יום סדום (ימי שני המעניינים שלי)
כבר שאני מתדלק בכניסה לעיר החטאים, אני מרגיש את הבל הפה של הכלום, וכשאני מתיישב בקפה במתחם בזל אני כבר בכוננות ספיגה לחפירות וללהג
כבר כל כך הרבה שנים אני מכיר את הפגישות החלולות האלה, שאולי מעידות יותר מכל על בדידותם של בני האדם, שתמיד ימצאו איזה רעיון
בסוף שנות השבעים העליזות, חברי רב השנים בועז דוידסון, מלך הקטעים והצחוקים, קבע בקפה "קליפורניה" פגישה עסקית עם אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם לדעתי, השחקן גדעון זינגר, כדי להציע לו הצעה אמנותית מרתקת. "יש לי רעיון לחדש את המיוזיקל דון קישוט עם מנחם גולן", אמר בועז לזינגר, שגם כשישב על כיסא היה גבוה מכולנו, "באופן עקרוני - היית מוכן לגלם את הסוס?".
"אני אחשוב על זה", זינגר אמר, וכבר אז זאת נראתה לי תשובה טובה. כבר כשאני מתדלק בכניסה לעיר החטאים, אני מרגיש את הבל הפה של הכלום, וכשאני מתיישב בקפה במתחם בזל אני כבר בכוננות ספיגה לחפירות וללהג. "זה נורא מעניין", אני אומר לתחקירנית עוללית שמכינה כתבה לערוץ המסחרי בנושא מחקר חדש של מכון ויצמן שחשף שדמעות של נשים מורידות מהחשק המיני ומציעה לי להתארח בה.
"למה דווקא אני?".
"זה לא ברור לך כאילו?", מנפנפת העוללה בנזם שבאפה, "אתה הרי כתבת את 'כשאת בוכה את לא יפה' כאילו?".
"לא הייתה לי כאילו ברירה", אני עונה בנימוס, "שמוליק קראוס הכריח אותי לכתוב את זה".
"אולי בכל זאת", היא מתעקשת, "זה בחדשות".
"דמעות זה לא חדשות", אני אומר מהר, ובזווית העין רואה איך הפקח מצמיד דוח לווישר שלי.
הגברת הצעירה אורזת את עצמה ומשאירה אותי עם הקפה הקר לחפירות הבאות, בשלל בתי הקפה של סדום, כולל כמה ברים שבהם אני שמח לדעת שחבריי השיכורים כבר בצהריים עדיין חיים, ואותם ארבעה חירשים התרים בין השולחנות רווי האלכוהול עדיין מבקשים עשרה שקלים ואני יודע שאחד מהם שומע ורק לא מקשיב.
"ערב מחווה, אתה תהיה המנחה", אומר הרוקר המזדקן והקטן שהפך לאמרגן, "בתאטרון האוזן הרביעית, 30 שנה להירצחו של ג'ון לנון. כבר סגרנו עם יואב קוטנר והיהודים".
אני אומר לו שאני לא עושה דברים כאלה ועוד אחינו חי, כשמגיע ברנש נוסף במעיל צמר ארוך ושחור, שאחרי כמה שאלות בריאותיות ורכילות מוניציפלית זהירה מציע לי בהתלהבות "בוב דילן בן 70, בוא נעשה לו יום הולדת, אתה תקרא את התרגומים שלך, ברמת העיקרון יש סיכום עם שלומי שבן ואפרת גוש".
אני אומר לו בזהירות שישקול לאחד את זה עם הערב של לנון, זה גם בטוח יקל על יואב קוטנר.
אני מחנה בקומה הכי תחתית בחניון שמתחת לעיריית סדום ומגיע באיחור קל לפגישה בקפה בגן העיר עם פעיל נעים סבר מיהודה ושומרון שמציע לי סיור באריאל לראות שהשד לא נורא כל כך.
"אם אני לא טועה", אומר האיש עם הכיפה הסרוגה, "לא ראיתי את החתימה שלך בעצומה נגד ההיכל החדש שלנו". "הייתי חולה" אני אומר לו, "חוצמזה אני לא מחרים שום דבר, אני רק חושב שהגיע הזמן שתחזרו ארצה".
"לפיד ואברי היו אצלנו וחזרו עם הרבה תובנות חדשות על מפעל ההתנחלות", אומר הפעיל הנעים ומוסיף בקול חלוש, "אתה תקבל גם ארגז יין מהיקב המשובח שלנו". "זה בסדר", אני מרגיע אותו, "אולי אני אקח איזה שלוק מיאי".
לפני שהוא חוזר ליהודה או לשומרון אני כמובן נותן לו לשלם. אין ספק שאני כבר שילמתי מספיק בשבילו ובשביל אחיו לצדקת הדרך.
באותו בית קפה שומם אני נפגש גם עם גבר צעיר ומלא עזוז שממליץ לי להופיע בפסטיבל "צמדים לשעבר" בחוצות אשקלון. "דני ליטני כבר אישר את ההשתתפות שלו", אומר הצעיר הנמרץ, "והוא אמר שהוא כבר דיבר איתך". "הוא בטח לא שמע טוב, לדני יש איזו בעיה עם האוזניים". "רק רגע", הצעיר שולף כמה ניירות מהוהים מבטן ז'קט הג'ינס שלו, "אתה לא דני רובס?".
תמיד נעים לדעת שעוד זוכרים אותך בסדום.
בקפה הכי צפוני בבן יהודה, כשהמזדוש כבר מחייכת עם הטמבון אל הכפר, אני נפגש עם אישה נאה אך חמורת סבר שמנערת בפתח מטרייה מטפטפת. "עצומה לחקירת מימון ארגוני המרכז", היא מצביעה על אותיות מתפרעות במסך הלפטופ הרטוב, "הנה, תראה, גם עמוס חתם". אני מתנצל ואומר לה שאני חייב לרוץ עכשיו.
אני לא אומר לה שאני מת לעוף כבר מסדום, ויפה לפני פגישה עם איזו צדיקה שתצדיק הישארות. וכמובן שאני משלם על הקפוצ'ינו המחאתי שלה (עוד לא נולד פעיל שמאל שיבקש חשבון). "ומה עם המייל ששלחתי לך על כנס העצמת האישה בחיפה?", היא שואלת מהר כשאני כבר בדרך החוצה. "אני אחשוב על זה, מותק!", אני צועק לה מרחוק. אין ספק שלמדתי משהו מגדעון זינגר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם