לחגוג 64 ולהתחיל לשנוא את הביטלס
השיר המפורסם שחיבר פול מקרטני מתגלגל בראש כבר שנים ארוכות. אבל כעת, כאשר יום הולדת 64 כבר פה, הוא נעשה מטריד
"שנוציא אותך לאיזה פאב בנתניה", מציעים לי שני חברים הלומי קרב מהמושב, אבל מה אני אעשה בפאב אם אני לא משתכר יותר, ומה יש לי לעשות בראש צלול בנתניה?
"אתה רוצה שנצא למסעדה טובה?", שואלים אותי שני הילדים הבוגרים שלי, שכמובן כבר מכירים אותי ואת סרבנות ימי ההולדת שלי, אבל אולי בכל זאת נצא ונכרסם משהו חגיגי ביום הזיכרון להולדתי.
"מה להביא לך מאמריקה?", שואלת ילדתי בת ה-15 שתטוס אליי כמו ציפור כדי להיות נוכחת בשמחתי המהולה בהכחשת זקנתי. "לא יודע, בייב", אני אומר לפרצוף המושלם שלה בסקייפ, "אולי תלחצי קצת על האובמה הזה שלכם שיתעקש על שלום באזורנו".
"בן כמה אתה, סבא?", שואל אותי נכדי דילן, שלדעתי הוא היצור האנושי הכי צעיר בעולם שמשקר בקשר לגיל שלו, וכשאני אומר לו שהוא בן שלוש, הוא כועס ועומד על זה שהוא עדיין בן שנתיים.
מעניין מתי הוא ישלים עם הגיל שלו, אם בכלל. אני מכיר כל כך הרבה נשים באזורי הגיל שלי שמורידות שנים מהגיל שלהן וזה בסדר גמור בעיניי, משום שהשנים שהן משילות מעצמן בוודאי עוברות לאיזו אישה צעירה מאוד שיכולה לעמוד בזה.
"בן 64, די", אני אומר לנכדי, "אבל אל תגלה את זה לאף אחד!"."כשאזדקן ואאבד את השיער, שנים רבות מעכשיו, האם עדיין תשלחי לי כרטיס ברכה ליום ולנטיין, ליום ההולדת, אולי גם בקבוק יין? אם אהיה בחוץ עד רבע לשלוש - האם תנעלי את הדלת? האם עדיין תצטרכי אותי, האם עדיין תאכילי אותי כשאהיה בן 64?". קשה להאמין שאת שיר העתיד המפחיד הזה כתב סר פול מקרטני כשהיה בן 16, והוא הוקלט רק כעשר שנים מאוחר יותר לאלבום "סרג'נט פפר" כמתנה לאבא של פול שסגר באותה שנה 64.
והנה, המקרטני האינסופי הזה כבר עבר את הגיל של השיר הזה, ולמרות שהוא נראה כמו איזו דודה זקנה סגולת לחיים מליברפול, הוא עדיין שר ומתחתן כל הזמן, ורק כשאף אחד לא רואה אותו הוא דופק איזה צינגלה של גראס רפואי, בולע איזה טבעול ומתגעגע ללהקה.
אחרי ששני הביטלס הלא נכונים מתו, השיר הזה נשאר, ורק כשאתה מגיע לגיל שלא שיערת שתגיע אליו, הוא נהיה ממש מטריד, ואתה לא תשמע אותו יותר, כמו שלא תשמע כנראה יותר את הביטלס, כפי שידידי כאח לי אלדד זיו אמר לי כשחגגנו לו 60: " תגיד לי, כבר אפשר להתחיל לשנוא את הביטלס?".
כן , אפשר.
והנה, אתה בן 64, אף אחד לא ממש צריך אותך ואף אחת לא מתה להאכיל אותך, ורגעי האושר המושלמים שלך הם הרגעים שאתה יודע שאף אחד לא צריך לפתוח או לנעול לך דלתות ולהפריע לך להזדקן בחן.
"חופר בגינה, עוקר עשבים שוטים, מי
הייתי בן 18 כשהשיר הזה הוקלט, וכשפול היה באולפני אבי רואד, אני רצתי בסיבוב הלבן בטירונות באולפני בית ליד, בדרך להיות לוחם שביד אחת אוחז רובה שהורג אנשים ובאוזן השנייה שומע את שירי השלום של לנון, מה שזרע בי וברבים מבני דורי סכיזופרניה, שאכן תימשך גם אחרי גיל 64 אבל כבר לא תפרנס יותר שלושה פסיכולוגים.
אחרי שהשתחררנו, ניסינו להיות מעין שגרירי הביטלס וילדי הפרחים של קליפורניה בתל אביב. אחר כך נטשנו אותם די בקלות לטובת ג'ים מוריסון והפינק פלויד, ראינו כיצד כל הרוקרים שהערצנו הורגים את עצמם במנת יתר של סמים, ולמרות שזה היה עצוב, הם לבטח נשארו צעירים לנצח ועלינו הוטלה קללת ההתבגרות וההזדקנות.
רבים מאיתנו הפכו לזקנים לכל דבר בגיל 30 ואהבנו אז מאוד לצטט את דוסטויבסקי, שהחזיק אצלנו מעמד הרבה יותר מהביטלס: "לחיות אחרי גיל 40 זה לא נימוסי, וולגרי ולא מוסרי". רבים מחבריי לצדקת הדרך הפכו בן לילה מהיפים פרועים וארוכי שיער לבורגנים נינוחים ונוגים. נותרנו מעטים ומה לעשות, גם קצת פאתטיים, והנה, גם בגיל 64, יש לא מעט חיילים זקנים בפלוגה שלי ששמים פרחים על השערות אפילו שכבר אין להם שערות והם אף פעם לא היו בסן פרנסיסקו.
כן, אנחנו יודעים שהתמימות שלנו נדמית לפעמים כאינפנטיליות וזה בסדר גמור בעינינו. כעת ברור לנו שלעולם לא נתאושש מהילדות שלנו. ולא מהעלומים שלנו, שאת רובם נתנו למדינה והיא ממש לקחה אותם בכיף ובלי לתת לנו דבר בתמורה.
ואם הגענו עד 64, כנראה שכבר נמשיך עוד קצת, לא בכל מחיר כמובן, לחפש משמעות ואהבה, שני ערכים שגם בגילנו אנחנו יודעים שאין להם גיל.
בן 64 ועדיין כועס כמו ילד וחושק כמו גבר, בועט וחי כמו בכל גיל אחר, ואולי זה באמת נכון שהגיל לא משנה אלא אם אתה גבינה. ובקשר למתנה לרגל האירוע המביך הזה? טוב, חברים, אני חושב שאקח לי איזו חופשה מהטור הזה לכמה שבועות, אני חושב שזאת מתנה ראויה לכותב ותיק, שמרגיש שדי בקרוב הוא יהיה שמעון פרס של כותבי הטורים. אתם יכולים לקרוא לזה חופשת לידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם