אש כבושה
לרגל יום השואה הבינלאומי חיותה דויטש מנתחת את "אשה אחת" - ספרו החדש של יצחק מאיר המתמודד עם זוועות הצורר הנאצי
היום הוא יום השואה הבינלאומי. יום שחרור אושוויץ שבו טופח העולם על שכמו וזוכר איך, במחווה חד פעמית, הצליח לעשות משהו טוב. בספר "אשה אחת" (יצחק מאיר, הוצאת מעריב, 2010), שמונח על שולחני בורחים אם ושני ילדיה מהנאצים, מבקשים לעבור את הגבול לשוויץ ללא אישורים מתאימים. כדי לעבור את המסע הזה הם זקוקים לאנשים טובים, והם מוצאים כאלה וגם אחרים. את סיפור המסע הזה, מסעו של יצחק-ארווין הקטן בן השמונה, בחר הכותב לספר בקולה של אמו הכותבת מכתב מתמשך לאביו, על כל הקורה אותם. למונולוג המאופק של האם יש מוזיקה של אש כבושה, של אנדרסטייטמנט. והלא קל כל כך להפוך סיפור מסע כזה לשמלץ, לקיטש. נקודת המוצא המתבוננת של הבן דרך עיניה של אמו היא הדבר הכי רחוק מקיטש, והיא מחדירה לתוך סצנות אנושיות נוראות צליל מפוכח-סרקסטי. כזה הוא למשל שיחתן עתירת הפרדוכסים של אמו ואחותה, שבביתה מצאו היא וילדיה מסתור זמני (עמ' 99):
אחותי, אנחנו במנוסה, את ואני. והדרך שלנו לזוז על נפשנו, היא לא לזוז. את שומעת? לא לזוז. כשיגיע הזמן נרוץ, עכשיו, אם נרוץ יש מי שירוץ מהר משאנו יודעות לרוץ. אנחנו יושבות תחתינו. את אתי, אני איתך. אין לנו אלא זו את זו. אחר כך ניפרד. אם נינצל ניפרד ונפגש שוב. אם לא תינצלי ואני אנצל, או אם לא נינצל לא אני ולא את, לא נפגש עוד. מי שיחיה יחיה. מי שלא יחיה לא ימית מצער את מי שיחיה.
כדי לנוס צריך לעצור. כדי להיות יחד צריך להפרד. ראו נא את המציאות המופרכת הזו, אומרות המילים, הזהו אדם? והלא כל זה אינו אלא פארסה אנושית. קומדיה אנושית. חידה אנושית. זוהי השואה בתמציתה, ואולי, בהיותה הקצנה של המציאות האנושית, אלו הם החיים עצמם, מלאי סתירות, וכואבים עד אימה, או עד גיחוך.
בכל שורה שכותב אדם מונחים חייו ואמונותיו. הספר הזה הוא ספר שכתב אוהב אדם, שיש לו את כל הסיבות לשנוא אדם. זהו ספר אוניברסאלי כי נקודת המבט של הכותב, יהודי בכל רמ"ח אבריו, היא אוניברסאלית, (דבר שאינו מובן מאליו, לצערי, במקומותינו). שם הספר: "אישה אחת" אינו מקרי. הוא לא מספר על יהודים, ממשקפיים שבטיות משפחתיות, הוא מספר על יצורים ממשפחת האדם ועל הדברים שהם יודעים לעולל זה לזה. השכנים שבביתם מצאו האם וילדיה מסתור הכומר,
יש מסורים עד אין קץ ויש אנוכיים. אין מפלצות בספר הזה, אין סטריאוטיפים אוטומטיים, אלא לכל היותר – אנשים טיפשים וערלי לב. זהו ספר יהודי באוניברסאליות שלו ואוניברסאלי ביהדות שלו. יש בו אמירה על איך צריכה יהדות להראות. לא מצומצמת מדי, לא פרטיקולארית. רחבה, אוהבת אדם. למרות שכמוה כיצחק: יש לה את כל הסיבות לשנוא אותו.
הבחירה בז'אנר הפסאודו-אוטוביוגרפי היא בחירה מסקרנת. ההחלטה לא להפוך עצמו לגיבורו של ספר אוטוביוגרפי קשורה לתרבות האצילית והמאופקת שהכותב משתייך אליה: הוא לא יספר על עצמו, הוא לא יעורר רחמים, לא הוא יהיה מוקדו של הסיפור. שיקול של צניעות ספרותית מונח כאן: בתוך תוכו הוא מבין, שהמעמד המהווה את שיאו של הספר, יסופר טוב יותר על ידי אדם שאינו הוא, כי רק המתבונן מהצד יוכל לתאר אותו כערכו, כסיטואציה שבה, כמו בשיר של אלתרמן, כמו בצילום השואה המפורסם ההוא, ניצב ילד קטן מול עולם מבוגרים מטורף ונלחם על חיי אמו וחיי אחיו ועל חייו שלו – נלחם ומנצח.
הבחירה לדבר בקולה של האם גם מאפשרת לכותב לשזור בספרו תובנות של מבוגר שלא יכולות היו להיות מנת חלקו של הילד, בגיל שהיה אז, אבל, לבחירה הזו ישנה סיבה נוספת: האפשרות לכתוב לאבא מכתב, כמבוגר למבוגר. הבנת עומק הבחירה הזו התבררה לי לפתע, באקראי, בעקבות פגישה עם טקסט טיבטי ששובץ בתוך מאמר על מוות ופרידה ששלח אלי המשורר אלחנן ניר. "כאשר אנשים שואלים אותי מהי הדרך הטובה ביותר להתיר למישהו למות" היה אומר המורה הבודהיסטי-טיבטי, סוגיאל רינפוצ'ה, לאדם המלווה את קרובו אל מותו, "אני מציע להם לדמיין שהם ניצבים ליד מיטת אהובם ואומרים ברוך הגדול ביותר: 'אני כאן איתך, ואני אוהב אותך. אתה הולך למות, וזה טבעי לגמרי; זה קורה לכל אחד. הלוואי שהיית יכול הישאר כאן אתי, אבל אני לא רוצה שתסבול יותר. הזמן שבילינו יחד היה מספיק, ותמיד אנצור אותו בלבי. עכשיו בבקשה אל תאחז עוד בחיים. הרפה. מעומק הלב אני נותן לך את הסכמתי המלאה שתמות. אינך לבד, עכשיו ולעולם. אהבתי תלווה אותך תמיד'" (סוגיאל רינפוצ'ה, ספר המתים והחיים הטיבטי) חוץ מבשואה, חשבתי, שם לא היו פרידות, לא היה להן זמן או אפשרות.
קראתי את המילים הללו והבנתי: יצחק מאיר כתב מכתב לאביו שנלקח ממנו בחטף, היתה זו דרכו לדבר עם אבא, כמבוגר, ובעצם – להפרד ממנו. השיחה לאורך הספר היא הפרידה מאבא שהמשפחה לא זכתה לה. האב שהיה איש מיוחד ועשיר נפש נלקח מהם בפתאומיות, בחטף, בלי שידעו אל נכון מה קרה לו, איך ומתי נרצח. דמותו המיוחדת נוכחת-נעדרת כל חייהם. בשמו שלו, בשם אחיו החי, ובשם אמו ואחיו המתים, כתב-שחרר יצחק את סיפור הצלתם, ובכך כתב ושחרר גם את האב מכלא שתיקתו-היעלמותו.
באחד משיריו (פורסם בספר "לשוח בשדה", עמ'237) כתב יצחק כך:
"החסד הזה המופלא מחייב
יותר מן החכמה
והבוכה והמחייך
יודעים שניהם על מה.."
חיותה דויטש היא עורכת כתב העת 'אקדמות', ומחברת הספרים 'נחמה - סיפורה של נחמה ליבוביץ' ו"ככה נראית גאולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם