נוטעים אחריות
צאו לנטוע. אבל לא ביער, אלא במקום קרוב לביתכם וללבכם. השקו אותו, טפחו אותו וראו אותו גדל. זו הציונות הרגשית, ציונות המעשה
חשיבותן של הנטיעות גדולה, אך זה לא מספיק. חג הנטיעות הפך לאירוע לקבוצות מאורגנות ותלמידי בית הספר בבחינת "באנו, שתלנו, הלכנו", וחבל שכך הם פני הדברים. אם הנוטע לא יידע לזהות את השתיל שלו גם מחר ובעוד שנה, אם לא יידע כיצד הוא צומח ומתפתח, בפני אילו סכנות האדם וטבע הוא עומד, אזי אנו זורעים את הזרעים הלא נכונים. העץ, סביר להניח יגדל, ומישהו כבר ידאג לו. אבל אלו לא יהיו הנוטעים.
נכון הדבר למדינה שלנו, אנו סבורים שהיא תהיה בסדר, אבל מעטים לוקחים על עצמם את נטל הדאגה והאחריות. ללא האחריות האישית, השותפות והקשר לקרקע אין לנו עתיד כחברה וכמדינה. הערכים הללו לא יוטמעו באירוע נטיעות חד פעמי, אלא אך ורק אם יווצר קשר בין האדם לבין השורשים שהוא נטע באדמה. שכן כמו ההורות, היא אינה נגמרת לעולם - היא נטועה בתחושת התמסרות והאחריות שאינם נגמרים בחלוף הזמן.
מניית היסוד
על כל אזרח במדינת ישראל לעשות מעשה ולנטוע שתיל במקום בו הוא גר, באופן עצמאי. לא משנה אם הוא גר בבית פרטי או משותף, בכפר או בעיר. רכשו כל שתיל וטעו אותו קרוב אל ביתכם ואל לבכם. אם זה בגינה הפרטית, או בגינת הבית המשותף, אם זה בשדה הפתוח או הגינה הקהילתית שליד ביתכם.
קחו את הילדים שלכם איתכם ושתפו אותם בתהליך. טעו אותו במקום בו תוכלו לראות יחד כיצד הוא מעמיק שורשים, צומח וגדל. דאגו לו והשקו אותו. כשתראו אותו גדל וצומח,
לא יהיה דבר שישתווה לשמחה שתמלא את לבכם.
זהו הקשר של האיכרים והחקלאים לאדמתם, וזו הסיבה שאנו ממשיכים לעבד את האדמות למרות כל הקשיים. חלקים גדולים מאיתנו איבדו את הקשר לרגב האדמה וחבל, שכן זו הציונות הפרגמטית והרגשית, ציונות המעשה ולא התיאוריה.
לקשר שבין האדם ובין פרי האדמה אין תחליף, ולא צריך להיות חקלאי כדי לחוש בו. מספיק לנטוע שתיל אחד כדי להיות חלק בלתי נפרד מהאדמה והטבע. זו מניית היסוד שלנו בארץ זו.
הכותב הוא איכר, מתיישב ונשיא התאחדות האיכרים בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם