בין עיתונות ללאומיות: לסקר מהפכה בבית
אמיר אחמד, מפיק ברשת CNN, נשלח לקהיר לסקר את ההפגנות נגד מובארק. הוא ניסה להיות נייטרלי, עד הרגע שבו פרצו החגיגות
ב-11 בפברואר, התפיסה שהייתה לי של מולדתי במשך שנים ארוכות, השתנתה. העולם כולו ראה כיצד התקוממות עממית הפילה את הנשיא חוסני מובארק, שבתור סגן נשיא של סאדאת עלה לשלטון לאחר הרצח ושלט במצרים ביד ברזל במשך שלושה עשורים.
כאשר ההפגנות החלו לצבור תאוצה, CNN שלחו אותי לקהיר כחלק מצוות הסיקור. כל עמיתיי היו המומים ממה שהתפתח ברחובות. אבל כנראה שאיש לא נדהם כמוני. לא יכולתי להאמין שזו העיר שבה גדלתי, המקום שבו כולנו ידענו מה יקרה לנו אם נדבר בקול רם מדי נגד משטרו של מובארק.
במשך שנים השקפתי על מולדתי מרחוק. רק שלוש פעמים חזרתי לביקור מולדת מאז שעזבתי בשנת 1990 ועברתי לארצות הברית. עכשיו, בביקור הרביעי, לא יכולתי להעלות בדעתי שאהיה בדרכי חזרה למטה CNN באטלנטה כל כך מהר. מי יכול היה לחזות שהמהפכה תתבצע בתוך 18 יום?
הרגשתי שמשהו גדול עומד להתרחש. אבל איש לא יכול היה לנחש כמה גדול זה יהיה.
הלכתי מדי יום לכיכר תחריר עם כתב וצלם של CNN, כשלבי הולם מהר יותר מאי פעם. זה היה מרגש להיות בתוך ההמון. ראיתי בפניהם את הרצון העז לשינוי ואת הנחישות להמשיך קדימה. אפילו באותו יום שבו תומכי מובארק הגיעו בהמוניהם וחששתי ממרחץ דמים.
מחדרי במלון ראיתי קבוצה של מפגינים למען המשטר המתקרבים למפגינים נגד מובארק. תפסתי מצלמה קטנה ומיהרתי לכיכר, שם הם התעמתו פנים אל פנים עם המפגינים נגד המשטר.
אנשים השליכו אבנים והטיחו קללות זה בזה. הם אפילו גירדו חלקים מהמדרכה כדי שתהיה להם תחמושת. מצרי נגד מצרי. מצאתי מקלט בתוך חלון ראווה וחששתי שכל רגע תיזרק אבן ותנפץ את החלון.
הלב שלי צנח כאשר ראיתי שבני עמי לא מסוגלים להתעלות מעל ההבדלים ביניהם. הם פגעו איש ברעהו. מעולם לא חשתי עצבות גדולה כל כך כאזרח מצרי. היה קשה לי לשמור על קור רוח. ובכל זאת, נתתי למצלמה לצלם ובאותו יום תפסתי עבור CNN אירועים דרמטיים ביותר.
למחרת לא היה יותר טוב. תומכי המשטר יצרו כנופיות רחוב והחלו לתקוף עיתונאים ולשבור את הציוד שלהם. הם ניסו לפרוץ למלון שלנו. אני והטכנאי ניסינו לחמוק החוצה, אבל כנופיה של כעשרה גברים בגיל העמידה לכדה אותנו. הם אילצו את הנהג שלנו לעצור. הם עמדו
בדיוק באותו רגע הגיעה למקום קבוצת חיילים וגירשה מאיתנו את הכנופיה. החיילים ערכו עלינו חיפוש ואז ליוו אותנו חזרה למלון. הייתי מזועזע, אך לא לזמן רב.
בימים הבאים, האומץ של המפגינים העניק לי השראה. ההמונים לא התפזרו כפי שרבים צפו. נהפוך הוא, מספרם רק הלך והתעצם. והם הפכו קולניים ועקשנים יותר במאבקם. היו רגעים שבהם היה קשה שלא להיסחף עם האירועים. זה היה כל כך מרגש.
ניסיתי להישאר עיתונאי נייטרלי, ולדאוג שהסיקור שלי יהיה הגון ומאוזן. שימשתי קול לעם, כי אחרי הכל, זו הייתה המהפכה שלהם. אבל דאגתי גם לכלול הצהרות מהממשלה בדיווחים שלי, כדי שמה שהם אומרים יעמוד בניגוד לתביעות של העם.
כל הזמן הזכרתי לעצמי שצריך לספר את הסיפור לא מנקודת מבטי, אלא לדאוג שניתן יהיה לעכל אותו גם בארצות הברית וגם בצרפת. רציתי שכל העולם יבין לעומק מה מתרחש במולדתי.
ואז, ביום שישי שעבר, שמעתי את הקהל שואג בכיכר תחריר. הבטתי מעלה לעבר מסך טלוויזיה ענק וראיתי את סגן הנשיא עומר סולימאן. הוא דיבר רק כמה שניות. הוא לא היה צריך להוסיף דבר. הנשיא מובארק, אמר, פורש. סוף סוף.
הנחתי בצד את המקצוע שלי וחיבקתי את הלאומיות שלי. אחרי הכל, הייתי מצרי לפני שהפכתי לעיתונאי. לא יכולתי להמשיך להסתיר את רגשותיי. לא יכולתי לתפוס שוב מצלמה, לאחוז בעט. לא יכולתי להמשיך לתעד את המהפכה. כעת הייתי חלק ממצרים החדשה.
ראיתי אדם מבוגר מחבק נערים. "כל הכבוד", הוא אמר. "עשיתם את זה". מחיתי דמעות מעיניי. חיבקתי את עמיתי מ-CNN. לא ממש ידעתי למה. פשוט עשיתי זאת. התקשרתי לאשתי באטלנטה כדי לשתף אותה בהתרגשות שלי. ואז התקשרתי לאבי בן ה-76 בקהיר, שנטש את עבודתו כעיתונאי לפני 15 שנה, כי נמאס לו מכך שכפו עליו לכתוב דברים שהוא לא האמין בהם.
בימים הבאים צפיתי בילדים מנקים טנקים של הצבא שלעליהם נכתב הגרפיטי "יודח מובארק". אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה ניקו אשפה שהצטברה בכיכר תחריר. נשים צבעו מדרכות. אנשי עסקים תרמו כספים כדי לבנות מחדש תחנות משטרה שהוצתו בידי ההמון.
עדיין לא ממש עיכלתי את סערת האירועים שנטעה תקווה חדשה במולדתי. קשה לתמצת במשפט אחד את המשמעות של כל מה שקרה. נראה לי שאלו דווקא מילותיו של אבי שיכולות לסכם את האירועים בצורה הטובה ביותר עבורי, בנו העיתונאי. אחשוב על מה שאמר בנסיעה חזרה לאטלנטה. "איך אתה מרגיש?", שאלתי אותו לאחר נפילת מובארק. התשובה שלו הייתה פשוטה: "אני מוכן לחזור לעבודה".
אמיר אחמד הוא עורך ומפיק בדסק הבינלאומי של רשת CNN
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם