ראשי » חדשות » יהדותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

תפילת רבים: מסע בעקבות בתי כנסת

פרופ' עוז אלמוג יחד עם שלושה צעירים חרדים נוסעים בשנה האחרונה מדי שבוע לפינה אחרת בארץ כדי לתעד את בתי הכנסת הכי מיוחדים

כמעט בכל יום חמישי וכך יוצאת חבורת גברים קטנה למסע בעקבות המסורת היהודית, במסגרתו מתעדים בתי כנסת בישראל. את המסע מוביל פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה (50). "תמיד הוקסמתי מהרבגוניות של החברה הישראלית", הוא מספר, "ויחד עם אשתי, ד"ר תמר אלמוג, המרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה לחינוך, הקמנו את אתר האינטרנט 'אנשים ישראל' המהווה מדריך אינטרנטי מקיף של תופעות חברתיות. האתר החדש הדבר התאפשר בזכות סיוע של 'אונסקו' ארגון החינוך של האו"ם ואוניברסיטת חיפה וכן בעזרת מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון שפרש את חסותו ומממן באופן שוטף את המיזם.

לדברי פרופ' אלמוג "החברה הישראלית ברובה, אינה גלויה לעין. היא מתנהלת מאחורי דלתות וכדי לגלות אותה, צריך לכתת רגליים, לפתוח דלתות, להציץ פנימה ולהיעזר בעין בוחנת, בלב רחב ורצוי גם במצלמה טובה. אני חוקר שלא מסתגר במגדל השן, תמיד יצאתי לשטח חמוש במצלמה ורשמקול. מזה זמן רב ידעתי שאני רוצה לחקור לעומק בתי כנסת בישראל. בשנה האחרונה יזמנו במסגרת האתר תיעוד של בתי כנסת וקהילות תפילה בישראל.

פרופ' אלמוג מסביר שבניגוד לתפיסה המקובלת אצל חילוניים, בית כנסת הוא לא רק מקום תפילה, או מבנה ארכיטקטוני שמעניין מבחינה ויזואלית, אלא הלב הפועם של הקהילה. לדבריו: "בתי הכנסת מאפשרים צפייה בקבוצות יהודיות שונות שפועלות בישראל. נכון שמדובר בעיקר באנשים מהמגזר הדתי והחרדי, אבל בשום אופן לא רק הם".

כדי לתעד בתי כנסת באופן שיטתי פנה פרופ' אלמוג למוטי רייך, חרדי-ליטאי, תושב אלעד ומנהל אתר איגוד בתי הכנסת שעל יד ארגון "איילת השחר" והציע לו לצאת למסע מרתק ברחבי הארץ. רייך התלהב וגייס עוד שני חברים – את אליעזר היון, צעיר חרדי-ליטאי מקרית ספר שכותב בעיתונות

על המגזר החרדי ואת אליהו קובין צלם וותיק ובולט בעיתונות החרדית. בכל יום חמישי החבורה יוצאת למסע התיעוד וכעבור מספר ימים ד"ר תמר אלמוג ממיינת ומעבדת את החומר שהובא מהשטח (תמונות ומידע) ומעלה אותן לאתר "אנשים ישראל". תמר גם מצטרפת מפעם לפעם לסיורים.

מה התובנות שהגעת אליהן בעקבות המסע?
"המסע הגשים את הציפיות שלי מעל ומעבר. למרות שבעבר היו כתבות וצילומים על בתי כנסת, אנחנו הגענו למקומות שלא תועדו מעולם. אנחנו מצלמים לא רק את ההיכל התפילה אלא גם שני אלמנטים חשובים – האנשים שמרכיבים את קהילת המתפללים ואת האביזרים המיוחדים שמאפיינים כל בית כנסת".

כבר בראשית המסע גילה פרופ' אלמוג כי על העובדה שהוא איננו דתי, מפצה העובדה שהוא בעל תואר פרופסור, אשר גורם לרבנים ואדמו"רים לנהוג בו כבוד ולאפשר לו ולצוותו צפייה ותיעוד של בתי הכנסת בשעות תפילה, לימוד וטקסים.

מילא לתעד אנשים, מה מרתק בציוד של בית הכנסת?
"הפריטים בבית הכנסת הם אלו שנותנים לו את הנשמה - הגומחה שבה מאחסנים עלונים, מקל שבו חובט חזן כדי להשקיט את הציבור, מדפי הספרים, הכיור לנטילת ידיים, האוכל שלעיתים נשאר על השולחן ועוד. אותם פריטים דוממים מספרים את הסיפור של בית הכנסת וקהילתו". 

הדתיים ממילא באים לבית כנסת, מה לחילוניים יש לחפש שם?
"בישראל יש אוכלוסיה עצומה של שומרי מסורת שאינם חובשי כיפות. הם מבקרים מפעם לפעם בבית כנסת ומשתתפים במנייני תפילה. גם החילונים יכולים ללמוד המון מבית הכנסת, כי פונקציות פסיכולוגיות וחברתיות רבות שבית הכנסת ממלא חסרות לרבים. מי ילך לבתי כנסת יופתע עד כמה הם פלורליסטים. 'מי שבא ברוך הבא' - כולל בחברה החרדית שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות. יש יופי בלתי רגיל במקומות האלו ולפעמים אפילו אנשים מתוך הקהילות הדתיות לא מודעים למקום שלהם - הארכיטקטורה, החפצים, החברותא של התפילה והלימוד. לכן היה חשוב היה לנו לתעד את זה ויזואלית".

נשמע כמעט כמו קנאה בדתיים.
"אני חילוני בנשמה ובוודאי לא מגיע כדי להחזיר בתשובה. אבל יש בתרבות בתי הכנסת המון דברים שאפשר ללמוד וליישם גם במעגלים רחבים מאד. הן ברמת היחיד והן ברמת החברה. לפעמים במהלך הסיורים עולה במוחי המחשבה שהייתי רוצה בית מדרש משלי, שמשלב בין חוויה חברתית לחוויה אינטלקטואלית. הפורמט כל כך יפה. כשאני באוניברסיטה אני יוצר חוויה לימודית אינטימית עם הסטודנטים, אבל מיד לאחר הקורס אנחנו נפרדים וכל אחד הולך לדרכו. אין המשכיות ואין קשר מתמשך. לא יצרנו מרכזים רוחניים-קהילתיים בתוכנו ובעניין הזה אני בהחלט מקנא באנשים דתיים".

פרופ' אלמוג מספר כי המסע שלו לבתי הכנסת חשף כי בשנים האחרונות יש התרופפות בחציצה החדה שהיתה קיימת במשך שנים בין אשכנזים וספרדים, חרדים וסרוגים, דתיים ומסורתיים וכו'. יש היום תהליך מעניין של השפעה הדדית ואינטגרציה. זה סותר לחלוטין את הדימוי החברה השסוע שמפיצה התקשורת.

ומה עם ההפרדה בין נשים לגברים?
אני כמובן פמיניסט ולא אוהב את ההפרדה והמעמדיות המגדרית של הדת. אבל דווקא כאשר אתה מסייר בבתי כנסת מתחוור לך עד כמה לפעמים הפרדה בין שני העולמות נחוצה לשני המינים. כלומר, יש סיטואציות שבהן גברים מעדיפים להיות בסביבה גברית ונשים מעדיפות להיות בסביבה נשית. יש לנו תערוכה שמציגה תמונות של סליחות נשים במדרשת גבעת עוז שבגוש עציון. באחת התמונות רואים ברקע את "עזרת הגברים" הקטנה. יש משהו מאד עוצמתי ונכון בתפילה המשותפת של הנשים, ללא התערבות הגברים. באותה מידה אפשר לראות שגברים מצליחים להגיע לאינטימיות עם עצמם ועם אחרים בתפילתם דווקא בגלל שהסביבה היא גברית.

תשכחו ממה שחשבתם על בתי כנסת – כאן תמצאו ארון קודש עשוי מבוץ שהתקשה (!), הכיסאות והשולחנות עשויים ענפי דקל ובניגוד לבתי כנסת אחרים כאן אין קישוטים או לוח הנצחה. יובל דוד אשר יזם את הקמת המקום מסביר "התורה שלנו היא מתודה אקולוגית" ונאמן לדרך זו.

יצחק רבין אמנם היה אדם חילוני לגמרי, אבל אחרי שהוא הונצח במאות רחובות, בתי ספר, כיכרות ומבני ציבור, ד"ר גדי גבריהו מרחובות החליט שראש הממשלה שנרצח ראוי גם להנצחה בבית כנסת הבנוי בתוך בית הספר אמי"ת. בבית הכנסת הזה מתפללות כיום כ-120 משפחות, רובן מהזרם הדתי-לאומי.

לפני כשש שנים הרב יהודה יעקובוב, רב העדה הקווקזית בטירת כרמל רצה להקים בית כנסת מפואר בעלות של 180 אלף דולר. אבל מספר מיליונרים יוצאי העדה חשבו שמדובר במעט מדי כסף ותרמו בשלב ראשון יותר משלושה מיליון דולר, מה שאפשר להפוך את בית הכנסת לסוג של ארמון - הדלתות יובאו מאינדונזיה, רחבת בית הכנסת כוללת גינה ומפלי מים. בתקרת בית הכנסת קבועות נברשות מצופות זהב 24 קראט ובחלונות קבועים 19 ויטראז'ים יוקרתיים.

בין אלפי בתי הכנסת בארץ, יש בית כנסת אחד שאף פעם לא נמצא באתו מקום. מדובר בבתי הכנסת המאולתרים הפועלים בימים א'-ה' בלבד, ברכבת בקו בית שמש-ת"א (בשעה 06:23, וב-07:23), ובקו חיפה ת"א (06:11). התפילה נערכת תמיד בקרון הצמוד לקטר ובימי שני וחמישי אפילו מביאים למקום ספר תורה. ברכבת החליטו בינתיים לשמור על ניטרליות, הם לא שומרים על ספרי התורה או מספקים סידורים, אבל גם לא מונעים את ההתקהלות, שמאפשרת לנוסעים הקבועים, ניצול מקסימלי של הנסיעה שאינה נוחה מלכתחילה בשל האיחורים והצפיפות של הרכבת.    

בכל בית כנסת יש באיזשהו שלב ויכוח בין המתפללים הוותיקים הדורשים להיצמד לנוסח התפילה שלהם ובין אורחים ומתאזרחים, הרוצים לשלב גם את התפילה שלה הם רגילים. בקניון מלחה שבירושלים, הכלל הזה איננו תקף. מעל עמוד התפילה יש לוחית שבה כתוב כי את נוסח התפילה קובע החזן וכך לגברים שמצליחים להימלט מהשופינג של האשה, יש מפלט והזדמנות להתפלל במניין שבו יש ספרדים ואשכנזים, חרדים ומסורתיים וכל תפילה עולה למרום יחד עם שוועת הקופאיות.

לחילוניים ולחוזרים בתשובה קשה לעיתים להשתלב בתפילה לצד הדתיים "המקוריים". בשנה הבאה תחגוג ישיבת "אור יקר" בצפת 20 שנים להקמתה וכאן דווקא מאמצים בחום ומעניקים הרגשה טובה לחוזרים בתשובה. אגב,  רב בית הכנסת הוא גם אמן שיצר במקום פסיפסים מרהיבים. 

ב-1921 הקימו אנשי העלייה השנייה והשלישית את הקיבוץ הראשון בארץ ישראל (דגניה היתה הקבוצה הראשונה). מקימי הקיבוץ היו חילוניים אדוקים שבזו להוריהם החרדים ממזרח אירופה. הקיבוץ המפורסם עבר שינויים רבים, פילוג וגם תזוזה פיזית וכחלק מהשינויים ב-1969 הוקם בעין חרוד בית כנסת הפועל עד היום.

בית הכנסת אוהל מועד, המכונה גם "בית הכנסת שד"ל 5" (פשוט כי הוא ממקום ברחוב שד"ל 5), מכיל כמו כל מקום תפילה, ארון קודש, סידורים וחומשים. הוא ממוקם במבנה גדול ומרשים, אבל אלו שמגיעים למקום עושים זאת לא רק בזכות התפילות, או הקפה והעוגה האיכותיים המוגשים שם לאחר התפילה, אלא בזכות העובדה שכאן תוכלו להתייחד עם בוראכם לצד יצחק אבני, יעקב אוזן וצבי הדר,, המוכרים יותר כאקי אבני, קובי אוז וצביקה הדר. גם הבנות לא מקופחות והן יכולות לשבת בעזרת הנשים לצד רותם אבוהב או סנדי בר, אבל חובה לציין כי הסלבס מגיעים למקום במינון קצת יותר נמוך משאר המתפללים.  

למרות שאת חסידי גור זה ממש מעצבן, בית הכנסת של חסידי בעלז בבירה הוא ככל הנראה הגדול בארץ. יש בו 5,000 מקומות ישיבה שכל אחד מהם הוא כמעט נס, מאחר וחסידות בעלז כמעט והושמדה בשואה. אגב, לא רק חילוניים, אלא אפילו חרדים ליטאים יתקשו להבין את החזן, מאחר והחסידים נוהגים לקרוא קמץ בתור שורוק ואת השורוק בתור חיריק. את המילים "ברוך אתה", הם יקראו "בוריך אתו". מבולבלים? גם אנחנו

מדובר בבית כנסת שנראה יותר כמקדש בהודו מאשר כבית כנסת. במקום ארבעה עמודי נחושת מהודרים וארבעה עמודים שעליהם צוירו ארבעת המינים על ידי אמן בן העדה. הבימה וארון הקודש שלו יובאו מקוצ'ין ולאירוע חנוכת בית הכנסת ב-1975 הגיע פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי של ישראל. לרוע המזל, בעיצומן של החגיגות ספיק לקה בליבו ומת בבית הכנסת. בניגוד למקובל, הבימה שבה קוראים בתורה מוצבת במרפסת בקדמת עזרת הנשים, קומה מעל לראשי המתפללים, כדי שגם הנשים תוכלנה לשמוע את החזן ואת קריאת התורה.

ארבע קומותיו של בית הכנסת מעוטרות כמעט כולן באבני פסיפס היוצרות סמלים יהודיים, אירועים תנ"כיים, דמויות מההיסטוריה היהודית, מפות ועוד. מי שיזם את הקמת בית הכנסת הוא ציון בעדאש בן ה-83 שעלה לארץ בשנות החמישים ומיד פנה להקים בית כנסת בעזרת אמני המוזאיקה מקיבוץ איילון. מאז, במשך קרוב ל-60 שנים הוא מזמין מדי שנה עוד ועוד יצירות פסיפס לבית הכנסת. אגב, את ארון הקודש מקיפות דלתות מיוחדות העשויות 120 ק"ג של כסף טהור.

שוק הפשפשים בתל אביב הפך לאתר קניות מוכר כבר במאה ה-19, בתקופה העות'מנית, בזכות הקרבה לנמל יפו. אחת החנויות הייחודיות בשוק היא של יפה ויצחק שמואלי שבה נמכרות מנורות בשלל גדלים, צורות ומחירים. אבל לחנות יש עוד יתרון, בכל יום שעה 14:3, מזה כ-15 שנים, נשלפים כיסאות ומתארגנת תפילת מנחה בה משתתפים בעלי החנויות הסמוכות וגם קונים מזדמנים. עם צאת הכוכבים גם נערכת במקום תפילת ערבית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...