חיילים דתיים- אל תבריחו את החילונים
יאיר נוה לא יהיה רמטכ"ל, אבל שמואל שטח מגייס את המפגש שהיה לו עם נוה במהלך השירות כדי להפנים איך דתי אמור להתנהג בצבא
כחייל דתי יחיד, דאגתי שהכיפה שלראשי תבצבץ מחוץ לכומתה ושיננתי היטב את תשובתי בה תיכננתי לספר באיזה ישיבה למדתי, מי היו הרמי"ם ומאיזה סניף של בני עקיבא הגעתי. להפתעתי, כשהגיע יאיר נווה אלי וראה את הכיפה שלראשי, הוא נמנע מלשאול את מה ששאל את החיילים החילונים ובחר דווקא לבדוק כמה קילוגרמים סחבתי בשירות המסלול ובתרגילים האחרונים. הייתה לי אכזבה מעטה, אך ממנה למדתי שהצבא אינו מקום בו צריך לקדם את חוק דתיים שלובים.
בשנים האחרונות תופס הציבור הדתי מקום רחב יותר ויותר בתוך היחידות הלוחמות ובמוקדי ההשפעה בצה"ל. בהיותי חובש כיפה סרוגה, הדבר מעורר בי גאווה, אך באותה מידה גם דאגה רבה על הצמצום ההדרגתי במספרם של החילונים. על רקע הסקרים שפורסמו לאחרונה המצביעים על תרומתם הגדולה של החיילים הדתיים, חובה עלינו להקפיד שהצבא יישאר מקום נוח לכולם. צבא העם ימשיך להיות צבא חזק, רק אם תשרת בו באופן שווה כל אוכלוסיית ישראל. כל הטיה גדולה מידי לכאן או לכאן, עלולה להוביל לתוצאות מסוכנות. עניין זה אינו צריך לשנות את מורעלות בנינו לרוץ לקרבי אולם היא צריך להוביל אותנו לפעול במשנה זהירות ע"מ שלא להבריח אחרים בצורה אקטיבית. עלינו, כחיילים דתיים לעמוד על כל הלכה והלכה ולשמור תורה ומצוות בלי לעגל פינות, אולם אנו צריכים לשים לב לטון בו הדברים נעשים.
באימון הפלוגה האחרון שלנו בדרום, מצאנו עצמנו, ביום הראשון, מרוחים על האפודים מתחת לצלייה, ממתינים לאישור ירי. הייתה זו הזדמנות נפלאה לתפילת מנחה מאולתרת בשטח. כמי שרוב שנותיו בסדיר עברו ללא מניין, שמחתי על הגידול במספר הדתיים בפלוגה. לפני 13 שנה כשרק הצטרפתי ליחידת המילואים שלי, היינו כשלושה דתיים בלבד. וכעת, לפי מספר הכיפות שהספקתי לקלוט בהתארגנות לתרגיל, ודאי יהיה לנו מניין.
הכרזתי "מנחה" ולפתע, במהירות, יותר מחצי פלוגה על הרגליים. החילונים הבודדים שנשארו שכובים על האדמה בלטו במיעוטם ופניהם נראו כאילו הם מתביישים על שאינם נוטלים חלק במאמץ הפלוגתי לתפילה בציבור. בטרם פצחנו ב"אשרי", מפקד הפלוגה, דתי בעצמו, פקד על המתפללים לזוז הצידה אל מחוץ לצלייה. הסברו היה ברור: אסור שקבוצה כלשהי, דתית או חילונית, תרגיש כאילו הקבוצה השנייה משתלטת עליה. מי שרוצה להתפלל או לחלופין, לבשל בכליו האישיים מזון לא כשר, יואיל נא לזוז הצידה.
כשדואגים לכשרותו של האוכל , למשל, קיימות שתי דרכים: האחת, להיות בקשר טוב עם הטבח, לבקר תכופות במטבח וגם להציע עזרה כשניתן. לעיתים רחוקות יש מצבים בהם צריך להכשיר את כל המטבח מהתחלה ואולי אף להתלונן כלפי מעלה על הטבח "עיור הצבעים" שאינו מבדיל בין כחול לאדום מטעמי עצלנות. את הכול יש לעשות באסרטיביות ובטוב טעם.
הדרך השנייה, נדירה מאוד אך לצערי קיימת, היא להסתכל
גם כשמדובר באיסורי שבת מובהקים, ניתן למצוא בנועם, פתרונות יצירתיים, מבלי שיצטרכו לעתור נגד המ"כ לבג"ץ. ק"ו כשמדובר בסוגיה הלכתית הנתונה במחלוקת כשמולה ניצב שיקול מרכזי של "מפני דרכי שלום". דוגמא אקטואלית לכך היא סאגת ה"צדקנים" המתעקשים בפומבי על שאינם מסוגלים לשמוע שירת חיילת בטכס אזכרה. גם אם נתעלם לרגע מהפסיקות השונות בתחום, עדיין יש דרך כיצד להחמיר. אפשר לצאת בלי הפגנות וחכם שעיניו בראשו יודע מראש כיצד למנוע את הביזיון.
אם יוסיפו חלק מעיתונאי המגזר להציגם כגיבורים, הם אולי ימנעו את ההופעה בטכס הבא, אולם זה יהיה עוד מסמר בארון הקבורה של צבא העם. כל חייל דתי צריך וחייב להקפיד על קיום ההלכות, אך זה צריך להיעשות שלא מתוך פלגנות, ללא יצירת גדרות מיותרים ומבלי לפגוע ברגישויות הנצרכות. למען חוזקה של המדינה ודווקא לכבודה של תורה, חובה היא לנו לשמור על היציבות הקיימת בין כל מרכיביו הברוכים של כור ההיתוך הצה"לי.
שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם