לא מאבק אבוד: כך ניתן להוריד מחירי דלק
חקלאי מצפון ווילס הוביל מחאה עממית בבריטניה בספטמבר 2000 וכופף את הממשלה בתוך שישה ימים. כעת יש לו עצות לישראלים
כעת, כשבישראל עולים לסדר היום המחירים הגואים של הדלק, אפשר ללמוד מהחוואי הזה, שבתום חודשיים של מאבק הצליח להביס את טוני בלייר ולגרום לממשלה להכריז על הפחתת מחיר הדלק ועל הקפאה של המס למשך כשנה וחצי.
בשיאו של המאבק אמר וויליאמס כי בלייר אינו מעריך נכון את הרצונות והצרכים של האזרחים. וויליאמס וחבריו החוואים, דייויד הנדלי וריצ'רד הדוק, היו משוכנעים בקיץ 2000 שהם מבינים טוב יותר מהפוליטיקאים מה רוצה העם. והעם, הסביר וויליאמס באינספור ראיונות לפני יותר מעשר שנים, לא יכול לשאת את מחיר הדלק שהגיעו ל-81.7 פני לליטר כשלמעלה מ-80 אחוז מהמחיר הוא מס.
במשך חודשים ארוכים ניסו שלושת החוואים לשכנע את חברי הפרלמנט של ווילס לסייע להם במאבק. כשלא הצליחו לרתום את הפוליטיקאים, הם קיימו אסיפות קטנות בשווקים ונוכחו לדעת שהכפריים יתמכו במאבקם. הם החליטו לצאת לדרך.
לוויליאמס היו כמה כללים כדי לקיים מאבק הוגן. הוא התנגד לאלימות, לא התגרה בממשלה, לא הפר חוקים אבל גם לא התכוון לוותר. הוא היה נחוש להילחם ללא סיוע של איגודים ושל פוליטיקאים מזדמנים. הייתה לו הרבה סבלנות וטקטיקה פשוטה.
ב-8 בספטמבר 2000 הוא הגיע ביחד עם כמה עשרות חוואים ונהגי משאיות תובלה למסוף הדלק סטנלואו בצ'שייר. הם חסמו עם טרקטורים את שער היציאה מהמסוף, ולא אפשרו לנהגי המכליות להוביל דלק. וויליאמס היה נחוש לא להפר אף חוק. כשהמשטרה הודיעה להם שהצבת הטרקטורים במקום אינה חוקית ואיימה במעצרים, הם הרחיקו את הטרקטורים. מפקד המשטרה המקומי אמר שהכל נעשה ברוח טובה. "למפגינים יש זכות להפגין. כמה נחמד שזה קורה בלי שאיש נפגע או נעצר", הוא אמר לבי-בי-סי.
וויליאמס התעקש לשמור על הרוח הטובה. הוא
שרשרת של מכתבים, אי-מיילים והודעות בפורומים באינטרנט הרחיבה את המאבק מהמסוף בצ' שייר למסופים נוספים במנצ' סטר, בקרדיף ובקינגסבורי. "זה פשוט קרה", הסביר הדוק לבי-בי-סי. "לאנשים נמאס. אני מקבל שיחות טלפון מפנסיונרים שרוצים להצטרף למאבק". הנדלי,בעל משק חלב שנקלע לחובות של עשרות אלפי ליש"ט, הזהיר שיהיה חורף סוער אם הממשלה לא תענה לדרישותיהם.
החורף לא הגיע לבריטניה בתחילת ספטמבר, אבל הסערה כבר התחוללה. מפגינים נסעו באיטיות לאורך כבישים מרכזיים, חסמו את התנועה והוסיפו לחסום את מסופי הדלק. בתוך יומיים הורגש מחסור בדלק בכל רחבי המדינה, והנהגים התנפלו בתורים ארוכים על תחנות הדלק בניסיון למלא דלק שיספיק להם לימי השביתה. בכמה תחנות הוחלט על מכירת דלק בקיצוב, אבל אחרי שלושה ימים אפילו הקיצוב נראה כמו חלום מתוק.
שישה מתוך תשעת בתי הזיקוק במדינה נסגרו, כמוהם גם ארבעה מתוך 12 מסופי הדלק של חברת "טקסקו". ביום הרביעי להפגנות, 3,000 תחנות דלק נסגרו, ביום החמישי שלושת רבעי מתחנות הדלק במדינה נותרו ללא דלק. ביום רגיל נמכרו בבריטניה 131 מיליון ליטרים של דלק, בימי השביתה נמכרו רק חמישה מיליון ליטרים. המומחים הזהירו אז שבתוך יממה תישאר המדינה בלי טיפה אחת של דלק.
בסופו של דבר, התברר שפעולות המחאה גרמו לנזק של כמיליארד ליש"ט למשק הבריטי. חלוקת הדואר כמעט והופסקה, אחרי ש-36 אלף המכוניות של הדואר המלכותי נותרו בלי דלק. 70 בתי ספר נסגרו, תדירות הנסיעות ברוב קווי הרכבת ירדה ואלפים נהרו לקנות מצרכי מזון מחשש שגם אספקת המזון תיפגע. בחלק מהסופרמרקטים החלו למכור מזון בקיצוב וברשת "סיינסבורי" הודיעו שהמזון בסניפים יאזל בתוך מספר ימים אחרי שהמכירות עלו ב-50 אחוז בימי השביתה.
תשומת לב מיוחדת קיבלו שירותי הבריאות. אמבולנסים נסעו רק במקרי חירום, ניתוחים בוטלו בגלל מחסור בציוד ובכח אדם, משום שרופאים ואחיות התקשו להגיע לעבודה. רופאה באזור כפרי אפילו נאלצה לערוך ביקורי בית ברכיבה על סוס משום שהיה חסר לה דלק למכונית. בכמה בתי חולים מנות הדם הלכו ואזלו במהירות, עד כדי סכנת חיים, וגם החולים חששו שהם לא יוכלו להשתחרר כשצריך כי בני משפחתם לא יוכלו להגיע כדי לאסוף אותם לביתם.
מסקר שערך הבי-בי-סי עלה ש-78 אחוז מהציבור תומכים בפעולות המחאה, אבל כששירותים חיוניים התחילו להיפגע ירד אחוז התמיכה ל-36 בלבד . התקשורת, לעומת זאת, הייתה בעד המפגינים כמעט לכל אורך הדרך. גם האקדמיה התפעלה, ופרופסורים נלהבים התייחסו לזה כעל מלחמת העיר בכפר וטשטוש של המעמדות הקלאסיים. "המפגינים הם אולי אנומליה, אבל הם מסמלים את מה שעתיד לקרות", אמר לגרדיאן פרופ' רודני ברקר מבית הספר לכלכלה בלונדון.
בממשלה לא התרשמו מהניתוחים הפילוסופיים, וניסו להילחם במפגינים. צו מיוחד, שאושר על ידי המלכה, הורה על העברת דלק לשירותים חיוניים. שר הפנים, ג'ק סטרו, בדק אפשרות שהצבא יפעיל את מיכליות הדלק ו-80 מיכליות דלק צבאיות כבר הועמדו במצב הכן. סטרו אף שקל שימוש בכח כדי לפרוץ את הסגר על בתי הזיקוק. מנהלי חברות הדלק דרשו שהממשלה תטיס דלק לבריטניה, ובלייר הבהיר שהוא תומך בחברות הדלק הגדולות ואינו מתכוון להיכנע למפגינים. כמו בנימין נתניהו בישראל כעת, גם ראש ממשלת בריטניה אז אמר שמדינתו אינה אשמה בהעלאת המחירים ושזו מגמה עולמית כללית.
לעומת זאת, היו מי שטענו כי המאבק כולו אינו קשור למחירי הדלק, אלא נועד לפגוע בממשלת הלייבור. וויליאמס והנדלי מעולם לא הסתירו את אהדתם למפלגה השמרנית.
שלוש שנים אחרי שהמאבק הסתיים, וויליאמס אף נבחר ב-2003 מטעם המפלגה השמרנית לאסיפה הלאומית של וויילס. אך בשיחת טלפון מבית החולים, שם הוא עובר טיפולים סרטן המעי הגס, וויליאמס מדגיש השבוע כי המאבק לא היה פוליטי. "הקפדנו לא לערב מפלגות. זה היה מאבק עממי", הוא אומר.
בכל זאת, בלי פוליטיקאים אי אפשר. אנדרו מילר, חבר פרלמנט מאלסמיר, ניהל מטעם הממשלה שיחות ארוכות עם ראשי המפגינים. ב-14 בספטמבר, שישה ימים אחרי שהמפגינים הגיעו למסוף הדלק בצ' שייר, השיחות - חלקן חשאיות - גרמו להפסקת ההפגנות. וויליאמס הודיע לחבריו שהוא נותן לממשלה 60 יום כדי לפתור את הבעיה.
אך עוד לפני ש-60 הימים הסתיימו, הנדלי התחיל במחאה משלו. הוא איים בהטלת סגר על מחסני מזון, חיבל בבית חרושת לעיבוד בשר ואירגן שיירה של מכוניות שנסעה ללונדון במטרה לשתק את הבירה. אולם הרשויות לא ישבו בחיבוק ידיים. בבתי הזיקוק בסנלואו הוקמה חומת בטון, שנועדה להרחיק מפגינים, אלף חיילים אומנו לנהוג במיכליות דלק ותחנות דלק ואנשים פרטיים הצטיידו בכמויות גדולות של דלק. וויליאמס סירב להצטרף למחאה לפני תום האולטימטום, ובסאנדיי טיימס דווח על קרע בין השניים.
אולם התברר שאין צורך לפתוח במאבק נוסף. שר האוצר, גורדון בראון, נענה לדרישות המפגינים. הוא הפחית בשלושה פני את מחיר הדלק דל גופרית, הקפיא את העלאת המס על דלק עד ל-2002 והטיל מס על משאיות זרות שהגיעו לבריטניה.
הנדלי חזר למשק החלב שלו, והמשיך במאבק. ב-2001 הוא ניסה שוב להילחם במחירי הדלק, שנשארו גבוהים למרות הקפאת המס, אבל נותר בודד במערכה. גם ב-2005 הוא ניסה להצית מחאה שהסתיימה בלא כלום. בינואר השנה, יותר מעשר שנים מאז המאבק ההוא, מחיר הדלק בבריטניה הגיע ל-116.5 פני לליטר. פה ושם נעשו ניסיונות לצאת למאבק דומה, אך הפעם הם לא צלחו.
זאב גראואר, איש מכירות ממגדל העמק, שפתח במאבק להורדת מחירי הדלק בישראל, אומר שגם בארץ אי אפשר ליישם את השיטות שהצליחו בבריטניה. "הציבור שלנו אדיש", הוא אומר. "הפגנו מול משרד האוצר, אנחנו פותחים משמרת מחאה מול ביתו של שר האוצר יובל שטייניץ, ואנחנו עורכים הפגנה גדולה בתל אביב. יש לנו 15 אלף תומכים בפייסבוק. אבל בניגוד לבריטים, אנחנו רגילים לסבול. פה יש אזרחים מוכים שכל הזמן סובלים. אנחנו רוצים להראות שאפשר לפתוח בחיים חדשים".
אולי רק חסימת מסופי דלק, כמו שעשו בבריטניה, יחוללו שינוי אמיתי.
"אם נחסום מסופים, מיד יביאו שוטרים. אני אדם עובד, אבא לשני ילדים, אני חייב לעשות הכל על פי החוק. אני גם לא יודע כמה כח יש לנו. אם יגיעו 100 אלף איש להפגנה בתל אביב, נדע שיש מאחורינו כח גדול, ונוכל לחשוב על מהלכים קיצוניים יותר".
לבריטים זה לקח שישה ימים. אתם מפגינים כבר קרוב לחודשיים.
"יש לנו סבלנות, לישראלים הכל לוקח יותר זמן. בני ישראל חצו את המדבר 40 שנה, אנחנו יכולים לחכות עוד כמה שבועות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם