מנהיגות בנבדל: אותם דפוסים, אותם אלתורים
פעם נוספת מתגלה לעינינו עד כמה תהליך קבל ההחלטות בממשלות ישראל קלוקל, חסר כל היגיון ונעדר כללים ברורים וסדורים
הדרג המדיני והדרג הצבאי נתגלו בפרשת מינוי הרמטכ"ל החדש, ולא בפעם הראשונה, במלוא קלונם, סוג של אימפוטנציה מנהיגותית שכמותה לא היינו עדים לה. אז יכולים המומחים האולטימטיביים הממלאים את טורי העיתונים או מסכי הטלוויזיה להזכיר לנו "נשכחות", אך מאמציהם לטמטם אותנו לא יצליחו. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל היו מאבקים אישיים בין המיועדים לתפקיד רמטכ"ל, פוליטיקאים בחשו בקדרה, מחנות קמו והתפרקו. אין להקל ראש בכך, אך שיטות מאפיונריות של סיכול ממוקד, של הפעלת מערכות שלמות כדי לקדם או לסכל מינוי כפי שהיו בפרשה הנוכחית, לא היו.
ההיסטוריה הצבאית של ישראל מלמדת אותנו שאף רמטכ"ל כמעט לא סיים את תפקידו טוב. אף רמטכ"ל לא מונה בניגוד לרצון של ראש הממשל או שר הביטחון. תמיד הייתה התערבות כזו או אחרת של הפוליטיקאים במינוים של רמטכ"לים או אלופים אך לבסוף יצא עשן לבן. סאגה כמו זו של פרשת המינוי הנוכחי לא הייתה.
התנהלותו של ראש הממשלה במינוי הרמטכ"ל, בשבוע-שבועיים האחרונים, הייתה מחפירה. מרום הפירמידה עליה הוא יושב הייתה צריכה להישמע זעקה שתפלח את אוזני כל המעורבים: די לקרקס, די לציניות, די לפוליטיקה הקטנה. נתניהו בחר לשתוק ושתיקתו הסבה נזקים קשים לתדמיתו של צה"ל.
עם פרוץ המהומות היה צריך ראש הממשלה לתפוס את המושכות, לעצור את הטירוף ולמנות רמטכ"ל מיידית. כל הסיפורים של תקופות חפיפה, לימוד והתנסות, ריקות מתוכן. לראיה, אחרי כל האמירות המפוצצות הללו, אחרי ההסברים המלומדים למה צריך להכריע מהר מי המועמד, בסופו של דבר, נבחר הרמטכ"ל, ככל הנראה, ללא חפיפה של חודשים. אז מה צריך האזרח מן השורה לחשוב כאשר מנפחים לו את הראש שיש צורך בלימוד אינטנסיבי לפני הכניסה לתפקיד רמטכ"ל, ולבסוף ממנים מישהו ברגע האחרון ? או שבעל הבית שקרן או כסיל, או ששניהם יחד. ראש הממשלה היה צריך לסיים את ההתבזות באבחת גרזן. לדאבון הלב, ביבי טוב ברטוריקה. מובטח לכם נאום ביביאני שיסנגר על המינוי החדש תוך הסברים מלומדים מדוע הוא המינוי הטוב
למרבה ההפתעה, למרות הביקורת המוצדקת על שר הביטחון והתנהלותו הכללית ,דווקא בנושא מינוי גלנט לרמטכ"ל, צדק ברק בדבריו: אל תוך הקלחת הזו נשאבו כוחות האופל, מאפיונרים למחצה שכל עניינם לבצע פוטש שלטוני. אין זה חשוב כלל מה הניע את ברק כשבחר בגלנט כרמטכ"ל. עובדה היא שגם הממשלה אישרה את מינויו וגם ועדת טירקל הוסיפה את חתימת הכשרות. החשוב הוא שהיה ניסיון להפוך על פיה את החלטת ברק, מבחינת הפיכת חצר. ברק צודק מאוד כאשר טען שיש לחקור את כל ההיבטים של "פרשת גלנט" הראשונה או "פרשת הרפז ". בפרשה זו לא נאמרה המילה האחרונה.
יכולים כל אלה "היודעים היטב" מה המשטרה והשב"כ חוקרים כעת בהתנהלותו של בעז הרפז, אך שום דבר לא יעזור להם כדי לנקות את סימני ניסיון ההפיכה. עוד יתברר שהרפז היה השליח ולא המשלח. אין ביכולתו של אדם אחד לבצע הפיכת חצר. הוא צריך שותפי סוד, שותפים נאמנים למהלכים בקודקוד הצמרת, בעלי אינטרסים רבי משמעות. אין ולא היו הפיכות של אדם אחד. את זאת יש לחקור עד תום ולמצות את הדין עם הקושרים.
פעם נוספת מתגלה לעינינו עד כמה תהליך קבל ההחלטות בממשלות ישראל קלוקל, חסר כל היגיון, נעדר כללים ברורים וסדורים, במיוחד כאשר המדובר בחיי אזרחי המדינה. תהליך קבלת ההחלטות בביטחון לאומי העסיק ועדות רבות, החל מוועדות חקירה ועד ועדות בדיקה וכלה בועדות מייעצות.
אחרי כל אלה, שום דבר לא השתנה. רק לפני כארבע שנים פרסמה ועדת וינוגרד את מסקנותיה. מלבד הפרטים האקטואליים למלחמת לבנון השנייה, הרי כל המסקנות האחרות, במיוחד בנושא תהליך קבלת ההחלטות, היו זהות לחלוטין לכל ועדות החקירה שקדמו לועדת וינוגרד. ראשי הצבא ומערכת הביטחון הרגיעו אותנו, שוב ושוב, שכל הלקחים נלמדו והכול תוקן. שום דבר לא השתנה: אותם דפוסים, אותם אלתורים.
משהו רקוב בממשק שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני מתגלה חדשות לבקרים. על כך נכתבו אין ספור ספרים ומאמרים מלומדים. כולם הסכימו ובאותה הנשימה, איך לא, כולם המשיכו להתנהג באותה הצורה. הוזכר לעיל שלא היה רמטכ"ל שלא יצא חבול בתום תפקידו. יש לכך סיבות שונות, אך אין ספק שהסיבה העיקרית נעוצה בתהליך בחירתו של הרמטכ"ל. לכול תפקיד, ודאי פחות משמעותי מאשר רמטכ"ל, קיימות ועדות איתור. לגבי הרמטכ"ל אין. האם זה הגיוני? ודאי שלא, אך משחקי האגו הם אלה הקובעים. הגיעה העת למסד את תהליך בחירתו של האיש האמון על ביטחון המדינה על ידי ועדה רצינית שתמליץ בפני הממשלה על המועמדים הראויים. אין להותיר זאת לגחמות של הקברניטים בלבד.
אם נתייחס למקרה בוחן שימחיש עד כמה הנושאים הביטחוניים אינם מטופלים כהלכה, מן הראוי לציין שארבעת הרמטכ"לים האחרונים, שאול מופז, משה יעלון, דן חלוץ וגבי אשכנזי, סיימו את הקדנציה שלהם כאשר עננה כבדה ואשמות קשות מופנים כלפיהם. אין כאן המקום להרחיב על כל אחד, ודאי לא על אחרים שקדמו להם, אך אם הציבור יבדוק היטב את התנהלותם של אלה שהוזכרו לעיל, יבין מה גדולה הייתה הביקורת כלפיהם.
יחד עם זאת, לממדים מסוג פרשת גלנט, אף אחד לא הגיע. פרשת גלנט יכולה בהחלט להיחשב כמעשה הנבלה המסוכן ביותר שאי פעם היינו עדים לו בו היו מעורבים גורמים בכירים ביותר בצמרת המדינה.
אם למישהו מן המנהיגים עוד אכפת מהאזרחים וביטחונם, אם כי בכלל לא בטוח, ראוי שיקום ויעשה סוף למשחק בחיי האדם שאנו עדים לו בימים אלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם