ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

כוכב הקולנוע: אתגעגע למדינת כיכר תחריר

חאליד עבדאללה, ששיחק ב"רודף העפיפונים", השתתף בהפגנות בכיכר תחריר ב-17 יום האחרונים. את מה שהיה שם, הוא לא ישכח כל חייו

המסע שלי בדרך להפוך לחלק מקהילת מידאן אל-תחריר, "כיכר תחריר", התחיל לפני 17 יום, כשבשעת שחר בלונדון, אחרי שיחות עם אבי ועם החברה שלי, הזמנתי כרטיס טיסה רק עשר שעות לפני ההמראה. במשך יותר משנתיים צילמתי סרט בקהיר, ולמדתי להכיר אותה. צילמתי את ההפגנות שלה, השריפות, את מסיבות הרחוב הענקיות, אבל ההפגנות של 25 בינואר היו חסרות תקדים, וכולנו ידענו מה מוטל על כף המאזניים.

במהלך השבועיים שחלפו מאז החלו ההפגנות ראיתי אנשים מתים, למדתי איך לנשום מבעד לענני גז מדמיע, טיפסתי על טנקים והייתי בחזית הקרבות.

ב-28 בינואר, כשסוף-סוף עברנו את הנילוס, ועברנו את האריות הגדולים של גשר קאסר אל ניל, ענן הסערה של משטר מובארק נשבר. האלימות של המשטרה לא עזרה מול כוחם של ההמונים וכיכר תחריר עמדה ליפול לידינו.

אף אחד מהרבים שהגיעו תחילה לכיכר לא ידע שעם רדת החשכה אנחנו עומדים להקים לעצמנו שם בית, שיחזיק מעמד די זמן כדי להקים תשתית, עם ממשלה משלנו ושירותים חברתיים. כששמעתי את החדשות שמובארק התפטר הייתי בקצה המרוחק של הכיכר, והקלטתי הצהרה שהייתה אמורה להיות מוקרנת בהפגנת סולידריות בכיכר טרפלגר בלונדון.

רצתי לאורך מה שהפכה למדינה שלנו, מגבול המקום בו נערך הקרב הקטלני ביותר שלנו ללב הכיכר, שם חייתי וישנתי. הזיכרון הראשון שלי מהכניסה למדינה החדשה שלי היה שגבולותיה נפרצו באופן ספונטני עלי ידי מבול של בני אדם שרצו אליה. המדינה הקטנה שלנו הפכה למצרים. מה שלמדנו ועברנו יחד, בלי הבדל גיל, מעמד, השקפות פוליטיות, דת או מידת ה קרבה לדת, הפך פתאום לנחלת כולם.

הדמעות, החיבוקים וקריאות השמחה לא היו קשורים לקיום הדרישה שמובארק יעזוב, אלא לעובדה שהאנשים חשו שהם אדונים לגורלם. בפעם הראשונה בשלושים שנה - למה שהם אמרו ועשו היה משקל. "הרימו את הראש", הם אמרו. "אתם מצרים".

כשירד הלילה התנועה של האנשים זרמה בכיכר שהפכה למפורסמת בזכות צפיפותה, ובשעות הבוקר המוקדמות אנשים שוחחו על מה שהם ייקחו איתם למזכרת. שוחחנו עד השעות הקטנות על האפשרויות העומדות בפני מצרים ועל האופן בו המחשבות שלנו זה על זה השתנו. דיברנו על כך שלא פחדנו מהצבא. אמרנו זה לזה שהמהפכה רק התחילה, ושהרפורמה צריכה להתחיל בתוכנו.

מדינת "כיכר תחריר" מתפרקת בזמן שאני כותב את הדברים, ואני כבר מתגעגע אליה. אני משתוקק

עכשיו לרוץ לשם ולהצטרף לאלה הממלאים אותה, אוחזים במטאטאים, וכל מילה שאני כותב מעכבת אותי. אם יש דבר אחד שהצטערתי עליו במהלך ליל החגיגות זה שהמקום הזה שהיה משכן החלומות שלנו ייעלם, ואיתו האיזון המיוחד הזה בין אנשים, מחשבות ויחד.

יש כאלה שעדיין לא רוצים לעזוב כי הם רוצים עוד ביטחונות. אני חושב שהם יבינו שמה שכולנו נתנו לכיכר תחריר, את העולם כולו, הוא כעת חלק מאיתנו. הם יבינו שלא הגבולות שעליהם הגנו בנחישות כזאת הם שיעניקו לנו את העתיד בו אנו רוצים, אלא מה שלמדנו שם זה מזה. אלה מבינינו שהיו אזרחי כיכר תחריר ימשיכו לפרש ולהבין את מה שקרה שם עד סוף חייהם. מי ייתן ותנוח בשלום על משכבה, יחד עם מי שמתו יחד איתה.

השחקן חאליד עבדאללה, בנם של שני רופאים מצרים, נולד בגלזגו בשנת 1980. הוא גדל בלונדון ובקהיר ושיחק בסרט "רודף העפיפונים". מאמרו התפרסם בסוף השבוע באובזרבר.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...