לה כל גל נשא מזכרת: פרידה מדודה שהייתה יבשת
הסירו כובע בפני האישה גדושת האידאולוגיות שהבינה בזמן אמיתי שבריאותה הנפשית והפיזית של אחותי הקטנה חשובה יותר
כל אדם הוא פיסת יבשת,
חלק מהמכלול העיקרי.
ובכל מוות של כל אדם
גם ממני משהו נגרע
משום שגם אני מעורב במין האנושי.
ולכן אל תשאל למי צלצלו הפעמונים,
הם צלצלו לך"
(ג'ון דון)
ביום חורפי ודומע, בשבוע שבין המתת החסד של מפלגת העבודה בידי גנרל עשיר עם הפרעת קשב למותה של הגברת סוניה פרס, הגברת הראשונה הצנועה ביותר
כמובן שידעתי שגם עליה יגידו אחרי מותה, מות נשיקה כראוי לצדיקה, שהיא "מאחרוני הנפילים". איני מכיר דמות הראויה יותר לתיאור נפילה מדודה רותי - אישה גבוהה עם מקל הליכה תמידי בגלל מום ברגליים מלידה, מורה ומחנכת בבתי ספר גליליים שכל תלמידיה יכולים להעיד על קשיחותה, ובכל זאת אינך יכול שלא לשאול את עצמך גם את השאלה הזאת: מתי יחלפו "הנפילים" ויוכרז על סתם אנשים נורמלים עם חולשות ופחדים. ההורים של רותי, מראשוני גדוד העבודה, היו נפילים. והנה, גם רותי פתאום נפילה. גם המתים של דור הפלמ"ח מוכרזים פה ושם כאחרוני הנפילים. ומי יגיד לנו מתי ייפטר הנפיל האחרון?
ובאופן אישי, אם יורשה לי, יש לי משאלת לב קטנה - שאחרי מותי מישהו יגיד עליי שאני "מאחרוני הגמדים". נכון , זה לא יהיה נשגב, אבל זה יהיה יותר מדויק.
לפי המיתולוגיה היוונית, הנפילים הם יצורים שהם תוצאה של זיווג מלאכים עם בני אדם. ואכן, אריה דותן, בעלה הנצחי של רותי, שבגיל 97 אולי לא זוכר יותר את צדקת הדרך ואת חזון החלוצים, ואולי גם לא איזה יום היום, עדיין יודע לדקלם את כל רומיאו ויוליה בעל פה, באנגלית ובעברית הקשה של שלונסקי.
השיר שרותי הכי אהבה היה "רותי". דודתי הפואטית בהחלט הזדהתה עם השיר שאכן הושר גם בטקס קבורתה. זה ממש לא משנה לה, חיה או מתה, שהיא לא ממש ראתה "זהב שלכת בת חלוף" וכמובן שאין בקיבוץ המשגשג שלה שום חוף, אבל ישנה במלוא עוצמתה האישה המחכה לנצח, שהיא הדמות היציבה ביותר בשירי החלוצים, שתייני העבר ולהקת הנח"ל.
למה חיכתה דודה רותי והאם זה הגיע בסוף? כנראה לעולם לא נדע.
פעמים רבות ניסיתי לשאול את דודה רותי, שאכן תכול עיניה כשמים ומבטה כלהבה אופטימית, למה מחכה הנערה ששמה רותי ואם לא אכפת לה לפרט את כיסופיה. אלא שעל כל שאלה אישית רותי הייתה עונה לי באיזו אמירה חברתית נוקבת שלפעמים אף גלשה לקלישאות וציטוטים. היום אני יודע שזאת הייתה שפת הדור שצמצום הבעת רגשות היה חלק מהאג'נדה שלו.
לה כל גל נשא מזכרת, אבל לך תנסה לדבר עם האישה הגדולה וההיסטורית הזאת על משפחה, אהבה ורגשי אשמה, על אינטימיות וכעסים. על למה רבים כל כך מבני דורה יצאו נכים רגשית, כולל אחיה היחיד; על הבן הבכור אסף הצנחן, שנהרג בשנות החמישים בתרגיל בקורס קצינים; על יניב ואמנון, בני דודיי המקסימים שהתחתנו עם נשים אמריקאיות וגרים כיום בלוס אנג'לס ובנברסקה, ככה שלסבתא ושמה רותי תהיינה לפחות שתי כתובות ברורות לגעגועיה.
זה לא הזמן לדבר על זה, לא עכשיו, יש לך סיגריה, יותי? והנה, היא איננה, וכבר לא נדבר על זה. וגם זה שהיא עישנה עד גיל 86 נזקוף לזכותה.
רות גפן דותן הייתה צדיקה לא דתית, יש חיה כזאת, ועוד קיבוצניקית, למרות שלמיטב ידיעתי אין ענף צדק במשק. אתה לא צריך להיות אמא או יאנוש קורצ'ק כדי שתוכרז כקדוש חילוני ואדם הגון. די במעשה טוב נועז אחד שיבטיח לך בצדק מקום בגן העדן ההוא שכולם מדברים עליו ולפי סברות ארכיאולוגיות מסוימות גם הוא נמצא בגליל העליון. כשאמא שלנו מתה צעירה מדי ואבא ברח מאיתנו ללא כל הסברים, ענת אחותי הקטנה הייתה בת ארבע וחצי, ואנחנו, שתי אחיותיי הצעירות מאוד ואני, לא ידענו כל כך איך לטפל בה.
לא, לא ממש עזרה לנו תנועת המושבים, עם כל העזרה ההדדית שחקוקה על דגלה. גם לא, למרות כל הכוונות הטובות, משפחת אמי, משפחת דיין המפורסמת.
כמו במערבונים, כשהבוקר הטוב מגיע משום מקום ומציל את מה שאפשר להציל, הדודה גפן הגדולה מהקיבוץ פשוט נטלה את ענת הקטנה תחת חסות משפחתה באיילת השחר וגידלה אותה כאילו הייתה בתה הביולוגית, בלי לשאול שאלות ובלי לבקש דבר בתמורה.
דודה רותי הצילה נפש בישראל, מהר, בלי תנאים, ובלי לעשות מזה שום עניין, ובכך כמובן הצילה עולם מלא, שהוא אפילו כל הקוסמוס כשמדובר באחות הקטנה שלך.
הדודה רותי, אצילת הנפש, קראה בוודאי את השיר של ג'ון דון ובעולם המלא באנשים שהם אי בפני עצמם ואין להם כל עניין בזולתם, היא הייתה יבשת. היא לא חיכתה לשום אסיפת חברים שתאשר את המעשה הנמהר שלה, לא התייעצה עם בן-אהרון לפני זה ולא נזקקה לעיון באיזה מניפסט סוציאליסטי. אולי היא קלטה בתבונתה שהחמלה היא הסוציאליזם ולאהבת האדם אין מפלגה.
הסירו כובע בפני האישה גדושת האידאולוגיות שהבינה בזמן אמיתי שבריאותה הנפשית והפיזית של אחותי הקטנה חשובה יותר משוויון, צדק חברתי ושלום עולמי, ואולי האימוץ הספונטני והנדיב הזה הקל על כיסופיה המכאיבים לפעמים של דודה רותי, המחכה המתמדת, בקיבוץ שלא נושק לשום חוף אבל גם לנפילים מובטח בו סוף.
ואנחנו, בני המשפחה הקרובים, הרכנו את ראשינו לא רק על קברה של דודה רותי, אלא על גלי העד שמסמנים את האנשים הטובים, שאין ספק שלא מעט מהם טמונים בגבעת הסלעים שמעל המשק הזה בגליל, ולכו תדעו, אולי איילת השחר חברתם מעירה אותם בבוקר משנתם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם