כדור בגב מהדוד סם
מי האיץ באובמה וקלינטון לתדלק את ההמון במצרים ולבקש את ראשו של מי שעד לפני חמש דקות היה בן ברית נועז
ואז אתה מסתכל על שני האנשים האלה, אובמה וקלינטון, מי שאמורים, בהיעדר מעצמה רצינית אחרת בעולם, להנהיג את העולם, ושואל את עצמך מי מייעץ להם שם, ומי האיץ בהם לצאת בעיתוי הזה לתקשורת לתדלק את ההמון המשתולל ברחובותיה של מצרים ומבקש את ראשו של מי שעד לפני חמש דקות היה בן ברית נועז של הנשיא ומזכירת המדינה, קול כמעט בודד של שפיות במזרח תיכון שהולך ומקצין? ידיד אמת שצויד במענקים צבאיים וכלכליים בשווי מילארדי דולרים כל שנה. רק ישראל זכתה לתמיכות נדיבות יותר.
ופתאום הפניית הגב המהירה הזאת, הקרה, הבוגדנית, כשלא ברור אם הידיד זה שנות דור יוציא את נשימתו עד סוף היום או שיילכד על ידי ההמון המבקש לעלות על ארמונו. ואתה חושב איך זה שהאמריקאים האלה לא לומדים אף פעם שום דבר וממשיכים לחשוב על האזור המסובך הזה במונחים "אמריקאיים", צדקניים כל כך.
נאיבית עד כאב
ב-1977, וגם בשנה שאחריה, העביר אורי לובראני, השגריר הישראלי האחרון בטהרן, שדרים בהולים לממשלו של ג' ימי קרטר, על קריסתו המתקרבת של השאה האיראני. רזה פהלווי בא לבית הלבן לבקש סיוע, אבל ספג בעיקר הטפות מוסר, ובתחילת 79', אותו בן ברית, אמנם רודן מתוסבך, אבל מי שדאג לאינטרסים של המערב, הופל מכיסאו, וקארטר הנאיבי קיבל במקומו את חומייני.
האמריקאים של אז, כמו הילרי ואובמה שלשום, עצמו עיניהם. השאה, גוסס מסרטן, קיבל מהם סירוב לבקשתו למקלט מדיני. היחיד שנענה לו, כמה סמלי, היה אותו סאדאת שקיבל אותו בחיבוק. השאה הגולה קבור בקהיר.
מה שמלמד לעתים שהדמוקרטיה הגדולה והחשובה בעולם נוטה
לרוב לחיות לפי אמות מידה דמוקרטיות שמתאימות אולי למדינות כמו מיין או ארקנסו, ולתורות מדע המדינה של אוניברסיטת הארוורד, אבל לא לחוקי הג'ונגל של המזרח התיכון, בו, אם אתה מתנהל כמו ברווז, תוך פחות מדקה תישאר ממך נוצה.
דיפלומטיית הפוליטיקלי קורקט של נשיאי אמריקה לדורותיהם, כולל זה האחרון שנאם בתחילת כהונתו מקהיר, וחשב שבכך יכבוש את לבו של האיסלאם, היא נאיבית עד כאב.
בגדד בכאוס, ביירות נפלה בידי הקיצונים, עזה נפלה בידי חמאס, עמאן והמלך מתנדנדים ברוח, כיסאו של הנשיא המצרי רוקד בקהיר-והם דורשים ממנו בשעות ההישרדות שלו "דו שיח עם ההתקוממות", שרק אללה יודע מה יבוא אחריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם