על הצביעות: קדאפי טובח והעולם שותק
מדוע אין יוזמה בינלאומית ממשית להתערבות צבאית כדי להציל אלפי אזרחים לובים ממוות? ישנם כמה הסברים אפשריים. פרשנות
בעוד רוב העולם שותק האו"ם היפה ממלמל "זה לא ייתכן" ארה"ב נבוכה וסין לא ממש מתעניינת, קמה צרפת והחליטה לעשות מעשה. ההססנות המוסרית חוסר היכולת לעשות את הדבר הנכון וריק מנהיגותי אפל זה לא דבר שצרפת תסבול. אובמה, מדבדב, באן קי-מון, דייויד קמרון לא יודעים איך לנהוג בקדאפי? נשיא הרפובליקה יודע.
בתגובה לאיומי קדאפי להרוג ולטבוח במפגינים וכמענה ישיר לקטל של אלפים בטריפולי וערי הפרברים שלה, המליץ סרקוזי להטיל על לוב סנקציות. לא פחות. סנקציות אולי אפילו חמורות. כנראה שקדאפי הגזים הפעם.
סנקציות זה אפילו יותר חמור מהאזהרה שיצאה מירושלים - ויש לה שותפים רבים בעולם הנאור ורוויי העקרונות וביטויי המוסר הנעלה - לפיה הארועים ברחבי העולם הערבי יוצרים "חוסר יציבות".
מתברר שיציבות היא ערך חשוב יותר מחופש חירות דמוקרטיה הגינות הוגנות חיי אדם. כמובן ש"יציבות" זה מושג יחסי המאפשר למשתמש בו גמישות אינטלקטואלית ומוסרית
נפילת ברית המועצות והתפוררות הגוש הסובייטי התקבלו בשמחה רבתי כמו גם יציאת סוריה מלבנון. בשני המקרים הסטטוס קוו היה יציב יותר.
אפשר גם להעריך שאם יפרצו מהומות שיאיימו על השלטון באיראן לא ידברו על "היציבות", אלא על אי היציבות שיצר המשטר העומד בפני נפילה. במילים אחרות יציבות זה מונח פוליטי-מבני שיש לתמוך בו ולגונן עליו משום שהוא ספק נפט וכסף.
רואנדה, סומליה, וקוסובו לא ייצרו משאבים שהמערב הנרקומני היה זקוק להם כמו נפט. לכן היתה שם התערבות בין לאומית על בסיס מניעת פשע פעולה הומניטרית ומעש מוסרי.
ובכל זאת מעבר לצביעות המובנית בתוך התנהגותן של מדינות המונעות בידי אינטרסים מדיניים וכלכליים-מסחריים נשאלת השאלה מדוע אין יוזמה של ממש להתערבות צבאית בלוב כדי להציל אלפים ממוות? לכך יש כמה תשובות כולן חלקיות כולן לא באמת מספקות ובכולן פגם מוסרי.
ראשית, ההתקוממות היא פנימית כפי שהייתה בטוניסיה, מצרים ובחריין. התערבות עלולה ליצור את הרושם שניסיון ההפיכה מלכתחילה היה פרי תכנית וקנונייה חיצונית. צריך לחכות.
שנית, גל ההתקוממיות בעולם הערבי איננו הומוגני. את מובארק אפשר היה להקריב, את בית המלוכה הסעודי לא (בינתיים). במקומות מסוימים ישנם אינטרסים רחבים יותר וישנה מדיניות שונה.
מי שמחפש את פער "הצביעות" הגדול, שישווה בין מצרים לבחריין לא בין מצרים ללוב. בחריין חשובה הרבה יותר בשל מיקומה הגיאוגרפי בתווך שבין איראן לסעודיה ומשום ששם עוגן הצי ה-5 האמריקאי .
שלישית, קדאפי אמנם הורג אנשים במאות ובאלפים אבל יש מימד כמותי מכוער ככל שזה להסבירו. עוד לא נרצחו מספיק. 600 הרוגים, 2,600 הרוגים ו-7,600 הרוגים לא מצדיקים בעיני המערב התערבות. צריך מראות רואנדה או סיפורי קוסובו כדי שהעולם יקום ממרבצו.
רביעית, מנגנוני הפעולה קיימים: מועצת הבטחון של האו"ם, נאט"ו, ארגון אחדות אפריקה או ארה"ב לבדה בתמיכת קואליציה נקודתית עם האיחוד האירופי. הבעייה עם המנגנונים היא המסורבלות שלהם הצורך בקונצנזוס ואיטיות המעבר שבין דיון להחלטה לביצוע.
כלכלית, לוב התאימה עצמה להגדרה של "יציבות". לוב מפיקה מיליון וחצי חביות נפט ליום. במחיר הממוצע של 80 דולר לחבית בקירוב. מדובר ב-120 מיליון דולר ליום או 43.8 מיליארד דולר לשנה. זהו כמובן תחשיב לצורך המחשה שכן למחיר הממוצע אין משמעות בשווקי הנפט הבין לאומיים.
התמונות והדיווחים מאמש ונאומו המרהיב של קדאפי שלשום העלו את מחירה של חבית נפט גולמי לאספקה עתידית ל-100 דולר. הפעם הראשונה מאז סוף 2008 שהמחיר מגיע למאה דולרים. אי הוודאות שלוב יכולה לייצא מזרחה עד המפרץ עלולה לפי כמה תחזיות להזניק את המחיר אל מעבר ל-150 דולר בתקופה הקרובה. הנפט הכניס כסף והכסף הוזרם לשלל פרוייקטים של תשתיות בנייה והאדרת המהפכה המפוארת של קדאפי. הקבלנים היו חברות פרטיות בתמיכת מדינות: צרפת, איטליה, בריטניה, ונצואלה.
"בכל זאת הוא המנהיג העולמי הותיק ביותר. אי אפשר שלא לקחת את זה בחשבון", נימק והסביר נשיא צרפת סרקוזי בראיון בשנה שעברה לאחר שהוטחה בו ביקורת על אירוח ראוותני וחגיגי של קדאפי בפריז בדצמבר 2009. מנהיג ותיק, אמר סרקוזי ולא השתנק.
כאשר קדאפי תפס את השלטון בלוב, ריצ'רד ניקסון היה נשיא חדש. חודש קודם, ניל ארמסטרונג דרך על אדמת הירח. באותה שנה החיפושיות קיימו את הקונצרט האחרון שלהם, בוודסטוק נאספו חברים על הדשא לשיר ורוני קלדרון שיחק בהפועל תל אביב. צודק סרקוזי, היה צריך לתת לקדאפי כבוד של ותיקים. בכל זאת אי של יציבות.
אחרי שנטל אחריות על פיצוץ טיסת פן-אם 103 מעל לוקרבי סקוטלנד ב-1988, הפך קדאפי ללגיטימי. כאשר ויתר על מאגרי נשק בלתי קונבנציונאלי, כרתה עימו ארה"ב ברית נוחות אד-הוק ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס ביקרה ב-2008 וראתה מקרוב את הישגי המהפכה. בעוד מדינות קנו נפט וסיפקו שרותי בנייה סלילה והקמה במיליארדים, היה צריך גם לבנות לקדאפי פרופיל חדש וחיובי מעבר היותו הגבר שמתלבש הכי יפה במזרח התיכון.
את השיווק נטלה על עצמה חברת ייעוץ פוליטי תדמיתי ושתדלני אמריקאית "מוניטור גרופ" מבוסטון. עבור 3 מיליון דולר לשנה, על פי האתר הפוליטי האמריקאי החשוב "פוליטיקו", מוניטור גרופ יפעלו כדי לגייס מומחים "עצמאיים ואובייקטיבים" שיציגו את לוב ואת מלך המלכים קדאפי באור חיובי יותר לו הוא כמובן זכאי.
אחד מאלו שטיפלו בחשבון היה ריצ'רד פרל. אינטלקטואל שמרן ומומחה מדיניות הגנה שכיהן כיושב ראש "ועדת מדיניות הבטחון" של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. פרל עמד גם בשנות ה-90 בראש קבוצה של ניאו-שמרנים שגיבשו מדיניות ביחס לעיראק - כהכנה לאפשרות שנשיא רפובליקאי ייבחר ויירש את ביל קלינטון.
הקבוצה המליצה על מדיניות פעילה לקידום דמוקרטיזציה בעיראק הישענות על גורמי האופוזיציה והתריעה על כמויות הנשק להשמדה המונית שפיתח ואגר סאדאם חוסיין.
לעבודה עם לוב הגיע לפיכך פרל עם ידע נרחב והבנה עמוקה במזרח התיכון ובעולם הערבי, כפי שהוכח ומוכח עד היום בעיראק. מה שפחות ברור זה מדוע סדאם חוסיין היה דיקטטור ברוטאלי ואכזר שיש להפילו אפילו באמצעות פלישה צבאית ואילו מועמר קדאפי ראוי למאמצי יחסי ציבור וייעוץ של "מיטב המומחים האובייקטיבים" (לשון ההצעה שהגישה החברה ללוב). הייתכן שסרקוזי ופרל עשו חשבון פיננסי ולא מדיני או מוסרי? קשה להאמין.
כשכל אלו בנו את המותג החדש ששמו מועמר קדאפי, לא צריך להתפלא שאין תגובה מיידית למעשיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם