מו"מ שמום
מסמכי אל-ג'זירה סיפקו הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של עולם המשא ומתן וגילו דבר אחד משותף לתהליכים שניהלו ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו: למרות השינויים הדרמטיים בצד הישראלי, הסכם קבע מעולם לא היה קרוב
בפועל , עשו הפלסטינים בדיוק ההפך ממה שישראל ציפתה. אבו מאזן, שקיבל את העדכון מיוסוף, התקשר אל אחמד חילס, שעמד אז בראש התנזים של הפתח ברצועת עזה. אבו מאזן מסר לחילס שישראל עומדת לחסל את חסן מדהון והורה לו לטפל בנושא. חילס זימן אליו את מדהון והציע לו ג'וב מפתה במשמר הנשיאות, יחידת העלית של אבו מאזן. לא פחות ולא יותר.
מדהון הסכים. אך ימים אחדים לאחר מכן, נטש את המנגנון וחזר לתכנן פיגועים. ב-1 בנובמבר 2005, כמה חודשים לאחר פגישת מופז-יוסוף, חוסל מדהון על ידי חיל האוויר. "ישראל לא הייתה מבקשת מאיתנו לחסל אנשים, אלא לעצור אותם", אמר יוסוף בעקבות הפרסומים, "ישראל לא מעדכנת אף אחד במועד החיסול. היא גם לא צריכה מידע מאיתנו כדי לדעת היכן הם נמצאים".
מסמכי אל-ג'זירה, שעוררו השבוע סערת ענק ברשות הפלסטינית ובעולם הערבי, סיפקו הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של עולם המשא ומתן. המסמכים מכסים שלוש ממשלות: שרון, אולמרט ונתניהו. לכל אחת מהן רטוריקה משל עצמה, אשר מוכתבת על ידי המצב שבו נמצאים הפלסטינים. רק דבר אחד משותף: למרות השינויים הדרמטיים שחלו בצד הישראלי בשש השנים האחרונות, הסכם קבע מעולם לא היה קרוב.
הפגישה עם מופז נערכה בתקופה של שינוי היסטורי אצל הפלסטינים. היו אלה חודשיו הראשונים של אבו מאזן בשלטון, לאחר מותו של יאסר ערפאת. האנרכיה השתוללה ביהודה ושומרון ואילו ברצועת עזה החל החמאס להתכונן להפיכה: ניצחון בבחירות בשלב הראשון, השתלטות אלימה על הרצועה בשלב השני. ישראל, מצדה, התעניינה אך ורק בנושא אחד: ביטחון. החששות הללו קיבלו משנה תוקף ככל שהתקרב יישום תוכנית ההתנתקות. "לא נוכל לנהל אותה תחת אש", הבהיר מופז.
במהלך כהונתו כשר פנים, נמתחה ביקורת רבה על תפקודו של נאסר יוסוף. ישראלים ופלסטינים כאחד זלזלו ביכולת שלו להשליט סדר
כמו כן, עולה מהמסמך כי טענות ישראל על "דלת מסתובבת" או אוזלת יד היו, לעתים, מוגזמות. במהלך הפגישה ביקש נאסר יוסוף להתחיל לבסס ריבונות ביטחונית ביהודה ושומרון. מופז מספר על חוליה של הג'יהאד האיסלאמי, שמתכננת פיגוע בתוך ישראל. "אם לא תעצור אותם בתוך עשרה ימים, אנחנו נעשה את זה", אמר מופז אך קיבל תגובה כנה מהשר הפלסטיני. "אני לא אעצור אותם", אמר יוסוף, "אני רק אחרים להם את הנשק". הצד הישראלי, כך נראה, מקבל את עמדתו של יוסוף. "בתוך עשרה ימים אני אקבל את הנשק ואתן לך משימה אחרת", מאשר קצין ישראלי שנכח בפגישה.
הנושאים הביטחוניים - כן, גם הדלת המסתובבת - עלו גם בתקופת ממשלת אולמרט. אך לא פחות מכך, החלו שני הצדדים לעסוק במשא ומתן מדיני, אמיתי, כזה שלא היה קיים מאז פרוץ האינתיפאדה. המסמכים מראים שצוותי המשא ומתן, בראשות ציפי לבני ואבו עלא, ירדו לפרטי פרטים. במקרים מסוימים, נאלצו ראשי המשלחות לרדת לרמה הטקטית ביותר, ולהתווכח על עשרות מטרים, בגלל מיקום של יישוב כזה או אחר.
למרות ההישגים והוויתורים שנרשמו - שני הצדדים אפילו הסכימו על מיקומי השגרירויות העתידיות של ישראל ושל פלסטין - הפערים נותרו גדולים. בתחום הטריטוריאלי, התקשו הפלסטינים להשלים עם דרישות ישראל לשמור את גושי ההתנחלויות הגדולים ואילו ישראל לא הייתה מוכנה לפצות את הפלסטינים על שטחים, שסופחו לישראל (בעיקר באזור ירושלים).
גם סוגיית הפליטים המחישה עד כמה הסכם הוא רחוק. דרישת אבו מאזן לקבל את חזרתם של מאה אלף פליטים נתפסת בעיני ישראל כדרישה בלתי אפשרית. בעיני הפלסטינים והערבים מדובר בוויתור שלא יעלה על הדעת. "מי אישר לך לוותר על זכויותיהם של מיליוני פליטים?", שאלו השבוע ברחוב הערבי. על הפער בין מאה האלף שדרשו הפלסטינים ובין ה-5,000 שהציע אולמרט קשה מאוד לגשר.
בתקופה זו של המשא ומתן, הרשות הפלסטינית אינה כנועה כפי שהייתה בעבר. המצב הביטחוני השתפר, מעמדו הבינלאומי של אבו מאזן התרומם ויחד עמו עלה גם הביטחון העצמי הפלסטיני. עם זאת, המסמכים מראים כי הצוות הישראלי מגיע למשא ומתן בתחושת עליונות, שלא לומר התנשאות. בפגישה שנערכה במאי 2008 שואל אחד החברים בצוות המשא ומתן הפלסטיני על גודל השטח שתעביר ישראל. הוא נענה שמדובר בשטח של 5,129 קמ"ר. "אם תהיו טובים, תקבלו עוד", אומר לו אודי דקל, במשפט שמתואר במסמך כ"התלוצצות".
הומור הוא חשוב, גם במשא ומתן רציני, אך הגישה הזו מעידה על הלך הרוח. גם לבני, מתברר, לא חסכה בהומור. בפגישה עם סאיב עריקאת ואבו עלא, שבה נכח ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, מוזכר תפקידה של ירדן ביציבות האזורית. "מה אתם רוצים מירדן", שואל אבו עלא. "שהיא תהיה המדינה הפלסטינית", עונה לבני ומיד מבהירה, "זאת הייתה בדיחה. לא התכוונתי לכך".
כאשר נכנס בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה, הפלסטינים נמצאו במקום אחר לחלוטין. מערכת הביטחון הישראלית ומדינות המערב לא הפסיקו להחמיא לרפורמות שחלו במנגנוני הביטחון הפלסטיניים, נשיא אמריקאי אוהד החל קדנציה בבית הלבן, ונתניהו נתפס - לפחות בעיניים פלסטיניות - כמי שיצטרך להוכיח את עצמו בעיני הקהילה הבינלאומית. תמלילי השיחות בין הבכירים הפלסטינים לנציגי הממשל האמריקאי הראו את מידת הביטחון העצמי שצברו הפלסטינים. לצדו, יש לומר, נצבר גם תסכול.
ביוני 2009, לאחר נאום בר אילן של נתניהו, כינס סאיב עריקאת את צוות המשא ומתן ואת אנשי ה-NSU, גוף הסיוע למשא ומתן. במהלך הפגישה, התייחס ד"ר מוחמד שתייה, מבכירי צוות המשא ומתן, לדבריו של נתניהו. "אנחנו צריכים לבודד את נתניהו, לגרום לו להתפטר או לגרום לו לשנות את עמדותיו", קבע שתייה.
לשם כך, הציג הבכיר הפלסטיני שורה של הצעות. "אנחנו צריכים לעשות לנתניהו חיים קשים בזירה הבינלאומית", קבע שתייה, "צריך לפתוח בקמפיין דיפלומטי בכל רחבי העולם, כדי להסביר את הזוויות המטעות והשגויות בנאומו של נתניהו". הוא הוסיף כי הדבר החכם יהיה ליצור תחושה שהפלסטינים לא מקיימים מגעים עם ממשלת ישראל. "להגביל את המגעים למינימום ולדברים הדחופים ביותר", הוא הציע. דווקא חברים אחרים בצוות המשא ומתן הציעו להמתין חודש כדי לראות מה יציע נתניהו. אולם בסופו של דבר, כידוע, אומצו המלצותיו של שתייה כמעט במלואן.
אך ככל שנקף הזמן, ושום התקדמות לא חלה, החלו הפלסטינים להעלות איום חדש: הקמת מדינה דו-לאומית, במקום פתרון של שתי מדינות. מסמכי אל-ג'זירה מוכיחים כי האיום הזה, אשר נתפס כאיום מילולי-תקשורתי בלבד, הושמע גם בשיחות סגורות.
באוקטובר 2009 נפגש סאיב עריקאת עם השליח האמריקאי מיטשל, אשר הזהיר כי אם לא יחודש המשא ומתן, יגבירו הישראלים את קצב הבנייה בהתנחלויות. "אם ככה, נכריז על מדינה אחת וניאבק כדי לקבל שוויון זכויות בתוך מדינת ישראל", השיב עריקאת. בפגישה נוספת, עם שליח האו"ם למזרח התיכון, חזר עריקאת על רוח הדברים. "נמשיך לשמור על הביטחון, היציבות ועל שלטון החוק, אבל נדרוש שוויון זכויות במסגרת מדינה אחת", אמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם