
עבודת שורשים: שומרי הטבע בוחרים עצים אהובים
לפעמים מסתתר מאחורי הגזע הזה סיפור חיים מעניין ומסתורי, לעיתים מדובר סתם בעץ שעומד על תלו כבר 400 שנים. בדרך כלל אין סיבה מיוחדת: אתה פשוט מביט עליו ויודע שעבורך הוא מיוחד. לרגל ט"ו בשבט, חג האילנות 11 מאנשי רשות הטבע והגנים בחרו את העץ האהוב עליהם. וזה לא היה קל, הם אוהבים את כולם

את פני הבאים לנחל צניפים שבשמורת טבע הנחלים הגדולים מקבל עץ מדהים, שיטת הנגב המפוארת. מתחת לעץ העתיק, ששורשיו נותנים את התחושה כאילו הוא ממש מרחף באוויר, נערכים מדי שנה פקחי רשות הטבע והגנים לספירת הצבאים בנגב הדרומי.
הוא גם משמש כאטרקציה למטיילים שמגיעים לאזור וכמובן לחיות הבר. הצומח
העץ האהוב עלי ביותר הוא "עץ זלמן". כשהיינו ילדים ככה קראנו לעץ האלה האטלנטית הנמצאת מדרום לקיבוץ איילת השחר בו גדלתי. העץ נקרא על שם מישהו מהקיבוץ ומעולם לא ידענו מי הוא באמת זלמן. זה עץ יפה מאוד ויש לי זיכרונות ילדות מקסימים ממנו. תקופה ארוכה חשבנו שהוא מת, אבל קק"ל טיפלו בו והוא התאושש והפך לפינת חמד מקסימה. בחודשים האחרונים פגשתי את העץ גם בנסיבות פחות משמחות כשתפסתי שם ציידי חוחיות שהתחבאו מאחוריו.

העץ האהוב עלי הוא עץ חרוב מקסים, שעומד אל מול נוף משגע בשמורת טבע חורש עדולם. בשמורה יש חורש ים תיכוני ונמצאים שרידי יישובים עתיקים, בהם מערות לשימושים שונים, בורות תת קרקעיים ומתקנים קדומים אשר בגינם הכריז אונסק"ו על האזור כולו כמיועד לשימור. בסיור באזור מתמקדים בשרידי העבר וגם זוכים להזדמנות להתוודע אל החורש ואל הפריחה השופעת הממלאת את המקום באביב. בשמורת הטבע הזו אנחנו מקיימים מחקרים ארוכי טווח שעניינם צמחי הבר בישראל והשמירה עליהם.

עץ האלה העתיק בגן לאומי עמק צורים הוא בן לפחות 500 שנה והוא מהיפים והגדולים שבעצים. עמק צורים שוקם בשנים האחרונות, לאחר שבעבר שימש כאתר פסולת לא חוקי. אלפי משאיות פינו לשם אלפי טונות של חומרי בניין. אחרי עשרות שעות עבודה, במהלכה נשתלו מחדש עצים ונבנו מחדש הטרסות שבעמק, הביאו לשיקום האתר. כיום ניתן לעשות במקום כמעט הכל, כולל טיולים ופיקניקים. עץ חרובים חורש עדולם.
המקום האהוב עלי בכל שטח הפיקוח שלי הוא עץ השיטה שנמצא בנחל זעף המקום מוכר גם כ"קפה בגדד", וכראוי לכינוי - כאן אני נהנה לפתוח את הבוקר עם כוס קפה. החלום שלי הוא שכל משפחה תאמץ שמורה, ואיתה את ערכי השמירה על הטבע והסביבה, כחלק משגרת יומה.
עבורי, מראן של האלות האטלנטיות בהר הנגב היא פיסה ים תיכונית בלב המדבר. על רקע המדבר, האלות עומדות להן, כמעט מלכותיות, במשך עשרות ומאות שנים של היסטוריה שעברו על האזור ועיצבו אותו. והן עדיין כאן, שוברות את הנוף החום, ולא פחות חשוב - מעניקות צל מפנק למטיילים (ולפקחים) באזור.


יש בגן הלאומי נבי סמואל בוסתן עצים עתיקים, שאני עושה מאמץ לשמר אותם. עצי הבוסתן בני מאות שנים, ביניהם עצי זית, אגוז מלך ותאנה. בעקבות ירידת מפלס מי התהום, התעורר חשש שהעצים לא ישרדו. לכן אנחנו אוגרים מי גשמים וממלאים בורות מים מימי הביזאנטים והצלבנים כדי להשקות את העצים גם בתקופת הקיץ היבשה.
הנה אני, תחת חופתה הענקית של האלה האטלנטית הנמצאת ליד משטרת נבי יושע שברכס רמות נפתלי. אומרים שהיא הגדולה ביותר באלות ארצנו. גילה מוערך בכ-400 שנים. בכל עונה האלה משנה את פניה ותמיד כשאני עומד תחת חופתה אני חש כמו בהיכל קסום וקדוש מלא באנרגיות חזקות של קיום ויצירה ואהבה.

קשה לי להחליט איזה עץ אני הכי אוהב, כי כולם היו בניי. אבל בכל זאת יש עץ אחד שאני אוהב במיוחד. מדובר באורן ירושלים בן 90 שנה, שנמצא על הכביש בין כלא דמון לצומת דמון. בזמן ששריפת הענק כילתה עשרות אלפי דונמים ביערות הכרמל, הייתי חרד במיוחד לשלומו של העץ הזה. רק עצי אורן בודדים שרדו בשרפה, ודווקא העץ הזה נשאר לעמוד איתן, בולט בנוף. כל בוקר אני עובר לידו לפחות פעמיים והוא נותן לי אוויר לנשימה.

אני אוהבת את כל העצים שהצלתי במסגרת עבודתי, אבל במיוחד אני אוהבת שני עצי אלון מצוי עתיקים במושב אביעזר, שהיו אמורים להיכרת כדי לפנות דרך לסלילת כביש. הבאתי למהנדס המועצה תמונה, כשבתחתית הוספתי הקדשה ותודה על שמירת העצים. וכמובן שהעצים נשארו, והכביש הוזז.