תיק ארד או: כישלונו של האיש שרצה הכל
הוא לא כתב הערכת מצב לאומית אחת, אך הצליח לייצר מריבות איומות והשפלות קשות. קיצור תולדות עוזי ארד במועצה לביטחון לאומי
עד עכשיו הוא לא עשה שום דבר אמיתי מנהיגותי אסטרטגי שובר שוויון משנה מציאות. שום מהלך של ראש ממשלה. כזה שיירשם על שמו ויטביע חותם. אין לו הישג בולט אירוע מכונן מורשת. הוא לא פתח בתהליך שלום וגם לא יצא למלחמה. הוא לא שינה את שיטת הממשל (בכייה לדורות). הוא לא ניתק את ישראל מעזה (אנחנו ממשיכים להיות מחוברים אליה דרך הזרמה מאסיבית של שקלים ותשתיות). הוא לא הציג תוכנית מדינית. הוא פשוט ישב שם והתנהג כמו ראש ממשלה בלי להיות כזה באמת. רוב קודמיו הטביעו חותם.
אולמרט בנה הרתעה במלחמת לבנון השנייה השמיד את תוכנית הגרעין הסורית (על פי פרסומים זרים)והביא שקט מוגבל וזמני לדרום ב"עופרת יצוקה". שרון יצא ל"חומת מגן" בנה את הגדר וביצע את ההתנתקות. ברק הלך לקמפ דיוויד והבעיר את האזור. רבין הלך לאוסלו. שמיר הלך למדריד. וכן הלאה. היחיד שלא הלך לשום מקום ועסק רק בהישרדות הוא בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה ובנימין נתניהו בקדנציה השנייה.
יום רביעי האחרון בכנסת היה ארוך וקשה מבחינתו של נתניהו. השיא היה כשראש הממשלה התבלבל והצביע נגד ההודעה המדינית של עצמו אבל השפל אירע במהלך ההצבעה על הצעת החוק של יעקב כץ(כצל'ה) מהאיחוד הלאומי להחלת הריבונות הישראלית על יישובי יהודה ושומרון קרי סיפוח הגדה דה-פאקטו. יו"ר הקואליציה זאב אלקין נעתר לבקשתם של ח"כים מהליכוד להיעדר מההצבעה. הוא עשה את זה על דעת עצמו בניגוד לדעתו של נתניהו. נוצר מצב אבסורדי שבו רוב הח"כים של הליכוד נמלטו מהמליאה כדי לא להיאלץ להצביע נגד הצעה שהם בעצם מסכימים איתה והשאירו את שרי הליכוד יחד עם שרי סיעת עצמאות וחברי קדימה כדי להפיל אותה.
זו הייתה נקמתו המתוקה של אלקין על מה שעולל לו נתניהו יומיים קודם (בהשראתו של שר החינוך גדעון סער) כשהכריז על חופש הצבעה בעניין הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת ארגוני השמאל. אז עכשיו זה תיקו. ביום שני השאיר ביבי את אלקין מופקר בשטח ביום רביעי השאיר אלקין את ביבי לבדו במליאת הכנסת.
חוץ מהקטנוניות שאליה נגררת המערכת הפוליטית יש כאן גם משמעויות אחרות. כצל'ה ידע שההצעה שלו תיפול ברוב עצום. הוא הגיש אותה כדי לצלם את סיעת הליכוד כולה כאיש אחד מצביעה נגד סיפוח יהודה ושומרון. זה היה אמור להיות תשדיר הבחירות שלו בקמפיין הבא. הנה רבותיי זהו הפרצוף האמיתי של הליכוד שבוגד באידיאולוגיה של הימין. אבל רוב הח"כים נשארו בחוץ ויחד איתם גם הח"כים הערבים )שלא רצו להיות הגוי של שבת שמפיל עבור הימין הצעות חוק הזויות ( וגם הח"כים מישראל ביתנו. את ההצעה הפילו חברי הממשלה )שמחויבים במשמעת ( ואנשי קדימה בעדה הצביעו רק ארבעת הח"כים של האיחוד הלאומי.
בקיצור בוקה ומבולקה. אלקין מתח את החבל ביחסיו עם נתניהו וראש הממשלה רותח עליו אבל לא יעשה דבר. ראשית כי הוא צריך את אלקין שהוכיח יעילות לא מבוטלת בחודשים האחרונים. ושנית כי הוא יודע שאלקין צודק. אם מכריזים על חופש הצבעה בנושא ועדת החקירה לארגוני השמאל כי מדובר ב"נושא מוסרי מצפוני מדרגה ראשונה" אז זכותם של הח"כים הימניים
ועוד משהו: לו בדק ביום שני היה ביבי מגלה (מאלקין) שישראל ביתנו גם כך לא תעלה את הצעת החוק שלה כי אין לה רוב. אבל כל זה היסטוריה. מה שנשאר עכשיו זה תשדיר בחירות אפקטיבי של כצל'ה שיקלף מנדטים ימניים מהליכוד מצד אחד ותשדיר בחירות של ליברמן שיקלף מנדטים ימניים מהליכוד מצד שני (בגלל ההחלטה מיום שני על חופש הצבעה שהפילה את החוק של איווט). בקיצור כולם מקלפים מנתניהו מנדטים אבל הוא ממשיך להיאחז בבניין הקלפים הקואליציוני הרעוע שלו.
ודבר אחרון: אם עד עכשיו היה בכנסת הנוכחית רוב מובטח ומוצק לימין מעכשיו המצב בטוח פחות. ראשית משום שציפי לבני הצליחה להשתלט על סיעת קדימה וליישר אותה לשמאל. שנית משום שהעבודה סוף סוף פרשה. ולכן הקרבות יהיו יותר הדוקים יותר מרים ויותר תכופים. לא יהיה רגע דל.
ממשלת נתניהו עוסקת בתחזוקה. שומרת על הכלכלה, שזה הישג ראוי, מפתחת את מקורות האנרגיה -ותודה לתשובה - מגדילה את תקציב הביטחון, מנסה לשפר את החינוך. עניינים שממשלה אמורה לעסוק בהם. מנגד היה הכישלון המביך עם המשט הטורקי יש הגדלה של הפערים בחברה המשך כניעה לחרדים והידרדרות חסרת תקדים במעמדה הבינלאומי של ישראל בכלל וביחסים עם ארצות הברית בפרט.
שני דברים פוצצו בשבוע שעבר את ארד. הראשון כשקרא שנתניהו לוחץ לקבל עבורו את התפקיד בלונדון כבר שנה שלמה. זאת אומרת שמנסים להיפטר ממנו מזמן. השני היה טור שכתב חנוך דאום בגנותו במוסף הפוליטי של "ידיעות". כשדאום כותב כולם משוכנעים שביבי (או שרה) מכתיבים. האמת היא שדאום כתב נגד ארד כבר כשנכנס לתפקיד. אז נתניהו לא אהב את הטור. היום? לא ברור.
הסיפור של עוזי ארד היה ידוע מראש. לכולם חוץ מאשר לנתניהו. זה הרי קרה גם בקדנציה הראשונה אז למה לא להפיק לקחים? הרי בקדנציה הקודמת אחרי הרושם הראשוני שהשאיר )ארד הוא אלוף העולם ב"רושם ראשוני" אך בהמשך מתברר שלפרומו אין קשר לסרט הבלהות שבא בעקבותיו( השאיר ארד מאחוריו אותם עיי חורבות שהשאיר הפעם. אז למה לחזור על הטעות?
את השבוע האחרון לכהונתו בילה ארד בביתו. לא התנהג כראש ארגון חשוב. בכל פעם שננזף או הסתבך או לא הוזמן לפגישה או נקלע למהומת אלוהים היה ארד נעלב והולך הביתה. לכמה שעות לפעמים ליום-יומיים. מין נעלב סדרתי שכזה. מדוע דווקא עכשיו זה נגמר לגמרי? בגלל המינוי שלא היה בלונדון? לא בטוח. ארד הושפל וננזף על ידי ראש הממשלה ועל ידי רבים אחרים אינסוף פעמים.
יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לא סופר אותו הרמטכ"ל רב איתו ראש המוסד שטם אותו הוא לא הוכנס לדיונים שאליהם הוא אמור להיכנס על פי חוק הוא מודר מחומרים (על פי דרישת ראשי ארגונים). כולם היו משוכנעים שהוא גדול המדליפים (אני לגמרי לא בטוח בזה) על אף שהוא היה זה שתמיד דרש בצווחות אימים להעמיד תכף ומיד את כולם לבדיקת פוליגרף (והגיע לשיא כשעשה לעצמו פוליגרף פרטי בבית ודרש שהמדינה תממן אותו(.
יכול להיות שפרישתו של ארד הואצה בגלל שני דוחות נפרדים עליהם שוקד עכשיו מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. את הראשון, כמה אירוני, המיט ארד על עצמו. הוא שפנה למבקר וביקש ממנו לבדוק את "יישום חוק המטה לביטחון לאומי". ארד רצה דוח שיכפה על ראש הממשלה להכניס אותו לכל הדיונים ולתת לו את כל החומרים, להכפיף למרותו את המזכיר הצבאי, להזמין אותו כמשתתף קבוע בוועדת ראשי השירותים וכו'. אבל מבקר המדינה, כהרגלו, לא פעל על פי התוכנית שתכננו עבורו. הוא פעל עניינית.
הבדיקה לא עושה טוב לארד. ממש לא. על אף שהתרברב תקופה ארוכה במסדרונות וסיפר לכל העולם ומזכ"צו ש"מנדי הוא החבר הכי טוב שלי ותכף ומיד ייצא דוח ביניים שיעמיד את כולם על מקומם". ובכן מנדי (אור, ראש חטיבת הביטחון במשרד מבקר המדינה אלוף במילואים) הוא לא החבר הכי טוב של אף אחד. דוח ביניים לא יצא. מחכים לדוח הסופי ומעריכים שיהיו בו ממצאים קשים. לא נגד המערכת אלא נגד עוזי ארד. שלא לדבר על זה שזעמו של ראש הממשלה על כי ארד הכניס לעניין הבעייתי הזה את מבקר המדינה כבר עלה השמימה.
הדוח השני הוא בדיקת המבקר את פרשת המשט הטורקי. גם כאן צפויות בעיות. מתברר שיש מסמכים כתובים ומתוארכים בהם תא"ל רם רוטברג, איש חיל הים וסגן ראש המל"ל לענייני ביטחון, מבקש לקיים דיונים במטה לביטחון לאומי בנושא הגעתו הצפויה של המשט הטורקי אבל ארד מסרב. כשהיה דיון רלוונטי בעניין המשט בשביעייה ארד לא התיר לרוטברג להשתתף בו. במקביל המשנה של ארד תא"ל אבריאל בר יוסף הוציא מהיועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה מסמך רשמי ובו קביעה כי העובדה שמערכת הביטחון לא שולחת את נציגיה וחומריה לדיונים במל"ל אינה חוקית.
כך שלארד יש לכאורה כיסוי לעובדה שהתעלם מהמשט הטורקי. לא שיתפו איתו פעולה אז הוא היה ברוגז. שזה בעצם סיפור חייו. וזה עצוב. כי המטה לביטחון לאומי הוא צורך ביטחוני אמיתי. הוא הוקם על ידי נתניהו עצמו בשלהי הקדנציה הראשונה שלו והפך לחוק ב-2008. כוונת המחוקק הייתה לבנות גוף שיטיב את עבודת הממשלה וראש הממשלה שיתכלל את המידע שהגופים הביטחוניים מוסרים לממשלה באופן שיסייע לשרים הנבחרים ובראשם ראש הממשלה להוציא את המוץ מתוך התבן ויעניק להם את הכלים לשאול את הגופים השונים האמונים על החוץ והביטחון את השאלות הנכונות.
לאפשר לשרים גם אלה שאינם בעלי רקע ביטחוני להחליט ולהצביע בסוגיות קריטיות הצבעה מושכלת שאינה כיתתית או נתונה למניפולציות. הדוגמה המתבקשת היא פרשת ה"מרמרה". עבודת מטה סדורה, מקצועית ומקיפה לו הייתה מתבצעת על ידי המל"ל ומוגשת לשרים הייתה יכולה לשנות את אופן הטיפול במשט הטורקי ואת תוצאותיו.
כשעוזי ארד מונה לתפקיד ראש המל"ל עם כניסתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה התעוררה תקווה מסוימת. עד אז המל"ל היה גוף נשכח ומאובן שכתב מסמכים משעממים שאף אחד לא קרא. היה ברור שכדי להפוך אותו לגוף מרכזי ודומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות צריך להעמיד בראשו מישהו שנחשב ל"איש אמונו" של הקודקוד. ארד היה כזה. מה שאומר כמה דברים על הקודקוד אבל על זה בפעם אחרת.
ואחר כך הסתכסך עם ראש המוסד ועם הרמטכ"ל ועם המזכ"ץ ועם יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית ועם לא מעט דיפלומטים זרים וכמובן עם רוב הבכירים אצלו במטה שעזבו בזה אחר זה כשהם נראים ומרגישים כניצולי רעידת אדמה (בהאיטי, לא בניו זילנד). ואי אפשר להגיד שכל זה לא היה ידוע מראש. הרי אופיו של ארד מוכר לכולם עוד מהימים ההם במוסד ואין צורך בהתראה מודיעינית כדי להגיד שהאיש יכול להיות כותב נאומים מעולה מכין מסמכים מצוין, אולי אפילו הוגה דעות מבריק, אבל לא יכול לעמוד בראש אנשים.
מה ארד רצה? הוא לא באמת רצה להיות ראש המל"ל. הוא רצה להיות האיש הכי קרוב לראש הממשלה, הכי מעודכן, הכי צמוד, הכי בכיר. הוא רצה להיות המוציא והמביא. הבלעדי. הוא לא רצה את עו"ד יצחק מולכו (שבנה מאחורי גבו גוף ניהול משא ומתן עצמאי עם עמוס גלעד ומייק הרצוג ודניאל רייזנר ואחרים). הוא לא רצה את רון דרמר (ולכן השתלט גם על התואר "יועץ מדיני").
ארד רצה להיות האסטרטג הגדול הוא רצה להיות זה שיוביל את התהליך המדיני וזה שיחזיק את היחסים עם ארצות הברית (למזלנו זה נמנע ממנו אחרת עוד היינו מתגעגעים למצב היחסים היום) הוא היה בטוח שחוק המל"ל יאפשר לו לאיין את מולכו ולמזער את דרמר ולמגר את כל האחרים והוא אפילו ניסה להביא את מקורבו פנסיונר מוסד בשם דיוויד זילברג לתפקיד שליח מדיני (ונכשל) והשקיע את רוב זמנו ומרצו בכתיבת הררי ניירות לראש הממשלה ו"נקודות לדיון" עבורו ועבור רעייתו בפגישותיהם המדיניות.
מה הוא לא עשה? הוא למשל לא כתב בשתי שנות כהונתו המתפרשות על פני שלוש שנים קלנדריות הערכת מצב לאומית אחת הנדרשת על פי סעיף 2(6) לחוק. הוא לא היה שחקן משמעותי בנושא תקציב הביטחון. הוא לא הבין שהמטה לביטחון לאומי הוא השורה האחורית הכי קדמית והוא ניסה להפוך אותו לגוף ביצועי. הדבר האמיתי היחיד שהוא הצליח לבצע שם הוא מריבות איומות, השפלות קשות, יחסי אנוש איומים ואווירה עכורה. אט אט חלחל המצב הזה גם לתודעתו האטומה של נתניהו.
הוא הרחיק את ארד, מידר אותו, עקף אותו בעזרת המזכיר הצבאי אלוף יוחנן לוקר, עד שהשבוע זה נגמר. עכשיו זו ההזדמנות של ביבי להשיג תיקון. שהרי ראש הממשלה זכאי לאיש אמון מטעמו שיפעיל מטה שיתכלל את עבודת זרועות הביטחון וינפק תשתית לקבלת החלטות יעילה ולמידת מצבים נכונה בזמן אמיתי. הוא זכאי למקצוען מטעמו, שיאפשר ליצור אווירת עבודה שקטה בלשכה, שיתקבל ברחבי העולם על ידי מקביליו, שינהל מערכת יחסי אמון עם ראשי זרועות הביטחון בישראל ולא יהיה עמוד אש וחרון הרוטט לפני המחנה ומותיר אחריו אדמה חרוכה. המודל צריך להיות גבי אשכנזי ויחסיו עם מקבילו הרמטכ"ל האמריקאי מייקל מאלן (ולא יחסיו למשל עם השר ברק).
המועמד ששמו הועלה השבוע האלוף יעקב עמידרור הוא לטעמי איש ראוי. שקט מקצועי הגון שולט בחומר מנוסה מאוד. כן עמידרור הוא איש ימין חובש כיפה (כמו רוב אנשי הלשכה) אבל זו זכותו ואין לזה רלוונטיות לתפקיד. העיקר שהחזון של מטה לביטחון לאומי יעיל ומתפקד יקרום סוף סוף עור וגידים.
ואם בחזונות עסקינן: השבוע שוב נפל דבר. שוב התברר שש"ס שקמה כדי לקומם את הספרדים להחזיר עטרה ליושנה למרוד נגד הממסד הליטאי-חרדי הקפוא היא מפלגה מתבטלת מתגמדת ריקה מכל תוכן.
אחרי שמכתבו של הרב עובדיה מלפני כחודש נטע תקווה שהנה הגיעה לה סוף סוף הכרזת העצמאות של ש"ס שמכירה בגיורים בצה"ל שאוסרת פשפוש בקרבי גיור לאחר שאושר ומסמנת כיוון חשיבה אחר שפוי יותר באה ההתקפלות האחרונה מבית מדרשם של אריה דרעי ואלי ישי שניהם יחד וכל אחד לחוד והוכיחה ששום דבר לא השתנה. מסע לחצים כוחני איומים בהפגנה ענקית והנה נשכבים כל רבני ש"ס והרב עובדיה בראשם ומשתחווים לליטאים. הנה אץ רץ הרב יצחק יוסף בנו של עובדיה לפגוש את הרב משה שטרנבוך אב בית הדין של העדה החרדית הקיצונית ביותר ומנסה להתפתל ולהבהיר בפניו שהרב יוסף בעצם באותה עמדה וגו'. והנה מצטרפים למסע הלחצים הרב אלישיב ואנשיו. והנה כצפוי מגיע הקיפול.
צדיק יחיד בודד ובולט בסדום הזו הוא ח"כ הרב חיים אמסלם. הוא מה שש"ס הייתה אמורה להיות. "בסוף היום" אמר לי שלשום אמסלם "הוכח שאין לספרדים עצמאות. שהם ממשיכים להתבטל. הרי הרב יוסף היה דיין עשרות שנים היה רב ראשי הוא נתן פסק הלכה. ממה הוא מפחד? בשביל מה צריך "הבהרה"? בשביל הרבנות הראשית? בשביל הרבנות הצבאית? בשביל המתגיירים? הרי המכתב שלו מלפני חודש הוא המשך ישיר של פסיקותיו החדשניות הנאורות החשובות מהעבר. ממה יש לפחד? אבל אני מוצא את עצמי מדבר לקירות. זה לא מועיל. ש"ס לא השתחררה מהפטרונות החרדית-ליטאית.
נפשית האנשים האלה פשוט משועבדים לליטאים. אני שואל את עצמי מה דפוק אצלנו הספרדים? מדוע הם חייבים גושפנקה של הליטאים? מדוע הם מנסים להיות דומים להם כל כך? ממה יש להיבהל? הם רוצים להפגין? שיפגינו. מה קרה. הרי העדה החרדית מפגינה נגד כל דבר. אבל אין לי עם מי לדבר. הרי הילדים של ראשי ש"ס לומדים בישיבות הליטאיות רבני ש"ס עצמם רוצים להרגיש ליטאים. הם שכחו בשביל מה הם קמו, מי שלח אותם, מה הם היו אמורים להיות. הם קמו לייצר עצמאות ספרדית לחדש את המסורת המפוארת את הסובלנות את המתינות ולא להפוך למוטציה ספרדית-ליטאית. אתם רוצים להיות ליטאים? תשנו את שם המשפחה. אבל לא ככה. אי אפשר גם וגם".
אקו"ם