הזמיר מכיכר תחריר: סיפורו של רמי עיסאם
הוא עלה על הבמה הרעועה ובתוך דקות סחף את הקהל עם שירו "תעזוב". כך הפך רמי עיסאם בן ה-23 ללהיט של דור המהפכה במצרים
עיסאם קרא לשיר שלו "תעזוב", ומילותיו שיקפו את מצב הרוח בקרב הצעירים המצריים בני ה-20 ומשהו ברחבי המדינה, שמתחו את הגבולות וזעזעו את החברה המצרית בדרך שאפילו הם לא חלמו שהיא אפשרית. עשרה ימים בלבד אחרי שעיסאם כתב את הלהיט המפתיע שלו, מובארק כבר נפרד מכס השלטון, ועיסאם החל להאמין שהעולם אכן שייך לצעירים.
כעת הוא לא יכול לדמיין חזרה לחיים שהיו לו לפני המהפכה, לתקופה כשהיה ילד ואמא שלו חשבה שהוא מבלה יותר מדי שעות בנגינה על הגיטרה. המהפכה, והשיר שנוצר בהשראתה, שמו אותו במקום בו החלומות והמציאות שלו הופכים לאחד.
עכשיו כבר יש לעיסאם דף מעריצים בפייסבוק עם יותר מ-2,000 חברים , וקליפ חדש של עוד אחד משיריו בשם "מהפכה". בשיר הזה מתחלפות קולות הגיטרה האקוסטית שמלווה בצרחות הקהל "תעזוב! " בסאונד נקי של אולפן ההקלטות.
עיסאם תמיד תיאר לעצמו שיהפוך למוסיקאי מפורסם עוד לפני שיגיע לגיל 30. אך הוא עשה זאת מוקדם הרבה יותר, כבר בגיל 23, בזכות שלושה שבועות בכיכר תחריר. "אני לא חושב שאי פעם אהיה מאושר יותר", הוא אומר.
הלילות והשירים התערבבו בכיכר תחריר. עיסאם אכל שם, ישן שם, שר שם, נלחם שם בשוטרים ובמפגינים תומכי מובארק. הוא היה מכה בגיטרה שלו, ממתין באור הזרקורים של פנס רחוב, בזמן שמפגינים מחברים את הכבלים לרמקולים כדי שיוכל להופיע על הבמה. נכון, גם אחרים הופיעו שם, אבל עיסאם היה זה שדיבר על מה שהמפגינים הרגישו באותו רגע: על המהפכה.
הזמר הצעיר, גובהו מעל 1.80 מטר וגופו בנוי כמו של שומר בארים, היה בוחן את מופע החימום המאולתר שלו. זה היה בחור קטן שישב על כתפיים של חבר וצעק סיסמאות שאינן מתחרזות נגד משטרו של מובארק. ואז כמה גברים החלו לצעוק "רמי!
עיסאם היה מנגן את האקורדים הראשונים של שירו, והקהל שנאמד במאות אנשים והורכב ברובו מגברים צעירים, מילדים ומכמה בנות ביישניות בכיסוי ראש, היה מוכפל בכמות. הם היו פורצים בשאגה של הכרה, הוא היה מחזיר להם חיוך ומנופף להם בידו.
נערים עם שיער ארוך היו מתחילים לנופף בידיים ולמחוא כפיים גבוה באוויר. בעוד העשן נישא מהסיגריות, עיסאם היה מרכין את עיניו ופוצח בשיר: "תוריד את הראש, תוריד את הראש". והם היו עונים לו בסרקסטיות את השורה הבאה בישר: "אתה חי במדינה דמוקרטית, אתה נהנה מחופש". ושום דבר כבר לא יחזור למה שהיה.
כל המפגינים בכיכר תחריר יזכרו את הלילות האלה של שירים ומקהלות רועשות, שנשמעו על רקע הגיטרות שהנפיקו סאונד בסגנון פלמנקו. כולם שרים ביחד על שלום ועל חופש, כשקולות מחיאות הכפיים מספקים את מוסיקת הרקע. בשנים שיבואו הם יסתכלו לאחור על הלילות האלה כעל ימי העלייה של עידן חדש ונפלא במדינה, או שאלה יהיו רק זכרונות על מה שהיה יכול להיות במצרים.
בלילות האלה הם שילבו ידיים וצילמו אחד את השני במצלמות שבטלפונים הניידים שלהם בזמן שעיסאם ניגן אקורדים בסגנון שמזכיר רגאיי, והתיז את המילים "צא החוצה, צא החוצה חוסני מובארק". " תעזוב, תעזוב", הם שרו לו חזרה. השיר כל כך קליט, עד כי אחד המאזינים בקהל, שנראה כמו שוטר סמוי, צחקק כששם לב שגם הוא מזמזם את המילים.
בלילה האחרון של חוסני מובארק בשלטון, אחרי שהוא נשא את הנאום בו שוב סירב להתפטר, הקהל התחנן לעיסאם שישיר, כדי לרומם את רוחם. במאחז האוהלים הצפוף שלו הוא התאמן על השירים שלו, וכתב שירים חדשים על המהפכה. הוא פרט על הגיטרה בזמן שחבריו פטפטו ועישנו, אדישים למעשיו.
עיסאם התחיל לנגן בגיטרה כבר כשהיה בן 15. הוא התחיל לכתוב שירים בעצמו מפני שלא הכיר אף אחד אחר שביטא את מה שהוא עצמו הרגיש. הוא תמיד ידע שהוא רוצה להיות מוסיקאי, אבל אמא שלו, שהייתה צריכה להסתדר לבדה אחרי שאביו נפטר, התעקשה שימשיך בלימודיו ויסיים את בית הספר.
בחזרה בכיכר, אחיו הבכור שאדי, הלבוש בכאפייה בצבעי שחור ולבן ובג' ינס, הקשיב למלודיות. רמי מחשיב את שאדי כאיש אמונו. לפעמים שאדי מציע נושאים לשירים, כולל שיר אחד שרמי סיים לכתוב בכיכר והם נתנו לו את השם "ההחלטה", העוסק באנשים שצריכים להתקומם תחת דיכוי. "אף פעם לא חשבתי שמהפכה תתרחש. עכשיו היא כאן, ואנשים שרים את השירים שלו", אמר שאדי בזמן הפגנה.
האחים צפו בדיווחים שידורי הלווין בטלוויזיה על המחאה המתפתחת בכיכר תחריר, ואז הם החליטו להיענות לקראית החלילן ולהצטרף למפגינים. רמי השאיר מאחור את חייו כסטודנט להנדסה, והחליט להיענות לקריאת "המרכז למהפכה".
"יום אחד רמי יהיה אמן וכוכב גדול ואני אהיה פוליטיקאי. כך נוכל לשנות את המדינה שלנו", אומר שאדי, כשהוא מחבק את אחיו. אפילו אמא שלהם נתנה לבסוף את ברכתה למוזיקה של רמי.
כשהוא צעד בכיכר הצפופה והימים עברו, ראשו של עיסאם היתמר מעל האנשים כמו עץ גבוה ביער. נערים ביקשו ללחוץ את ידו. הוא הפך לסוג של סלבריטי, וצעירים ביקשו שיצטלם לתמונה משותפת איתם.
שיר אחד שהוא התענג עליו, ושהקהל דרש לשמוע שוב ושוב, נכתב על ידי המשורר הידוע אחמד פואד נגם. הוא נקרא "החמור והעיר", וכולם ידעו שהשיר הוא למעשה ביקורת על מובארק ובנו גמאל. עיסאם הלחין את השיר וניגן אותו לעצמו בבית, עוד לפני המהפכה. עכשיו כולם צועקים שוב ושוב את מילותיו של המשורר הזקן, שנכלא עוד בתקופת קודמו של מובארק, אנואר סאדאת.
עיסאם הרגיש כבוד כשהמשורר עמד לצידו ודקלם את המילים. העיר אמר לחמור "אבא, העבר לי את העגלה. אבא, אתה זקן ועכשיו התור שלי". החמור השתעל חזק מדי והנוסעים נבהלו. "זה לא בגלל הבריאות, בן", אמר החמור. "אפילו הרסן גדול מדי בשבילך, בן. תחשוב ואל תהיה חמדן, או שהנוסעים יתקוממו".
בקרוב הימים של כיכר תחריר יגיעו לסיומם. אבל עיסאם נשבע לחבריו שהוא יחזור לשם בכל שנה ב-25 בינואר , יישאר ער כל הלילה וישיר איתם. "אני חלק מהעם ואשאר עם העם", הוא הצהיר. הוא הגיע למקומות שהוא לא חלם עליהם מעולם. אם הוא חרד לעתיד שלו, הוא לא מסגיר את זה. מובארק עזב, והתהילה נמצאת ממש מעבר לפינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם