גבי אשכנזי פושט את המדים – רות, סוף
כשמביטים על הבכירים בארץ אי אפשר שלא לשאול איך קרה שכולם רודפים אחר העושר וסמלי היוקרה. בין כל אלה רב אלוף אשכנזי היה אחר לגמרי
זה מספיק, אמר לפרץ. גם ככה, הוא כבר היה בחוץ, אזרח חופשי ומאושר, כשנקרא בחזרה פנימה, ולא חלם שסיבוב הפרסה המטורף והלא צפוי הזה שהחל בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון יסתיים בלשכת הרמטכ"ל, מקום אליו נשא עיניים בסבב הקודם (בלי שידע שהמשחק מכור לטובת דן חלוץ).
פרץ לא הסכים. לאאאאאא, אמר שר הביטחון (עד היום מתלוצץ פרץ שאת הלאאאא הזה שמעו משער הגיא ועד הקריה), שלוש שנים זה קצר מדי, אני אמליץ על כהונה של ארבע שנים. כך היה. כמה שאשכנזי מתחרט היום על זה שלא התעקש, שקיבל את הדין. כמה חבל שפרץ לא שמע אז בקולו. תארו לעצמכם שאשכנזי היה פורש אחרי שלוש שנים.
אחרי ששיקם את צה"ל ובנה מחדש את האמון הציבורי והחזיר את המוטיבציה, אחרי שהפציץ (על פי פרסומים זרים) את הכור הסורי והשלים את עופרת יצוקה, אבל לפני הרפז ולפני גלנט, בלי המבקר ובלי המשטרה. עכשיו הוא מרגיש כחתן שהולך בחגיגיות לטקס כלולותיו, לבוש בחליפתו הטובה ביותר, כשלפתע מגיחה מפינת הרחוב מכונית גדולה, חולפת במרוצה על ידו ומתיזה שלולית ביוב ענקית היישר על חליפתו. עכשיו הוא עומד מולנו, נוטף מים, ושואל את עצמו איך כל זה קרה.
אשכנזי מסיים ארבע שנים כרמטכ"ל ה-19 של צה"ל גאה, אבל פגוע. זקוף, אבל חבול. משהו נשבר בתוכו. אני לא מלאך ולא שרף, הוא אומר לאנשים שמדברים איתו, גם אני טעיתי, גם אני כשלתי, יש דברים שעליהם אני גאה, יש דברים שעליהם אני גאה פחות. אני בשר ודם.
אני מבין באנשים, קרוב ל-40 שנה אני מתעסק באנשים, זה הפידבק העיקרי שלי, ואולי זו גם הנכות שלי. כי אני לוקח את הדברים באופן אישי. באתי לתפקיד הזה הכי מוכן שאפשר. עשיתי את כל התפקידים בכל הרמות. הייתי מוכן
נכנסתי לתפקיד בנסיבות חריגות ומוזרות, אחרי שכבר הכל נגמר, וכך אני גם יוצא ממנו, בנסיבות חריגות ומוזרות. ועדיין, שום דבר לא מכין אותך לאחריות שמוטלת על רמטכ"ל. אין ניסיון שישווה לניסיון הזה, לתחושה ברגע שאתה מתיישב שם, ומבין מה יש לך בידיים, מה מוטל לך על הכתפיים. ובסוף, למרות הכל, ובצלו של האירוע האחרון שמעיב על הדברים, אני יכול להגיד שכן, נהניתי. אני שלם עם עצמי, ועם מצפוני. אני מביט במראה בשביעות רצון. אני ישן בשקט בלילה.
גבי אשכנזי הוא איש רגיש. פגיע. בניגוד מוחלט לתדמיתו הקשוחה, לבריון נמוך המצח מארץ נהדרת. את השאיפות הצפופות מהסיגריה הוא לוקח עמוק לריאות, את הדברים שמתרחשים סביבו ואת מה שנאמר ונכתב עליו הוא לוקח עמוק ללב. יכול להיות שזה חלק מהסיפור. העטיפה החיצונית שלו משדרת פשטות, תוכנת ההפעלה הפנימית שלו מורכבת.
בכל מה שקשור למקצוע הצבאי, הוא מאמין בדברים הבסיסיים. ורק בהם. מבחינתו, אפשר לרכז את תכלית קיומו, פעילותו ותורתו של צה"ל בארבע מילים בלבד. הגנה על מדינת ישראל. כל השאר זה פילסופים מיותרים. העיסוק של הצבא, הוא אומר, זה מלחמה. נלחמים, או מתכוננים למלחמה. זה הכל. בשביל זה אנחנו כאן.
ועדיין, אחרי ההצהרות האלה, הוא יודע שלרמטכ"ל בישראל יש עוד כמה תפקידים. מכיוון שההחלטות מתקבלות כאן בפורומים מצומצמים, בסביבות שניים-שלושה אנשים (שאחד מהם הוא ראש הממשלה)חולקים כאן את האחריות, מישהו צריך להגיד להם, מדי פעם, אם הם בוורטיגו. אם הם טסים הפוך.
אשכנזי היה זה שמדי פעם אמר את הדברים. אף פעם לא בחוץ, אבל פעמים רבות בפנים. יכול להיות שגם על זה הוא משלם היום את המחיר.
הוא מתרגז הרבה. כשאומרים לו שהמטכ"ל שבנה "אפור", הוא מתרתח. לא אפור ולא נעליים. העניין הוא, אומר אשכנזי, שזה מטכ"ל שעושה את העבודה שלו. מתמקד רק בה. במקצוע הצבאי. בניגוד לכל המטכ"לים המבריקים לכאורה, הוא אומר, בימיו של המטכ"ל הזה לא קם אף יישוב לא חוקי, אף מאחז לא חוקי לא צץ בשטחים.
וכשניסו, כמו בבית האדום בחברון, צה"ל מנע. וכשהייתה בעיה עם ישיבת הסדר סוררת, אז הפסיקו את ההסדר איתה. המטכ"ל היה ממושמע, מדויק, יעיל, מקצועי. אם זה אפור, הוא אומר, אז כנראה שזה הצבע הנכון.
מעצבן אותו כשאומרים שהוא לא קיבל החלטות. התחמק מכל דבר. עטה על עצמו טפלון ואמר לדרג המדיני בכל פעם שהיה צריך לקבל החלטה, שהוא יציג בפניהם את החלופות והם יבחרו. האגדה הזו, על פי אשכנזי, לא הייתה ולא נבראה. להפך. בכל הנושאים הוא היה ברור וחד.
מעופרת יצוקה, שם חשב מלכתחילה שאין אופציה להפיל את שלטון חמאס ולכבוש את הרצועה (כי לא יהיה אחר כך למי למסור אותה), דרך ים המבצעים החשאיים שנעשו בתקופתו, דרך עסקאות השבויים (אשכנזי תמך ודחף לעסקת רגב-גולדווסר וגם תומך בעסקת שליט), דרך הנושא המדיני (אשכנזי חושב שאנחנו עושים טעות עם הסורים, למשל), וגם דרך הנושאים האסטרטגיים החסויים שבהם קולו ברור ונוקב.
בסך הכל, הוא אומר, הוא נותן לבני גנץ מפתחות של צבא במצב טוב. כבר שכחנו איזה מפתחות הוא קיבל. מה היינו מבקשים מהרמטכ"ל לפני ארבע שנים, כשמונה לתפקידו, בעיצומה של הטראומה שבעקבות מלחמת לבנון השנייה? שישקם את הצבא. ובכן, אשכנזי שיקם. הוא החזיר לצה"ל את הכבוד. גם בעיני לוחמיו וקציניו, בעיני משפחותיהם. הוא החזיר את האימונים, הוא החזיר את הביטחון העצמי, הוא החזיר את תחושת המסוגלות של מפקדי הפלוגות הצעירים שכן, הם יכולים.
הוא גם שיקם את תדמית הצבא ואת אמון הציבור בו. כבר שנים לא נמדדה בסקרים רמת שביעות רצון כזו מצה"ל. הוא חיזק את מערך המילואים ושיקם אותו. הוא החזיר למילואימניקים את האמונה. הם מתוגמלים, הם מצוידים, הם מתאמנים והם, יחסית, מרוצים. מילואימניק מרוצה שחוזר הביתה הוא, אומר הרמטכ"ל, ההודעה לעיתונות הכי טובה שיש.
הוא נלחם על תקציב הביטחון וגם ניצח (בין היתר בעזרת עופר עיני, מה שהטריף את שר הביטחון), הוא שימר את מתווה ברודט, הוא התווה תוכנית רב שנתית שמיושמת עד יומה האחרון (וזה נדיר בצה"ל), ארבע השנים שלו בכהונה היו השקטות ביותר מבחינה ביטחונית בעשורים האחרונים, אולי מאז קום המדינה. הטרור בשפל, הגבולות שקטים כמעט לגמרי, ההרתעה נשמרת וקצב המבצעים החשאיים, חלקם מסמרי שיער, ורובם לא יפורסמו לעולם, גבר מאוד.
וידוי אישי: אני מחבב מאוד את גבי אשכנזי. בשנה האחרונה החיבה הזו הפכה לעסק מאוד לא משתלם (למרות שאף פעם לא השתלמה. אשכנזי הוא לא מאלה שמרימים טלפון לעיתונאי. הייתי אצלו אולי ארבע פעמים במהלך הכהונה). אשכנזי עצמו ראה איך עיתונאים מתחילים להתרחק ממנו. להדיר רגליהם. שהרי הימור עליו היה גרוע יותר מהימור על סוס צולע. מדובר בסוס מת. במי שסומן על ידי שר הביטחון והפך לשק החבטות הפומבי שלו.
אשכנזי מכהן כבר חודשים ארוכים כמת מהלך. מי שפג תוקפו. ישות שתכף לא תהיה כאן, וגם אם יחליט ללכת לפוליטיקה, ייקח עוד לפחות שלוש שנים עד שיהיה רלוונטי. ובכל זאת, משהו באיש הזה קסם לי. אולי זו צניעותו.
אשכנזי הוא אולי הרמטכ"ל הראשון שלא התראיין כל הכהונה (ובינתיים לא עושה סימן שיתראיין גם אחריה). ששמר על פרופיל תקשורתי נמוך. שנשאר בדירה בכפר סבא. שהיה מגיע לכנסת בדלת אחורית, נכנס לוועדת החוץ והביטחון, מדבר, ויוצא בדלת האחורית. לא התחכך, לא עסק בתככים, מעולם לא ישב במזנון הכנסת, לפעמים היה עובר דרך המשרד של קצין הכנסת ומחליף שם למדי ב' בדרך לעוד תרגיל, ולפעמים היה גם חוטף שם במהירות ארוחת צהריים על חמגשית.
אני מחבב את אשכנזי כי שמר על צניעות, לא המיר את הסיגריה בסיגר, לא הופיע במסיבות ולא התחבר לטייקונים ולאנשי החברה הגבוהה. בכל פעם שהוא יצא לחו"ל, התעקש לברר באיזה מלון ישוכן והתעקש שיציגו לו בשקופית תמונות, מבפנים ומבחוץ. ההוראה הייתה לעולם לא להשתכן במלון שעלותו מעל 300 דולר (מי שרוצה מוזמן להשוות למלונות שאליהם התרגל שר הביטחון, למשל). עשרות פעמים הציעו לו להשתדרג למחלקה ראשונה, והוא סירב.
לפני יותר משנה יצא לחו"ל עם רעייתו. הפעם נלוותה לזוג אשכנזי גם הבת, גלי. הם השתכנו בסוויטה באחד המלונות. היה בסוויטה חדר נוסף, כמקובל, בו ישנה הבת. אשכנזי התעקש לשכור חדר נוסף במלון, באותה קומה. החדר לא נפתח ולא נעשה בו שימוש בשלושת ימי הביקור, אבל אשכנזי שילם עליו, 850 דולר בסך הכל, כדי שלא יגידו שהבת שלו ישנה על חשבון המדינה.
בנסיעה אחרת, שהתקיימה בשלב קריטי במשא ומתן על שליט, הוא הקדיש שעות לשיחות טלפון ארוכות(וקשות) מהמלון. בשלב מסוים נשבר, פתח חלון ועישן (למרות שהיה מדובר בחדר ללא עישון). אחרי כמה חודשים התברר שהחדרנית עלתה על זה, דיווחה, ולחשבון השהות במלון נוסף קנס של 250 דולר על עישון בחדר. השגרירות התכוונה לשלם את הקנס, אבל אשכנזי התעקש להפריד את החשבוניות ושילם את הקנס מכיסו.
כשאלי יצפאן הזמין אותו לבכורה של "הזוג המוזר", יחד עם חצי מהצמרת המדינית והחברתית במדינה, הוא דיבר עם הנהלת התיאטרון והתעקש שיחייבו את כרטיס האשראי שלו בעלות הכרטיס. אחרי ויכוח ארוך, הסכים לקבל את תעריף חבר. הוא הרי חבר בחבר.
אני מודע לעובדה שהסיפורים והעלילות האלה מתחברים עד כדי שיר הלל לאשכנזי. וזה קצת מביך. ועדיין, אני מתעקש לספר אותם (מדובר, כמובן, בחלק מזערי). קודם כל, כי הוא מסיים ארבע שנים וזה מגיע לו. שנית, בגלל שהתמונה שלו יותר מורכבת, ויש בה גם גוונים אחרים, שתיכף נגיע אליהם. וגם בגלל שכשאתה מביט סביבך בארץ הזאת, על השועים והבכירים, ולפעמים גם על הקצינים, אתה מוצא סטנדרטים אחרים.
אתה שואל את עצמך מה קרה לנו. איך יכול להיות שהשלהבת הזאת נפלה גם בארזים. הרדיפה אחר העושר, סמלי הסטטוס, ההתחככות, הקומבינות המהירות, הנהנתנות, עשן הסיגרים. ובתוך המהומה הזו, אשכנזי הוא משהו אחר. לא מושלם, לא נעלה, אבל אחר לגמרי.
ואז אנחנו מגיעים לאהוד ברק. וגם לבועז הרפז. כשאהוד ברק התייצב בטלוויזיה ואמר לעם ישראל שלרמטכ"ל שלו יש "בעיות אתיות ומקצועיות מהמעלה הראשונה", היה אשכנזי בבית הלוחם, בפרידה מנכי צה"ל. הוא הגיע בעשרה לשמונה בערב, נטע עץ זית, נכנס לחדר ההמתנה, שתה מיץ, ואז נכנס מישהו וסיפר לו מה ברק אמר. אשכנזי לא האמין וביקש לראות ולשמוע בעיניו. הראו לו והשמיעו לו. הוא ראה ושמע, ונכנס לאולם לטקס. כאילו כלום.
כבר במארס האחרון הגיע אשכנזי להחלטה אסטרטגית. הוא יבליג. יהיה מה שיהיה, הוא לא יפצה פה. הוא הבין שמה שיורד עליו זה לא גשם, אלא יריקות מכוונות ומתוזמרות. הוא הבין שאין לו דלת לשר הביטחון. הוא ניסה בהתחלה לערב את ראש הממשלה, אבל הבין שלביבי אין ברירה. בדילמה בין הקואליציה והשותפות הפוליטית עם ברק לבין מעמד הרמטכ"ל, נאלץ נתניהו להכריע בעד ברק.
אשכנזי הבין שברק רוצה שילך הביתה הרבה לפני תום הכהונה. ששר הביטחון מצפה למעידה שלו, כדי לנצל אותה, ואם לא תהיה מעידה, הוא מתכנן להעליב ולפגוע בו עד שיישבר. הוא החליט לא למעוד, ולא להישבר. לגמור את הקדנציה עד היום האחרון, להצדיע וללכת הביתה.
זה בדיוק מה שהוא עשה. בינתיים, שילם מחיר. במקום להוציא החוצה, לקח פנימה. את הכל שאף פנימה. כמו סיגריה רעילה. עכשיו זה נגמר. בקרוב ייצא להפלגה עם רונית, אשתו. הוא אוהב ים, אשכנזי. הים מרגיע אותו. יפליג מהקריביים לדרום אמריקה, יעשן, יביט על הים וישתדל לשכוח את ברק. וגם את בועז הרפז.
כן, אומר אשכנזי, טעיתי עם בועז הרפז. המלצתי עליו והעדתי לטובתו אחרי שרן שחור אמר לי שהוא בסדר. לא ידעתי את כל מה שאנחנו יודעים היום. קיבלתי ממנו את המסמך, והאמנתי שהוא אותנטי. היו לי סיבות טובות להאמין.
הרי כל מה שהיה כתוב שם קרה בשטח. קרה לי. שמתי את המסמך במגירה. בלעתי את זה. החלטתי לספוג, כמו שספגתי עד אז. ויכול להיות שטעיתי. לא, אני לא מלאך, אני בן אדם. אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עלי. שעשיתי משהו במכוון. שידעתי משהו. מה, מישהו מעלה על דעתו שאני זייפתי את המסמך הזה? שאני ידעתי שהוא מזויף?
ומה לא מפיצים עליי. אז כן, בועז הרפז מכיר אותי, ואני מכיר אותו, והוא היה בקשר עם רונית אשתי, ואולי הם גם ריכלו ביחד, אבל איפה כל זה ואיפה מה שמפיצים. לא סידרתי לבועז הרפז את הפנסיה, ולא סידרתי לו את הסיווג הביטחוני, ולא דיברתי איתו על מינויים.
כן, אני יודע שהוא היה מספר שהוא יושב אצלי במשרד רגל על רגל, אבל מה לעשות שבחיים הוא לא היה אצלי במשרד. ואין לי את הטלפון שלו ואין לו את הטלפון שלי, ואין לו האימייל שלי, ולא הייתי אצלו בבית אף פעם. ולא סידרתי לו פגישה עם הרמטכ"ל האיטלקי ולא סידרתי לו יציאה מהארץ, ולא עשיתי איתו עסקים וגם הבן שלי לא עשה איתו עסקים.
והדברים נבדקו על ידי המשטרה, וגם רונית נבדקה, ואחרי שגמרה להעיד ביקשה להיבדק בפוליגרף ונבדקה ויצאה דוברת אמת. כי בסוף זה מה שחשוב לי יותר מכל דבר אחר, האמת. ולאורך כל הסיפור הזה, רק את האמת אני מחפש ורק אותה אני אומר. כן, שגיתי בקשר עם הרפז, אבל זה רחוק מאוד ממה שמציגים וממה שמספרים. והכל נבדק ואת הכל אפשר להוכיח. ולכן אני ישן טוב בלילה, ולכן מצפוני שקט.
ובכלל, תראו את הפוטש הזה שנעשה בקריה, על פי מה שמפיצים. תראה מי קודם עכשיו לכל התפקידים הכי בכירים במדינה. ראש המוסד הוא מי שראה את המסמך הזה ועזר להעביר אותו מגבי סיבוני לאבי גוט. והוא עכשיו ראש המוסד כי כולם יודעים שהכל נעשה בתום לב, על ידי אנשים שחשבו שהם עושים טוב, כי גם הם, כמו כולם, ראו מה שכתוב שם וידעו שזה תואם לגמרי את המציאות והאמינו שצריך לעשות משהו.
וגם הרמטכ"ל הבא, בני גנץ, נחשף למסמך, כי אני הראיתי לו אותו, והוא הזדעזע כמוני, והוא דיבר על "ריח של פגר", והוא לא התכוון, תאמין לי, לבועז הרפז, אלא לריח בעייתי אחר שהיה שם בחדר, לריח שעד עכשיו לא נפטרנו ממנו.
אלה, פחות או יותר, הדברים שגבי אשכנזי אומר לעצמו, אומר לחבריו. הוא יודע שבקרוב ייצא הספר. השם יהיה, כנראה, "הבור". פרי עטו של דן מרגלית (כנראה יחד עם רונן ברגמן), האיש שמצא באהוד ברק אולמרט חדש.
זו תהיה גרסת ברק. כל מה שדובריו החרוצים של ברק בתקשורת החסירו, יבוא שם. מרוכז. כל הרפש, כל התיק, כל החבילה. צפוי גם פרק מיוחד על אבי בניהו, שמכונה על ידי ברק "הבינה האירגונית של אשכנזי". בסביבות 250 עמודים.
אשכנזי יודע, וממתין בסבלנות. השנה האחרונה, בה צולק והוכפש, חיסנה אותו. הוא יגיב בעיתוי הנכון מבחינתו. אולי דרך בית המשפט. בינתיים הוא מחשיב יותר את הדוח הצפוי של מבקר המדינה על הפרשה. יש לו אמון מלא במבקר והוא יפרוס מולו את האמת שלו.
ועוד משהו קטן: אל תיפלו מהכיסא אם מתישהו בקרוב נשמע את שמו של דן מרגלית כמועמד לפרס ישראל. עורך ישראל היום, עמוס רגב, יכול לקדם את הרעיון הזה אצל נתן אשל, הבאטלר המשפחתי בקיסריה. ואז יקבל גדעון סער, שר החינוך, טלפון ממישהו, שינסה להנחית עליו את העסקה.
זה אותו מרגלית, שאחרי שהשתכשך במי האפסיים של אהוד אולמרט יותר משלושה עשורים, הפך עצמו לחמורו של המשיח החדש, אהוד ברק שמו. זה אותו מרגלית שעובד היום בישראל היום, שזה העיתון שלאורך כל השבוע האחרון, בעיצומה של המהומה הפוליטית-כלכלית ששטפה את התקשורת, הוציא לאור גיליוניות חגיגיים.
ביום שלישי הכותרת הראשית הייתה "שכר המינמום יעלה: שוקלים הפחתות מס". ביום רביעי הכותרת הראשית הייתה "הדלק והמים יוזלו". ביום חמישי הראשית הייתה "מחכים להקלות, מאיימים בשביתה".
לכל הכותרות הללו הוצמדו "פרשנויות" מאירות עיניים של מרגלית ("ניצחון התבונה והמתינות"). הוא כנראה מתקנר בנחום ברנע. מהיש, גם לו מגיע. האמת היא שפרס ישראל לדן מרגלית הוא אירוע שבהחלט יכול לשקף נאמנה את מה שקורה כאן. בחברה, בכלכלה, בתקשורת.
לא אתפלא אם אחרי שזה יקרה, המועמד לנשיא המדינה אחרי שמעון פרס יהיה נתן אשל (אם יצליח להשיג מימון להחלפת התריסים החשמליים בקיסריה). לתפארת מדינת ישראל ("היום").
אקו"ם