מה עושים כשהפילנתרופיה מזהמת את הסביבה?
בלי חסות של תאגידים ובעלי הון אי אפשר לספק את צרכיהם של הנזקקים. בקבוקי הפלסטיק של וראייטי כדוגמה לדילמה הקורעת
אישה בבית תמחוי. מי כן יכול לעזור לחלשים? צילום: איי-אף-פי
תמר נאנחת: "יש להם בארסנל פריטים אחרים, כמו סיכות לב הזהב או מארז של עוגיות לב עם כוס קפה. אי אפשר לעשות צדקה כשהתוצאה היא זיהום של הסביבה בפלסטיק ומותם של רבבות בעלי חיים בשנה מבליעה של פסולת".
המים בחסות האחים עופר
האמת היא שמדובר בדילמה קורעת. גם אני משוכנע שארגוני פילנתרופיה, שמעצם קיומם חותרים להפוך את העולם למקום טוב יותר, לא יכולים לעשות זאת תוך כדי הפיכתו למקום מזוהם יותר. בישראל עדיין שורר נתק תודעתי בין אחריות חברתית לסביבתית, והגיע הזמן לחבר בין השניים.
העקרונות יפים, אבל המציאות מורכבת. במציאות, אומרים בוראייטי, שיתוף הפעולה עם מי עדן מסייע להם לגייס מאות אלפי שקלים בשנה שמשמשים למטרות קדושות. אם למישהו יש רעיון אחר מאיפה להביא סכום כזה, שיקום.
וראייטי לא המציאה את הבעיה הזו. העיוותים מתחילים הרבה קודם, בעצם העובדה שבלי חסות של תאגידים ובעלי הון אי אפשר לספק את צרכיהן של אוכלוסיות נזקקות, צרכים שמדינה מתוקנת מחויבת למלא. אלא שבמקום שבו אמורה להיות מדינה יש אצלנו ואקום אחד גדול, ולתוכו נכנסים בשמחה
גורמים מסחריים שששים למרק את תדמיתם באמצעות צרור מעשים טובים.
ממדינת רווחה הפכנו למדינת שנור, ולקבצנים, כידוע, אין אפשרות לבחור ממי הם מקבלים נדבה. מערכת היחסים הקלוקלת הזו מייצרת נזקים לכל הכיוונים: הציבור מסכין עם המחשבה ששום דבר לא יכול להתקיים כאן בלי חסות, ומפסיק לדרוש מהרשויות הציבוריות לספק את הסחורה. מרוץ תל אביב בחסות נייקי, היכל התרבות בחסות גינדי, ניצולי השואה בחסות קזינו אינטרנטי. אפילו מי הברז שלנו מגיעים בחסות תשובה ועופר, המתפילים בע"מ.
בספרה "no logo" היטיבה נעמי קליין לתאר את התהליך המסוכן הזה: "הסימפטום מספר אחת למערך נפשי של קבלת חסות הוא שכולנו משתכנעים לא שהתאגידים תופסים טרמפ על הפעילויות התרבותיות והקהילתיות שלנו - אלא שהיצירתיות והקהילה לא יוכלו להתקיים בלי נדיבותם".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם