הרטוריקה הליברמנית
היא אגרסיבית וגסה ככל שתיראה – היא מחושבת היטב. לא במקרה הוא בוחר במוטיבים של שואה, נאציזם, הוצאות להורג והשמדה
במאי 2005 עורר ליברמן סערה פוליטית כשאמר בכנסת מר כי "גם בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים אלא גם משתפי הפעולה עמם. אני מקווה שזה יהיה גורלם של משתפי פעולה בבית הזה". הח"כים הערבים עצמם כמובן זועמים ונעלבים, אבל גם רבים אחרים הזדעזעו עמוקות ביקורת על הזילות בשימוש בשואה. בראיון בגלי צה"ל באוקטובר 2007 האשים את אנשי השמאל בישראל "בכל הקורבנות והצרות" של מדינת ישראל וכאשר רואיין ב"מבט לחדשות" השווה את אנשי "יש גבול" לקאפו במחנות הריכוז הנאצים.
באוקטובר 2008 בנאומו בכנסת תקף ליברמן את מובראק והודיע כי אם מובארק מתעקש שלא להגיע לביקור בישראל - "אז שיילך לכל הרוחות". הנשיא פרס נחלץ להתנצלות פומבית בפני הנשיא המצרי. בהשראת התבטאויות קשות של ליברמן החליט סגנו דני איילון להשפיל את השגריר הטורקי (ולהצהיר "תם עידן ההתרפסות"), צעד שהחמיר את ההתדרדרות ביחסי ישראל וטורקיה. סערה מתמשכת עוררה הצעתו לחייב כל אזרח במדינה לחתום על הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לעקרונותיה ולחוקיה. מי שיסרב לעשות כן, יאבד את זכותו לבחור ולהיבחר ואף עשוי לא לקבל תעודת זהות.
לאחרונה האשים ליברמן את ארגוני השמאל בישראל בתמיכה בטרור. ליברמן לא הסתפק בהתקפה על ארגוני זכויות האדם. הוא כלל במתקפתו גם חברי כנסת ושרים מהליכוד אותם הוא כינה "מתקרנפים" ואמר: "יש מנהיגים בימין, שהפכו פיינשמקרים של השמאל. הם עושים הכל כדי לשרת את השמאל והם בוגדים במחנה הלאומי".
זהו לקט קצר ובלתי מייצג ממתקפותיו הפרועות של ליברמן. מדי כמה חודשים הוא מגיח לבימה ציבורית ומול מיקרופונים ומצלמות מעורר בהתבטאות קשה סערה חדשה המעמידה אותו במוקד השיח הציבורי. זוהי אינה התפרצות של אדם חסר שליטה, זו אינה מעידה לשונית חד פעמית וגם לא סערת רגשות הסוחפת את הדובר הנרגש. אלה צעדים מחושבים, סדרתיים ומתוזמנים של ליברמניזם ציני, קר ומתוקשר.
כמי שעוקב אחר גיחותיו התקשורתיות של ליברמן קל לי להבחין בסדרתיות ובעקביות של שיטתו: יש בה הקפדה על בוטות פרובוקטיבית, על עיתוי ההופעה, על בחירת המיקום (בימות בהן נוכחת התקשורת) ועל נושא פולמוסי שיעורר סערה. הוא יודע לחכות לעיתוי המתאים, לרגע בו לא תתייצב מולו הנהגה נחושה ותקיפה: בכל הסערות שעורר בחר את השעה בה ראשות הממשלה או הרכב הממשלה הבטיחו לו העדר תגובה רועמת או ענישה פוליטית.
ליברמן מחשב היטב את מחירי הפרובוקציות, שוקל זה מול
הרטוריקה הליברמנית, אגרסיבית וגסה ככל שתיראה – היא מחושבת היטב. לא במקרה הוא בוחר במוטיבים של שואה, נאציזם, הוצאות להורג, הגלייה, ענישה קולקטיבית, בגידה, הפצצות והשמדה. אלה, הוא יודע היטב, יציתו את האש, ילהיטו את הרוחות. לא ניתן להישאר שווה נפש לאחר אמירות כאלה וזו בדיוק מטרת ההופעות הסדרתיות של ליברמן על בימת ההתלהמות המילוליות.
לאביגדור ליברמן, כמו ללוקים במאניה-דפרסיבית, יש רגעי שיא של התעלות רגשית, של התפרצות גועשת (מאניה) שלאחריה הוא מותיר אומה בדפרסיה. ההבדל הוא שכאן המאניה היא כולה שלו, הדפרסיה – לנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם