לאן הלכו כספי שיקום מפוני ההתנתקות?
מרבית סכומי העתק שהוציאה מדינת ישראל על ההתנתקות לא הגיעו לידי העקורים. האם יש מי שביקשו לתפוס טרמפ ולקבל הטבות מוגזמות?
פינוי כפר דרום במהלך ההתנתקות ראובן קסטרו
מאחורי ההערכה שההוצאות טיפסו כבר ל-12 מיליארד שקלים עומד בנצי ליברמן, יו"ר מנהלת 'תנופה' (בעבר 'מנהלת סל"ע'), הגוף הרשמי של מדינת ישראל המופקד על הטיפול בעקורים. ליברמן אומר באופן ודאי: "אנשי גוש קטיף לא קיבלו את מה שמגיע להם, נקודה. לא בפיצוי על הבתים הפרטיים, לא בעסקים. הפיצוי שהגיע לכיס הוא חלק קטן מהעניין". המדינה, לדבריו, הוציאה הון עתק, אבל חלק גדול ממנו כוון למקומות לא נכונים.
התחזיות הוכפלו ושולשו
בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2007 מתואר כי ביוני 2004, עת החליטה ממשלת ישראל על ההתנתקות, נחקק לצורך יישום ההחלטה 'חוק יישום תוכנית ההתנתקות': "במארס 2005 התקבל בכנסת חוק התקציב לשנת הכספים 2005, ובו הוקצבו 2.2 מיליארד ש"ח למימון התוכנית". המבקר מותח שם ביקורת על הממשלה שלא נערכה כיאות לתוכנית שהייתה אמורה לכאורה להיות מוסדרת לפרטיה עוד טרם הוצאתה לפועל.
אם זה לא היה עצוב, אפשר היה לגחך גם למקרא אומדן של מחלקת המחקר של בנק ישראל, שקבעה בשנת 2005, טרם ביצוע ההתנתקות, כי היא תהיה הרבה פחות יקרה למדינה מאשר עקירת סיני, למשל.
גם מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראשותו של ד"ר דניאל צידון, שנכתב זמן קצר לפני העקירה, קבע כי "העלות התקציבית הצפויה למהלך כזה, לו נוהל באופן המיטבי, הייתה צריכה לעמוד על מעט למעלה מחמישה מיליארד שקלים, מהם כ-3.5 מיליארד שקלים פיצויים לעקורים". כבר אז חזה המחקר כי העלות הגבוהה יותר של המהלך, שמבוססת בחלקה על הביורוקרטיה המסורבלת של משרדי הממשלה, אינה משפרת את מצבם של
העקורים עצמם.
העובדה כי הפיצויים לעקורים אינם מהווים את מרבית ההוצאה עולה גם ממספרים מעודכנים יותר: באומדן עלות של ההתנתקות שהוציא מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני שנה בדיוק נסקרו העלויות הישירות של המהלך. בלשון המסמך, מדובר ב"עלות התקציבית של כלל משרדי הממשלה שטיפלו בנושא". כלומר, הסכומים שעברו דרך מנהלת סל"ע, מבלי להחשיב "את העלויות העקיפות של התוכנית ואת ההשלכות הנרחבות שלה". לפי המסמך, עד סוף שנת 2009 הוציאה המדינה 8.3 מיליארד שקלים, והצפי שם הוא כי בשנתיים שלאחר-מכן יוצאו כ-2.6 מיליארד שקלים נוספים.
פירוט הסכום המופיע שם כולל בין היתר 86 מיליוני שקלים שהוצאו על עלויות שכר במנהלת סל"ע, וכמעט 90 מיליון שקלים ל"פעולות המִנהלת". 2.2 מיליארד שקלים הוענקו, על פי המסמך, ל"פרטים" – כלומר לעקורים, עבור מענקים ומגורים. מעט יותר ממיליארד שקלים הוצאו על סיוע לעסקים, ו-2.7 מיליארד הועברו למשרד הביטחון. יש לציין כי הדו"ח אינו כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה שהועברו לזכאים לכך דרך הביטוח הלאומי.
"20 מיליון שקלים בוזבזו לחינם"
שוטרים ומפגיני ימין מתעמתים בכפר מימון, זמן קצר לפני ההתנתקות. צילום ארכיון: רויטרס
לדברי בן-שלומי, הסכום הכולל שננקב כהוצאות ההתנתקות הוא מנופח למדי, גם אם מדברים 'רק' על עשרה מיליארד, סכום שפורסם בקיץ האחרון במלאת חמש שנים לעקירה. "זה נראה לי מוגזם. קודם כול, לפחות שלושה מיליארד מתוך זה הם הוצאות של הצבא ומערכת הביטחון. בנוסף, היו כל מיני השקעות לא מוצלחות של המדינה שעלו לא מעט כסף".
השאלה הנשאלת בעניין היא אם קיימים גופים שניצלו את הוצאות המדינה על ההתנתקות כדי לעשות רווח לעצמם; אם האצבע שהאשימה את העקורים כאילו הם אלו שדרשו עוד ועוד כספים הופנתה לכיוון הלא נכון. מסיבות מובנות, זו שאלה שכל המעורבים בעניין מעדיפים להתרחק ממנה. הן בשל החשש כי הסכמים שעומדים על סף פתרון ייתקעו שוב, והן כיוון שרבים סבורים ששורש הבעיה הוא בכל מקרה ההתנהלות הקלוקלת של הממשלות, בעיקר אלו בראשותם של שרון ואחריו אולמרט.
עם זאת, גורם במִנהלת תנופה אומר כי בהחלט יש כמה קיבוצים ומושבים קולטי עקורים "שחלקם היו ממש על סף פשיטת רגל, והיום הם ממש עשירים". מדובר במקומות שבהם במסגרת ההסכמים שנחתמו בין היישובים למדינה הם התבקשו לקבל עקורים לתחומי היישוב, וקיבלו, בין היתר, הבטחות לתקציבים בלתי מבוטלים לשדרוג תשתיות כמו ביוב, כבישים ומדרכות. בנוסף הם נהנו מפיתוח אזור המגורים הזמניים - שטח שיוסב לאחר מכן למגרשים שיוכלו היישובים הקולטים לשווק לאחר שעבודות הפיתוח כבר בוצעו במימון המדינה.
במקרים מסוימים טענו ביישובים הקולטים כי לא ייתכן שלשכונות החדשות שבהן יבנו העקורים את בתיהם יהיו תשתיות מפותחות יותר מאלו של היישוב הישן, ודרשו השוואת תנאים. סביר בהחלט להניח כי במקרה שבו לא היו מגיעים העקורים ליישובים אלה, אין סיכוי שהמדינה הייתה מממנת זאת בעבורם.
יחס פוגע מהמדינה
אתר הקראווילות בניצן צילום: אדי ישראל
אני נותנת לו כדוגמה את תושבי היישוב קטיף, המתגוררים עדיין בקראווילות במושב אמציה שבו הם אמורים לבנות את בתיהם, אך טרם החלו בבנייה. בן-שלומי טוען כי גם כאן מי שאשם בסחבת הוא המדינה. "היו שתי אפשרויות איפה לשים את בתי קטיף: בגבעה צפונית יותר או בגבעה דרומית. בגבעה הדרומית אין כלום, זה שטח חקלאי פתוח. בגבעה הצפונית יש מבני משק, מפטמה, אנטנה. בא השמאי של המדינה, ואמר שמבחינת איכות הסביבה, בגבעה הדרומית יש שכבות ירוקות עדינות יותר.
ההחלטה הזו, ללכת על הגבעה הצפונית, הקפיצה את עלות הפרויקט בערך בעשרים מיליון שקלים, שהלכו בעצם לאף אחד. עכשיו יש שם חפירות ארכיאולוגיות שצריך לטפל בהן, מפטמה שצריך לפרק ולהעביר, לולים שרבו שנתיים אם הם שווים משהו או לא. כל הדברים האלו היו שם גם לפני 2004, וגם השיקולים הירוקים. מי שאשם כאן זה מי שאמר ללכת על הגבעה הצפונית".
לשם התרשמות, התוספת התקציבית שאושרה בחודש מארס 2010 ביחס לאמציה כוללת שני מיליון שקלים לחפירות ארכיאולוגיות, 4.7 מיליוני שקלים להקמת מפטמה חלופית, פיצוי עבור פינוי לולים והכשרת קרקע חלופית במקום הקרקע שעליה היו מוצבים הלולים, 1.75 מיליון שקלים להעתקת אנטנה סלולרית, ו-1.45 מיליוני שקלים לשדרוג כבישים וביוב ביישוב הוותיק אמציה.
ליברמן מספר כי כשנכנס לתפקידו, לא הבין מדוע באמציה העניין עדיין פתוח. "במקום להיכנס באטרף לעבודה, מורחים זמן על כל מיני בעיות פרוזאיות כמו מפטמה ואנטנה, כשמהצד השני יש אנשים שהחיים שלהם עומדים מנגד".
לדבריו, בכל הנוגע להסכמי ההעתקה, "אחת הבעיות הגדולות באמת הייתה שבמקום לראות בעקורים פרטנרים אינטליגנטיים, המדינה הציבה עצמה מנגד. הייתה מגמה של 'אנחנו יודעים, ואתם סחטנים'. כל הסכם העתקה הוא נורא מסובך, ואי אפשר לעשות אותו אם לא מסתכלים לאנשים בגובה העיניים.
"היום יש גישה אחרת – זה מגיע ממנכ"ל משרד ראש הממשלה. העקורים יודעים שלא כל התשובות שלי לבקשות הן חיוביות, ואין יום שאין לי בו מלחמות עם האוצר, אבל היום שיתוף הפעולה בין המנהלת לעקורים הוא אמיץ. כרגע, המצב הוא שרוב התושבים יתחילו עד סוף 2011 לבנות את ביתם, ועד סוף 2012 כולם, אני מקווה, יהיו בבתים. אפשר לומר שרוב העיכובים הם באשמת המדינה. בסך הכול, רוב הקהילות מתנהלות באופן לא רק אחראי, אלא מעורר כבוד".
אחוזי האבטלה עדיין גבוהים
מתנחלים עולים לחומש AP
"אסור היה להעביר אותם לאתרים זמניים. זה הורס אנשים. אדם במגורים זמניים הוא פליט, רמוס, יושב על הגדר. היו צריכים לשים את הקראווילות במקום שבו הם יבנו את בתי הקבע, או פשוט להשאיר אותם ביישובים המקוריים בגוש עד שבתי הקבע יהיו מוכנים".
ליברמן יוצא נגד העובדה שאושרה 'העתקה קהילתית' לכל קבוצה מגובשת של 20 משפחות, מה שכולל תקציבים המיועדים למבני ציבור ועוד. לדבריו, "היו צריכים לבנות שתיים-שלוש העתקות מרכזיות, ואת כל הכסף שהתבזבז לתת לאנשים. העתקה קהילתית זה הכרחי, אבל עשו את זה לא נכון. היו צריכים לתת לאדם להחליט; או לומר לו: 'קח 130% פיצוי ותבנה בעצמך בית', או 'זה יישוב הקבע שהקמנו עבורך, עבור לשם'. אנשים היו צריכים לקבל יותר. כשמסתכלים בסופו של דבר כמה אנשים קיבלו, מדובר בפיצוי לא הוגן ולא נדיב".
בוועד המתיישבים טוענים כי דווקא "ההעתקות הקהילתיות היו אי של שפיות בתוך הסיפור הזה". בן-שלומי מספק נתונים נוספים המבהירים כי לא כל הסכומים שלפי הפרסומים הגיעו לעקורים באמת הגיעו אליהם. "היה למשל הסכם של 120 מיליון שקלים מענקים לעסקים שאי אפשר היה להשתמש בהם, כי היה עליהם תאריך סופי לניצול. היו גם מענקי נגב וגליל שהמדינה מחשיבה כאילו כולם לקחו אותם, ובפועל אולי חצי מהאנשים השתמשו בזה. מתוך 500 מגרשים בניצן, 200 הלכו לזכאים ו-300 מגרשים מפותחים עומדים למכירה, והמדינה תרוויח מזה", הוא אומר. "לקחו עכשיו קראווילות שהתרוקנו לכרמל. למה לא מנכים את זה מהסכום?".
בכל מקרה, הוא אומר, העבודה עדיין רבה. בוועד המתיישבים שבים ומזכירים כי למרות ההתקדמות, רבות ממסקנות ועדת החקירה הממלכתית לעניין העקורים טרם מומשו, ולמרות חמש השנים וחצי שעברו עדיין אחוזי האבטלה גבוהים, רובם הגדול של העקורים עוד לא יושבים בבתים של ממש, ולחלקם אין כבר, למרות הפיצויים שקיבלו, יכולת כלכלית לבנות בית חדש.
- הכתבה המלאה מופיעה היום במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם