה שאפיינו רבים בדור הזה.
זכינו באיחור רב לזכות לפרי עטה. כי היא לא כתבה בשנות ה-50 או בשנות ה-60 אפילו לא בשנות ה-70. רק ב-1980 הופיע ספרה "1948 בין הספירות", ספר מיוחד במינו. יש בו יסוד אוטוביוגרפי מובהק בו היא מספרת על עצמה כלוחמת על לוחמי יפתח בגליל וחושפת חשיפה עד הסוף של האמת האכזרית ביותר ושל דברים שאנו מנסים להעלים: את הפן האכזרי של המלחמה את הפן הנתעב שלה.
הכל נחשף בספר בו היא מספרת גם על חייה האישיים ועל אהבותיה. בדור הצעיר חיפשו אותו כי הוא נותן פן נוסף של הפלמ"ח. בנוסף לכך נתיבה הייתה ביטוי לתרבות העברית גם ב"מילון העולמי לעברית המדוברת" אותו ערכה עם דן בן אמוץ. וגם בשידורים שלה כשדרנית בתוכנית "נתיבה
מראיינת ומקשיבה בלילה בלילה".
המחקרים שלה בתרבות העברית בשפה בזמר העברי - זה דבר שאנו חייבים לה תודה עליו. ובנוסף לכל: הדעתנות שלה. החשיפה. בעלה הראשון אמר עליה: "יש מילה אחת שהיא לא ידעה זו המלה 'פשרה'". הוא ידע. ואני זוכר שהיא גרה ברחוב הפלמ"ח בירושלים. יש שם מעדנייה. הביאו לשם שולחן והיא היתה יושבת שם בבקרים. והיו באים אליה מעריצים ומעריצות כך כששידרה ברדיו עד לפני שנתיים. עד שחלתה.
בשנה האחרונה אי אפשר היה להגיע אליה. משפחתה העבירה אותה לתל אביב. הייתה זו שנה של בדידות וחולי ואין לי מושג איך היא עברה אותה. נתיבה בן יהודה היא תופעה תרבותית חשובה וגם חברה טובה. אני מלא צער עליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם