טיעונים לעונש במשפט קצב: מלכוד החרטה
היום יחל השלב הבא במאבקו של הנשיא לשעבר. התביעה תדרוש "מאסר משמעותי", וקצב יבקש מאסר על תנאי. כך יתנהל הדיון בבית המשפט
התביעה מביאה ראשונה את הראיות לעניין העונש: עדים, מסמכים וכדומה להוכחת הרשעות קודמות של הנאשם, אופיו המושחת, מידת הנזק שהתנהגותו גרמה וכן נסיבות מחמירות אחרות. במקרה זה, הפרקליטות אינה מתכוונת להעיד עדים, אך בכוונתה להגיש תסקיר נפגע עבירה שערך שירות המבחן בעניינה של המתלוננת המרכזית, א' ממשרד התיירות, המציג לשופטים את מצבה ואת הנזק שהעבירות גרמו לה, פיזית ונפשית, וכיצד השפיעו על חייה.
לאחר התביעה מביא הנאשם ראיות להקלת עונשו. הוא רשאי להעיד עדי אופי או להגיש את עדויותיהם בכתב, והוא יכול להגיש מסמכים עדכניים המעידים על מצבו הבריאותי והכלכלי.
צוות ההגנה של קצב החליט שלא להביא ראיות לעונש, ובכלל זה לא להביא עדי אופי. האפשרות היחידה שנשקלת היא להעיד את אחד מבני משפחתו, שיתאר את סבלה של המשפחה בשנים האחרונות. בסביבתו של קצב סבורים שאין טעם בהבאת עדי אופי, כשמדובר באדם שהרקורד הציבורי שלו ידוע ומוכר, ואין מחלוקת לגבי מסירותו והעשייה הציבורית שלו כראש
אגב, חבריו של קצב יכולים להודות לו על שחסך מהם את העינוי. בציבור ובתקשורת נהוג לראות - שלא בצדק-בעדי האופי המעידים על עברו הקודם של הנאשם כמי שמעניקים גיבוי לעבריין. די לראות את היחס שהיה מנת חלקם של חבריהם של חנן גולדבלט, ד"ר ג'קי סרוב ואחרים, רק משום ש"העזו" לתת עדות אופי.
מכל מקום, לעדי האופי אין בדרך כלל השפעה אמיתית על העונש, ושופטים רבים נוהגים לומר שהם מציינים בגזר הדין את עדויות האופי בעיקר כדי לתת הרגשה טובה לנאשם - ותו לא.
לאחר הבאת הראיות מסכמים הצדדים את טענותיהם לעניין העונש, ומבקשים את העונש הראוי בעיניהם. לעתים רחוקות נוהגת התביעה לנקוב בבית המשפט בעונש המדויק שהיא מבקשת להטיל על הנאשם.
לרוב היא נוקבת בסוג העונש בלבד (קנס, מאסר על תנאי, עבודות שירות, מאסר בפועל), ולעתים היא מבקשת "מאסר ממושך" או "מאסר משמעותי". כדי לכוון את השופטים לעונש הראוי בעיניה, היא מגישה גזרי דין שניתנו במקרים אחרים שלדעתה נסיבותיהם דומות. גם כאן הפרקליטות תבקש "מאסר משמעותי" וכן פיצוי כספי למתלוננות.
כיום חוק העונשין קובע עונש מינימום של ארבע שנות מאסר בעבירת אונס. אלא שלמזלו של הנשיא לשעבר, החוק נכנס לתוקף רק לאחר שביצע את שני מעשי האונס בהם הורשע, ולכן הוא לא יחול בעניינו. סנגוריו של קצב, עורכי הדין אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא, מתכוונים לנצל זאת ולבקש להסתפק במאסר על תנאי.
אולם גם הם יודעים שקצב לא יימלט ממאסר בפועל של מספר שנים. לו חשבו שהדבר אפשרי, סביר להניח שלא היו לוחצים ומבקשים מספר פעמים להיפגש עם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בטרם יגבש את עמדתו בנוגע לעונש. הם בוודאי לא היו מציעים לו לוותר על זכות הערעור לעליון תמורת הסכמתו להפחית בעונש שידרוש. ההצעה מוכיחה, אגב, שגם להגנה ברור שסיכויי הערעור קלושים.
סנגורי קצב ביקשו לגשש ולדעת מה הלך הרוח בלשכת היועץ. וינשטיין דחה אותם מספר פעמים, אך לבסוף נכנע ונפגש איתם. המסר שהעביר להם לאחר הפגישה היה ברור: לא אעשה איתכם עסקאות, בוודאי לא לאור ניסיון העבר.
הפרקליטות צפויה לטעון היום שאף שעונש המינימום אינו חל על קצב, בית המשפט אינו רשאי להתעלם ממנו וזו צריכה להיות נקודת המוצא בגזרת העונש. הטיעון אינו תלוש, ובתי משפט כבר אימצו אותו בעבר.
ככל הנראה מספר שנות המאסר אליו תכוון התביעה בגזרי הדין שתגיש יהיה בין ארבע לשש שנות מאסר. צוות ההגנה צפוי להתמקד בסיכומים ב"לינץ' התקשורתי", שלטענתו נערך לקצב מאז התפוצצה הפרשה. בית המשפט אמנם דחה את טענתם להגנה מן הצדק, וקבע שהמשפט התקשורתי לא הצדיק את זיכויו של קצב, אולם הוא רמז שהדבר יילקח בחשבון במסגרת גזר הדין.
לנאשם שמורה הזכות לומר את המילה האחרונה בטרם בית המשפט יגזור את דינו. לרוב, הנאשמים מנצלים זכות זו כדי להביע חרטה ולבקש את רחמי בית המשפט. נכון לאמש, קצב אינו מתכוון לנצל את זכותו ולדבר. בסביבתו אומרים שאין לו עניין בכך, אך אין מדובר בהתרסה כלפי השופטים.
הסיבה האמיתית היא אסטרטגיה משפטית: קצב אינו יכול להביע חרטה על מעשים שהוא מתכוון לערער על הרשעתו בהם ולטעון שלא ביצע אותם, כפי שטען עד כה. בכל מקרה, קצב יחליט סופית אם לנצל את זכותו זו רק במהלך הדיון עצמו.
קשה להאמין שישנה את דעתו, בהתחשב בכך שלכל אורך הדרך התקשה לטעון אפילו שקיים יחסים בהסכמה עם המתלוננות. הוא שלח את פרקליטיו לטעון זאת בשפה רפה, ועורר עליו את חמת השופטים על שהוא מעלה טענות עובדתיות סותרות.
קצב גם יודע שאם ינצל את זכות המילה האחרונה ולא יביע בה חרטה כנה, הוא רק יכעיס עוד יותר את השופטים. צריך להדגיש שבתי המשפט נוהגים לזקוף לחובת הנאשם את העובדה שלא נטל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה כנה.
קשה להעריך מה העונש שייגזר על קצב. בישראל אין טבלאות ענישה כמו בארצות הברית, והשופטים נוהגים לגזור עונש גלובלי עבור כל העבירות שבהן הורשע הנאשם, ולא לחשב את העונש עבור כל אחת בנפרד. כל ניסיון להשוות גזר דין אחד למשנהו נועד לכישלון, שכן בכל מקרה מתחשבים השופטים בנסיבות ביצוע העבירות ובנסיבות האישיות של הנאשם.
כשיקולים להקלה בעונש יילקחו בחשבון הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים, גילו המבוגר של קצב, הסבל שלו ושל משפחתו מ"משפט השדה" שנערך לו בתקשורת ובציבור, תרומתו הציבורית רבת השנים והמחיר האישי והציבורי ששילם בעצם הרשעתו.
אלא שהעובדה שקצב ניצל את השררה ואת תפקידיו הציבוריים כדי לבצע את העבירות תביא לכך שההתחשבות בנפילתו "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" תהיה מוגבלת. אליה יתווספו נסיבות חומרה נוספות: ריבוי המעשים, קיומן של מתלוננות נוספות שעניינן התיישן, היעדר נטילת אחריות והבעת חרטה כנה, ההתנכלות של קצב ואנשיו למתלוננות וכן העובדה שקצב נקט דרכים של פיתוי וציד כלפי קורבנותיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם