אז מה נשמע ברפת
כשאני מצליב את הזיכרונות עם התמונות באלבומים, יוצא שקיבוץ דביר הוא המקום האחרון שבו הייתי מאושר. היום דביר הוא מקום עצוב
האדישות של ההווה לחוסר הוודאות של העתיד. את גיל הנעורים שלי העברתי בסביבה, במושב אביגדור, ואני מכיר את הנוף הזה. הנוף הזה גם מכיר אותי. ממול אפשר לראות את מכללת אחווה. ליד המכללה שוכן מושב אחווה. פעם, בכיתה ו', הייתה לי חברה שגרה במושב הזה וכל פעם שהייתי עובר ליד הייתי כמעט מתעלף מרוב שהייתי מאוהב בה. במושב הסמוך, ערוגות, הייתי בגיל 17 יושב כל יום עם מי שהיו אז "החבר'ה" בתוך קרוואן נטוש, מעשן גראס בכמויות שיכלו להספיק לחגיגות יום המריחואנה העולמי בשמונה יקומים מקבילים, ומחכה שמשהו יקרה. שמשהו יתפוצץ.
אבל כלום לא קרה ושום דבר לא התפוצץ. והנערה שהייתי מאוהב בה בכיתה ו' גדלה להיות מישהי שלא היה לי מה לומר לה. ואני כבר לא מתרגש כשאני עובר ליד מושב אחווה. לצערי, היום אין שום מושב שמרגש אותי באמת. הפכתי להיות מה שאף פעם לא רציתי להיות: אדם אפאתי עם קצת זיכרונות והמון אילוצים.
במקרה יצא שעצרנו ממש ליד המושב בו גדלתי רוב חיי, אבל זה לא היה מתוכנן. הסיבה שאנחנו עוצרים כאן היא שאני צריך להשתין. אני יוצא מהאוטו ומשחרר את הגוף, נותן לעמוד השדרה להתפרע, וחושב לעצמי שאם יש משהו שאני אוהב בדרום זה האוויר. יש משהו תרפויטי באוויר הזה.
אם לא הייתי בגמילה אולי הייתי אומר לכם שזה ממש אוויר צלול כיין, אבל אני דווקא כן בגמילה ויינות נמצאים מחוץ לטווח הפעולה שלי. אז אני אמנע מקלישאות. צוות צילום מהתוכנית "השבוע עם גיא זהר" נמצא איתי באוטו. למעשה אני נמצא איתם באוטו. זה האוטו שלהם. הצוות כולל את הכתבת פז שוורץ, צלם וסאונדמן ששכחתי את שמם. הם מתלווים אליי כדי לתעד אותי בכתבה (ששודרה אתמול, ו') עליי ועל הטור החדש במוסף סופשבוע של מעריב.
השירותים נמצאים בתוך החנות/קיוסק/פיצוצייה/מכולת שבתחנת הדלק. בדרך לשירותים המוכרת בדלפק מסתכלת עליי. היא יודעת שאני לא הולך לקנות כאן כלום ואני סתם אחד מאלה שחולפים על פניה בדרך לשירותים.
מעניין כמה אנשים חולפים על פניה בדרך לשירותים מדי יום. אחרי שאני משתין אני ניגש לכיור לשטוף ידיים ונתקל בעצמי במראה. אני מארגן את הפרצוף שלי במהירות, מנסה לשמור על נימה מחויכת, אופטימית, מסדר את הבגדים ויוצא החוצה אל עבר המשך היום הזה. כשאני חוזר לאוטו ואנחנו מתחילים בנסיעה פז מוציאה מיקרופון ושואלת אותי לאן אנחנו נוסעים. אני מסביר לה: "אנחנו נוסעים לקיבוץ דביר, שנמצא עוד יותר דרומה מפה, ממש ליד באר שבע. דביר זה הקיבוץ בו גדלתי מגיל שנתיים עד גיל תשע. הגעתי לשם אחרי שחייתי שנתיים עם הוריי הביולוגיים שהתקשו לטפל בי והחליטו שיהיה עדיף אם אגדל אצל משפחה מאמצת בקיבוץ דביר. הם צדקו, באמת נראה לי שהיה עדיף".
ואז היא שואלת: "למה ההורים שלך נטשו אותך? ". מחלון הרכב אני רואה שאנחנו חוצים את צומת קסטינה ואז נגלה אליי מימין הקצה של מושב אביגדור. עברתי לכאן מדביר, יחד עם המשפחה המאמצת שלי, בגיל תשע ונשארתי עד גיל 19. כאן חלפו עליי נעוריי. רוב הזיכרונות שלי הם מכאן. אני מניח שיום יבוא וגם המושב הזה יקבל טור משלו, אבל כרגע אנחנו מתמקדים בנקודה הדרומית יותר בחיי: קיבוץ דביר. בעוד חצי שעה נגיע לדביר. בינתיים אני אומר לכתבת משהו בסגנון, "מהקיבוץ יש לי בעיקר זיכרונות דהויים, אבל זיכרונות די טובים. אני חושב שהפעם היחידה בחיי שהרגשתי חופשי ומאושר, מה שנקרא, הייתה בקיבוץ. הקיבוץ זכור לי בתור משהו שדומה לטיול שנתי היפראקטיבי וארוך. כשאני מצליב את הזיכרונות שלי עם התמונות באלבומים והסיפורים של הוריי, יוצא שהקיבוץ הוא אולי המקום האחרון בו באמת הייתי מאושר. אבל רגע, מה שאלת: למה ההורים שלי נטשו אותי בגיל שנתיים? זו שאלה טובה".
עד היום אני לא יודע מהן הנסיבות המדויקות שהביאו לכך שהתגלגלתי למשפחה המאמצת שלי בקיבוץ דביר. עם השנים למדתי להשלים עם הדיאגנוזה הקצרה ש"ההורים שלך לא היו במצב לגדל אותך", כפי ששמעתי במשך השנים פעמים רבות מהוריי המאמצים. למרות שאני לא מכיר את הפרטים המדויקים, יצא לי לעיין בעיתונים מאותה תקופה וגיליתי דברים שלא ממש נעים לגלות, כמו למשל ראיון בו אמא שלי אומרת משהו בסגנון, "אני רוצה להרוג את הילד הזה, אני פשוט שונאת אותו, הוא מטרד בחיי".
או את סדרת כתבות הנאצה שכתב אבי נגד אמי באיזה מוסף ותגובות הנאצה של אמי לכתבות אלה במוסף המתחרה. החומרים האלה הספיקו לי בשביל להבין שאולי בעצם עדיף להישאר עם הדיאגנוזה הכוללנית שקיבלתי מהוריי המאמצים. אולי עדיף פשוט להאמין שהוריי לא היו כשירים לגדל אותי ולהסתפק בזה. מניסיוני, ככל שאני נכנס יותר לעומק הנושא הזה, כך אני רוצה יותר להימלט ממנו.
מעולם לא צלחתי קריאה מלאה של ראיון עם הוריי מאותה תקופה. מה שכתוב שם יותר מדי כואב לי - פיזית ממש - מכדי שאוכל להתמודד עם מלאכת הקריאה. אפילו בפעמים המעטות שאמי ניסתה לדבר איתי פנים מול פנים על מה שקרה אז והתחילה לספר לי על הדיכאון שלאחר הלידה שממנו סבלה אמרתי לה מיד: "זה בסדר אמא, אני סולח לך, נשבע לך שאני אוהב אותך ושהכל בסדר". העיקר שלא תמשיך לדבר על הנושא.
כשהגעתי לקיבוץ ונחתתי אצל הזוג הצעיר אורי ורותם בר הייתי בן שנתיים בלבד ואינני זוכר דבר מאותה תקופה. אני לא יכול להגיד לכם איך בדיוק הרגשתי, אבל אני מניח שהרגשתי בדיוק כמו שאני מרגיש מדי יום ביומו, עד עצם היום הזה: לא שייך לכלום. אולי תחושת הזרות התמידית, הכרונית, שמלווה אותי בנאמנות כל יום, החלה אז, מי יודע. הזיכרון הכי מוקדם שלי דווקא כן מתרחש בקיבוץ, אבל בגיל יותר מאוחר - כשכבר הייתי בן חמש או שש.
אני זוכר שעמדנו שלושתנו נדהמים מול מכונת היללות הזו, הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה לעשות. אינני יודע מה זה אומר, שדווקא זה הזיכרון הראשון שלי בחיי, אבל אני יכול להגיד בוודאות שהזיכרון הספציפי הזה לא מצביע על אופיים הכללי של הזיכרונות שלי מהקיבוץ שהם כמעט כולם זיכרונות של אושר, צחוק וכיף, שרק קיבוץ יכול להעניק לך. בזיכרון אחר אני נמצא יחד עם בני גילי בבית הילדים ואנחנו בורחים מחדר לחדר בלילה, מתחת לאפן של הגננות. עוד זיכרון הם "ימי הילד", שהיו מעין ימי חג לילדי הקיבוץ וכללו מתקני לונה פארק שהובאו במיוחד והוצבו על הדשא ליד חדר האוכל.
זיכרון אחר הוא "יום הפוך" - עוד המצאה של הקיבוץ - שבו כל פעילויות היום מתרחשות בלילה. קצת כמו לילה לבן בתל אביב. ויש לי זיכרון שלי ושל דיקלה, ילדה בת גילי שגרה בשכנות, הולכים לשיחים ומנסים להתנשק בשביל להרגיש מבוגרים. וכמובן המקלחות המשותפות, מקלחות היוניסקס הקיבוציות, בבית הילדים. עד היום אני זוכר איזו חוויה מסעירה זו הייתה להיכנס כל יום למקלחת עם עשר בנות (בבגרותי לא הצלחתי לארגן לעצמי הפקה דומה).
לפעמים, כשאני רואה סרטים דוקומנטריים על ימי האהבה והשלום של שנות השישים, אני חושב לעצמי כמה זה מזכיר את הלך הרוח ואת חיי היומיום שהכרתי בדביר. אבל יותר מהכל אני זוכר כמה אורי ורותם, שאימצו אותי אל חייהם, אהבו אותי והתייחסו אליי כאילו הייתי בנם הביולוגי. ללא שום הבדל או אפליה. מעולם לא שינה לאורי ורותם מאיזה רחם יצאתי. תאמינו לי שקיבלתי עונשים ללא קשר לרחם ממנו יצאתי, וגם קיבלתי אהבה ללא קשר לרחם ממנו יצאתי. על זה אין ויכוח.
הצלם יהודה לחיאני מחכה לנו בשער הקיבוץ. הוא מצלם אותי ליד השער וליד השלט המצביע לדביר ואומר לי שבחרנו את השעה הכי גרועה להגיע. בשעות הצהריים הקיבוץ מת, הוא אומר, לא תראה נפש חיה בחוץ. וחוץ מזה, מהרגע שנכנסה המילה הזו, "הפרטה", נגמר הסיפור. הקיבוץ התחיל לגסוס והפך לסתם עוד שכונה גדולה. היום לא תראה בקיבוצים את ההווי של פעם. נגמר.
שטויות, אני אומר לעצמי, הוא לא יודע על מה הוא מדבר. אני זוכר טוב מאוד שהקיבוץ הוא מקום שוקק חיים. דלתות הבתים אף פעם לא נעולות ותמיד יש אנשים בתנועה. משפחות מכל רחבי המשק נודדות לחדר האוכל לפחות שלוש פעמים ביום. החקלאים תמיד נוסעים על טרקטורים עם עגלות לאנשהוא. המתנדבות האירופיות שוכבות עירומות על הדשא ליד הבריכה והנוער כולו חג סביבן כמו נרקומנים סביב תחנה לחלוקת מתאדון. הילדים מסתובבים במרץ בין מגרשי המשחקים לפינת חי. ותמיד, תמיד, יש מישהו שצריך משהו מהכלבו. אנחנו נכנסים פנימה ומהר מאוד אני מגלה שהמציאות שונה ממה שדמיינתי לעצמי. אין דרך אחרת
לתאר זאת: הכל גוסס. אין איש על השבילים. חדר האוכל כבר לא מאכיל את החברים על בסיס שוויוני. רוב חברי הקיבוץ אוכלים בביתם את האוכל שבישלו מהמצרכים הפרטיים שלהם, ובחדר האוכל הישן אפשר לראות את הדבר הכי נורא שאפשר לראות בחדר אוכל של קיבוץ: קופה רושמת.
היום חדר האוכל הוא מין מוטציה משונה, הכלאה לא ברורה בין בית קפה לקפטריה של אוניברסיטה. גם המושג "חקלאות" כמעט לא קיים יותר. קיבוץ דביר הוא לא יותר מתירוץ למפעל ייצור הפלסטיק המצליח, "דולב". הרובוטים והמכונות והמחשבים של המפעל הזה הם הנסיכים האמיתיים של דביר - לא חברי הקיבוץ. המתנדבות האירופיות כבר מזמן הפסיקו לבוא (לפני כמה שנים ביטלו כליל את תוכנית המתנדבים) ואין אף ציצי אחד לגאולה על דשא הבריכה.
גם בית הספר היסודי המקומי נעלם והוחלף בבית הספר האזורי בבית קמה, שמשרת את ילדי כל הקיבוצים בסביבה. בתי הילדים נשארו במקומם אבל מי שיציץ לתוכם יגלה שהם השתנו לחלוטין: מי שמתפעל את בית הילדים זה צוות של גננות חיצוניות שעובדות בתשלום. פינת החי איננה והכלבו אמנם קיים אבל כמו שרותם, אמי המאמצת, מסבירה: "פעם רוב המוצרים בכלבו היו חופשיים, בחינם. היית בא, לוקח משהו ופשוט הולך. היום בכלבו הכל בתשלום. היום זו סתם מכולת חסרת מהות".
החיים הקולקטיביים האוטופיים שזכרתי אינם קיימים יותר. קיבוץ דביר היום הוא מקום עצוב ומשעמם בדיוק כמו כל מקום אחר שיצא לי לדרוך בו בחיי. המסע שלי אל עבר האושר הבלתי מוגבל שחשבתי שהשארתי מאחוריי, נחל מפלה קשה. אינני יודע אם זו ההפרטה שהרגה את האושר הזה, או שמאז ומתמיד האושר הזה היה קיים רק אצלי בראש, אבל מה שבטוח הוא שהאושר הזה איננו מתגורר בקיבוץ דביר.
ממש לפני שאני מקפל את עצמי חזרה אני פוגש את אור קראוזה, שהיא אחד השרידים היחידים מהשכבה שלי שנשארו בקיבוץ. אני אומר לה שדביר השתנה מאוד. הפך למקום די עצוב. היא מסכימה איתי ומסבירה לי ש"אני פה רק בגלל הלימודים. אני לומדת באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע וזה נוח לי מבחינה גאוגרפית. אין מה לעשות פה אם אתה לא סטודנט". אני שואל אותה מי עוד מהשכבה גר כאן היום ואני מתפלא לגלות שזה רק היא ואהוד ("גם הוא סטודנט). כל השאר עזבו.
"עודד, גלעד, נופר, בר, תום ועמי וכולם גרים במרכז", היא אומרת. "הקיבוץ זה לא מקום לפגוש ולהכיר אנשים ולחיות את החיים בכיף. יש פה פאב ויש פה קצת חבר'ה אבל זה אותם הפרצופים כל הזמן. הקיבוץ היום זה לא אותו קיבוץ שאתה זוכר. זה לא אותו קיבוץ שהיה פה כשאתה עזבת לפני 18 שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם