מה לנו ולאילנות?
האדם העירוני לא חש תלות בטבע. למי יש זמן לשתול עצים, ודאי שלא לחכות להם עד שיצמחו. טוב שט"ו בשבט הגיע
החלטתי לשים גם את מכריי במבחן וערכתי סקר קטן בקרב חברים, מרביתם בני הברנז'ה התל אביבית, חלקם יושבי הפרברים – פתח תקווה, חולון וכיוצא בזה. מתוך חמישה עשר אנשים, שלושה עשר לא ידעו לענות על השאלה מתי יוצא חג האילנות, והשניים הצדיקים – אחת דתייה ולשני מתוכננת הופעה באותו יום, כך שהוא שם לב במקרה לתאריך. למרות שדה המחקר המצומצם, לא יכולתי אלא להסיק את המסקנה שלמרות שמדובר בחג לאומי לכל דבר, רק העוקבים האדוקים אחר לוח השנה העברי יודעים לנקוב ביום, וגם זאת רק בשל ההתעקשות לספור לפי לוח שנה אחר, ולא מתוך הכרות גדולה עם החג ושמירת מסורותיו.
ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה, כאירוע המציין את ראש השנה לאילנות ובו כמה מצוות הקשורות בפירות העץ. אבל מאז ימי המשנה עברו כמה שנים טובות, ומההלכה עבר ט"ו בשבט לתודעה הציבורית כיום ההצדעה לאילן, החג של הטבע. בניגוד לשאר ראשי השנה העבריים, ט"ו בשבט הוא לא בראש חודש כי הוא מותאם לסביבה הישראלית, ואמור להיות הנקודה ממנה רוב ימות הגשם כבר מאחורינו – כל השניים וחצי שהיו לנו – וכעת הזמן לראות פריחה ופריון בעצים.
את מסורת הנטיעות התחיל בשנת 1890 המורה זאב יעבץ בזיכרון יעקב, ובשנת 1908 הכריזו הסתדרות המורים והקרן הקיימת לישראל על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. אבל הקשר ההדוק בין איכות הסביבה ואקולוגיה לבין החג העברי החל רק בעשורים האחרונים, עם התפתחות התעשייה והבנייה ועם שטחי נטיעה הולכים ופוחתים. ישראל הפכה לאחת המדינות היחידות עם חג בלוח השנה,
ובכל זאת, לא סתם הסקר הקטן שערכתי העלה תמונת מצב עגומה. האדם העירוני המודרני לא מרגיש כל תלות בטבע, ובאזור בו כל עץ מקבל בדיוק שטח של מטר על מטר וכל פינת גן היא למעשה משחקיה לכלבים, חג למען הסביבה כנראה לא עושה מספיק רושם ונותר מקשט בצניעות את הלוח העברי, מבלי לזכות לתשומת לב יתירה. אנחנו, תושבי העיר העסוקים, הממהרים תמיד, החמושים בסלולארים ובמחשבים הניידים – מה לנו ולאילנות? בעידן המיקרוגל הכל מתוזמן, חשוב לתקתק דברים מהר. למי יש זמן לשתול עצים, וודאי שלא לחכות להם עד שיצמחו? עץ אחד יותר, עץ אחד פחות – מה זה כבר משנה?
גם ביחס לחגים אחרים, ט"ו בשבט נעלם מהרדאר ובמיוחד לא מורגש במסגרת החיים העירוניים היומיומיים. "זה לא אירוע משפחתי", אמרה לי אחת החברות. "אנחנו לא מסורתיים במשפחה, אבל בכל זאת בפסח יש סדר ובחנוכה כל המשפחה מדליקה יחד נרות. בט"ו בשבט אין את המסורת הזאת שמזכירה לכולם לעשות משהו", היא מסבירה לי. "גם אין חופש כמו בחגים אחרים", מתרץ אחד החברים. "למי יש זמן לנטיעות כשצריך ללכת לעבודה וללמוד למבחנים?".
"אין בכלל אירועי ט"ו בשבט בתוך הערים", מנסה להסביר לי חבר אחר, אבל כאן אני נאלצת להעמיד אותו על טעותו. הקרן הקיימת לישראל מארגנת הפנינג וחלוקת שתילים בשדרות רוטשילד בתל אביב, מפגש עם בעלי חיים בדיזנגוף סנטר, פעילויות יצירה לילדים ונטיעות בגינות הקהילתיות בפלורנטין ובשכונת שפירא, מופע ט"ו בשבע בפארק הירקון – וכל זאת רק בעיר הלבנה. בפארק ירושלים יתקיימו נטיעות, בפארק רמת מנשה וביערות הכרמל ייערכו סיורים ובבאר שבע יתנהל סדר ט"ו בשבט ענק במועדוני קשישים.
הבעיה כנראה טמונה במודעות לאירועים האלה ובמיתוג החג בתור אירוע משמעותי, לא רק לשמירה על המסורת אלא גם לתרומה המשמעותית לסביבה ולאחריות כלפי דורות העתיד. איך יתכן שדווקא מסורות חג אישיות יותר – שתורמות לסיפוק התיאבון ולניפוח כמו סופגנייה או להתבלטות בהפגנת פרץ יצירתיות בתחפושת חדשה – דווקא אלה גוזלות הרבה יותר תשומת לב מחג שיכול להפוך לאירוע עם מעוף והשקעה עתידית.
אם כבר הגדלנו להפוך את ט"ו בשבט לשמחה של הטבע וליום חגה של האקולוגיה – בואו נרחיק לכת כמו שצריך. יהא זה יום המיחזור הלאומי, יום הצרכנות החכמה, יום החיסכון במים ובדלק של המדינה כולה. נציל את הריאות הירוקות של הערים מפני גרזני הנדל"ן ולא נשחית את מרחבי המחייה המצומצמים דיים של העצים ברחובות. בואו נהפוך את ט"ו בשבט ליום כדור הארץ המקומי שלנו, ליום הלל לסביבה הירוקה, הנקייה והטובה יותר, שעליה כולם רק מדברים בכל שאר ימות השנה.
ושיהיה חג שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם