"אנחנו הבטריות": מגיבים לנדב איל
מאות תגובות נשלחו למעריב בעקבות המאמרים על ה"מובארקים שלנו". הנה טור שכתב יצחק הרצוג, וכמה תגובות נבחרות נוספות
תנו לחיות בארץ הזאת
- המובארקים שלנו
- תנו לחיות בארץ הזאת
- תגובת בן כספית: כאן חולבים
בארבע השנים האחרונות חוויתי מתוקף תפקידי כשר הרווחה מסע עמוק אל תוך תוכי החברה. ראיתי סבל קשה. עוני. אלימות קשה. אפליה וקיפוח. הרבה מאוד כאב. ראיתי את החצר האחורית שלנו. ראיתי גם אנשים נפלאים שמתמודדים יום-יום עם המראות הללו. ראיתי את מי שרוחץ את הקשיש החולה ומחתל אותו. את מי שמלביש את הנכה הקשה ומלמד אותו לאכול. את מי שמעסה את התינוק המשותק ומוציא ממנו חיוך.
ראיתי את כל אותם חיילים אלמונים - אלפי אלפים של עובדים סוציאלים, מדריכים, מורים, מטפלים, אחיות ורבים טובים אחרים. הם עובדים קשה מאוד, לעתים כמעט בפרך למען הזולת ולמען חוסנה של החברה שלנו. אך שכרם ותנאי העסקתם מבזים. הם שואלים את עצמם למה זה שווה לנו? במקום שיהפכו למעמד בינוני יציב, משכורתם נשחקת תוך שהוצאותיהם גדלות וסביבת עבודתם נעשית קשה ומורכבת יותר ויותר. בשנים האחרונות התרעתי שוב ושוב על מצב העוני בישראל. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שחמישית מאזרחיה יחיו מתחת ל-2,260 שקל לחודש.
זהו שיעור עוני כפול מן הממוצע בארגון ה-OECD. זו סכנה אסטרטגית. כל התרעותיי והצעותיי להביא לתיקון דרמטי של הנושא על ידי תוכנית לאומית כוללת להפחתת העוני לא נענו על ידי ראש הממשלה ושר האוצר. ההיגיון שבתוכחת ה"תנו לחיות" שהיא מספרת את סיפורה של קבוצה גדולה ודוממת בחברה הישראלית שאיננה נכללת בקו העוני הרשמי אך היא משיקה לו.
קוראים להם "המעמד הבינוני הנמוך". אלה אזרחים שעובדים קשה כדי מחייתם. חולמים להעניק חינוך מיטבי לילדיהם, שואפים לקורת גג סבירה ולחסוך לעת זקנה. הם קרועים מהמטלות שעל כתפיהם. זרם החיים המוטרף של העולם המודרני מאיים להעיף אותם כמעט צנטריפוגלית מחוץ לאוטוסטרדה של החיים, והם מנסים בשארית כוחותיהם, לעתים ממש בציפורניים, לשרוד ולא ליפול למעגל העוני.
הלכתי ובדקתי עם קבוצת מומחים את ההכנסה הממוצעת של הזוג ישראלי. היא עומדת על 13,000 שקל בחודש. בחנתי את סל ההוצאות שלהם. ובכן, 2,400 שקל הם מוציאים על מזון. 2,900 שקל הם מוציאים על תחבורה ועל תקשורת. 1,500 שקל הם מוציאים על אחזקת הבית. 3,200 שקל הולכים על המשכנתה. כבר הגענו להוצאות בסך 10,000 שקל זאת עוד בטרם הבאנו בחשבון הוצאות נוספות כגון בריאות, מטפלת, ביגוד,
הוא רואה את החשבונות של המים, החשמל, הדלק, הארנונה ותשלומי הורים למיניהם קופצים בצורה מרגיזה ואז הוא שואל את עצמו - מאיפה לעזאזל נותר לנו משהו לעצמנו? משהו לחסוך לזקנתנו? לילדים שיתבגרו? ואז הוא מרגיש פראייר. הוא מבין מה המשמעות של האמרה "תנו לחיות בארץ הזאת". וזה עוד זוג שתמיד היה בצד הטוב של המשוואה.
חוסן לאומי תלוי בחוסן חברתי. חוסן חברתי תלוי ביכולת לחיות בארץ הזאת. זה אומר להקטין דרמטית את העוני. זה אומר לשקם ולחזק את המעמד הבינוני. זה הסיפור כולו. נדב איל שם עליו את האצבע.
ח"כ יצחק הרצוג כיהן עד לאחרונה כשר הרווחה והשירותים החברתיים
המאמר "תנו לחיות בארץ הזאת" הוא אמת מרגיזה וכואבת. אני כבר חודשים עוסק בנושאי מחירי הדיור ומפנה עיתונאים לתקופה שבה המחירים עלו דרמטית וקאטו הצעיר עבר מרשות אל רשות וכמו פועל יומי קידם ירידת מחירים באחוזים רבים. זה בידי האדם לשנות.
שמעון שבס לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה
כבר מזמן לא קראתי מאמר חכם כל כך נכון ועצוב כל כך כמאמר "המובארקים שלנו". הצלחת לנתח במדויק ולגעת באיזמל חד בליבה של חיינו כאן במהות המזוקקת של המציאות שבה אנו חיים ללא מסיחי הדעת היומיומיים כשמאל וימין שטחים וכו'. הצלחת להמשיג ולהמליל את מה שאני חשה כבר זמן רב. אני בת 64, ילידת הארץ, ואני חשה ייאוש ורחמים על ילדיי שהקימו משפחות ובחריצות רבה ממלאים את תפקידם כ"סוללות במושבת המטריקס", עבדי בעלי המטעים. אך מכיוון שאני חשה שהם לא מודעים לכך אני נמנעת מלשוחח איתם בנושא כדי לא לייאשם. והנה אתם נתתם לכך ביטוי מעולה ומעל במת העיתון קבל עם ועדה.
כל טוב, עדה
גם אני שואל את עצמי למה אנחנו לא זועקים? למה אנחנו ממשיכים לשתוק? התשובה מתסכלת עוד יותר. אנחנו עייפים, פשוט עייפים ממלחמת ההישרדות היומיומית האינסופית. מהפכה או מאבק הם מותרות שאנחנו (אשתי ואני) לא יכולים להרשות לעצמנו. יש לנו ילדה לגדל, יש שכירות לשלם בסוף החודש (מי מדבר בכלל על לקנות דירה) וצריך לשים אוכל על השולחן. אז כדי שזה יקרה אנחנו קמים מוקדם בבוקר לעבודה וחוזרים מאוחר בערב הביתה ואם יש לנו מזל ולא היו הרבה פקקים אנחנו מצליחים לדחוס קצת זמן איכות זה עם זה ועם הילדה בסוף היום. אחרי כל זה למי יש זמן או כוח למלחמות?
אנחנו יודעים שדופקים אותנו. מערכת החינוך בפשיטת רגל, מערכת הבריאות בקריסה והתחבורה הציבורית בקאנטים. אז נוסף על התשלומים הגבוהים גם צריך להוסיף עוד כסף כדי לזכות לשירותים אלמנטריים ברמה סבירה. יישר כוח על המאמץ להעיר את האומה, אבל דרוש יותר מזה, דרושה מנהיגות חברתית עוצמתית בלתי תלויה פוליטית ולא חבורות של טרמפיסטים שמנסות לקדם אג'נדות על חשבון התסכול הציבורי.
צח בטרייה
צריך אומץ רב במדינה המלאה באינטרסנטים, בכלי התקשורת ובממשל כדי להציג את הדברים הנכונים ופשוטים כל כך לכאורה בדרך כה ישרה ומאתגרת. . . אני יודע מה היה מה התקדם וכיצד הכל נעלם. יצא לי בעברי לשמש כיועץ פיננסי ולאחר מכן כאחד מראשי איגוד לשכות המסחר - השגנו הישגים רבים שרובם ככולם ירדו עתה לטמיון. אישית אין לי מה להתלונן, אך מזעזע לראות מה קורה לצעירים ומה קרה לרבים ממעמד הביניים שהגיעו לגיל זיקנה וכל עתידם לוט בערפל. יישר כוח.
ד"ר אשר קניפל
לעניות דעתי מה שמפיק את סם השכחה הוא הפחד. כאשר יש פחד מפני מצב ביטחוני אנשים מודאגים פחות מהחלב. הפתק בקלפי לא מתייחס למצב הכלכלי אלא לאיזה "מובארק" יציל אותנו מאויבינו. תחשוב על האספקט הזה ותבין למה אנשים לא ברחובות. רמז הם במילואים.
שבת שלום, בטרייה
כתבה כל כך נכונה, מדויקת ועצובה. אני בן 32 עצמאי בתחום תכנון ועיצוב גינות ממושב רשפון - משתייך בוודאי למעמד הביניים. התחושה העיקרית שמלווה אותי היא שמתייחסים אליי ואל אזרחי ישראל כאל המון טיפש. העלאת הדלק - בשל עליית הסחורות בעולם. . . רמת החיים - בצמיחה. . . החיים פה - נפלאים. . . בולשיט אחד גדול. אני מוכן לאכול חצץ אם אין ברירה, אבל לא כדרך חיים שנוצרת בעקבות הנהגה אטומה. עצוב לי שהמחשבה על מגורים בחו"ל כבר לא נתפסת בעיניי כמילה גסה ואני נכד לסב שנלחם בנאצים כשהיה בבריגדה היהודית ובן לאב שהיה מג"ד במילואים.
מתן פורת
אני מבקשת לומר תודה על שהעלית מהאוב את שמה של מפלגת הציונים הכלליים שאבי נמנה עם מייסדיה ועמד בראשה שנים רבות. דומתני שאין רבים הזוכרים את המפלגה הזאת שהייתה ליברלית ובזמנה אף כונתה "האזרחים". ובמיוחד שורת המחץ שאפילו אני לא זכרתי אותה - "תנו לחיות בארץ הזאת".
תודה, ארנה הס בתו של יוסף ספיר ממייסדי גח"ל ושר בממשלות ישראל
אם רק 50 אחוז מהנתונים שעליהם אתה מבסס את המסקנות שלך נכונים (ואני לא יודע) וגם אם פה ושם הייתי מוסיף נקודות זכות ל"מובארקים" (למשל הוצאות ביטחון) עדיין המצב בלתי ייאמן בלתי נתפס. חסר לי בסוף הכתבה איך עולים על הבריקדות כצעד ראשון לפני המהפכה.
שבת שלום, שמעון בן עוליאל
הדברים שכתבת נגעו בנקודה רגישה מאוד שבוערת בי כבר די הרבה זמן. אמרת שם דברים חריפים מאוד. רציתי לדעת מה צריך לעשות לדעתך? כלומר אתה מכיר דרך שבה אפשר לשנות את המצב? אם כן אני אשמח לדעת. אני כבר די התייאשתי מהיכולת שלי לשנות והפכתי אטומה. רוב האנשים טרודים כל כך בבעיות הקיום עד שאין להם פנאי וכוח לצאת החוצה ולהפגין.
תודה, מעין שנקר
בדרך כלל איני מגיב לכתבות אולם בשבת האחרונה נפל דבר: קראתי את הכתבה בשקיקה. תיאור כל כך מדויק ונועז של מה שבאמת קורה כאן עדיין לא יצא לי לקרוא, אולי ייפקחו עכשיו העיניים שלנו. תודה רבה אני לא מפסיק לחשוב על הכתבה משבת.
רן בנימין, כרמיאל
בניגוד אליך אינני מאמין בסיסמאות כמו "תנו לחיות בארץ הזאת". המובארקים מעצם טבעם לוקחים ולא נותנים. המחלה הבסיסית בה אנו חולים הינה צורת המשטר שצמחה אז בימי מפא"י כאשר מועצת העם מינתה עצמה לממשלה. אנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים להיות, ולפעול בנחישות להגדרת משטר שיאפשר זאת. במצב העניינים הנוכחי שהיטבת לתארו הסיכויים להצלחה אפסיים. מרבית האנשים שאני מכיר מעדיפים להיצמד לעגלה הכבדה של "המובארקים" מלהילחם בכיכרות. השינוי חייב לצמוח מ"הסוללות" כהגדרתך. מאחר והאחרונות עסוקות במאבקי קיום יומיומיים, אנו צריכים לחפש את טיפת הקשב הפנויה שנותרה בהם בכדי להפעיל אותן. הפעלה זו איננה יכולה לבוא מלמעלה (אין להם כוח להרים את הראש). היא חייבת לבוא מלמטה ולהיות איכותית.
עמי מורג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם