המהלך של ברק ייגמר כמו תמיד בבכי היסטרי
המותג שהקים את המדינה וסלל את דרכה, התמוסס תחת מגע ידיו המכושף של ברק. בסוף כולם קיבלו מה שמגיע להם. פרשנות
אחר כך, או במקביל, אמורים להתחדש המגעים והמאמצים לנגוס נתח מקדימה. יש רשימת מועמדים, עכשיו יש גם רשימת פיתויים שמנמנה ולא מעט תיקים פנויים. אפשר להוסיף לה את מפעל הפיס ואת הבונדס. חבילה נאה, בעיקר בעיניהם של אלה שלא אוהבים את זרם המצטרפים החדשים לקדימה שעלולים להעיב על סיכוייהם להתברגות בכנסת הבאה.
במקביל, אמור נתניהו לייצר מהלך מדיני, או לפחות מראית עין של מהלך מדיני. המונח החם עכשיו הוא "הסדר ביניים ארוך טווח". אביגדור ליברמן כבר הכין תוכנית מפורטת להסדר כזה, תיק סגור וחתום, שיישלף בבוא העת. נתניהו עצמו מת למלט את עצמו להסדר ביניים, גם אם יכלול מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, גם אם יכלול נסיגה עמוקה, העיקר שלא יכלול פינוי ישובים או נגיעה בירושלים.
מה הסיכוי שהדברים הללו יקרו? נמוך, עד אפסי. בסוף, ימצא עצמו נתניהו תקוע עם סיעת אקירוב, רשימת הטרמפיסטים שהדביק עליו ברק, ועם קואליציה שבירה ופגיעה בהרבה מזו שהיתה לו שלשום.
אתמול בבוקר עוד התפארו אנשיו של נתניהו בעובדה שמוחו של ראש הממשלה הוא שהגה את המהלך. ככל שנקף הזמן, כך שככו המצהלות ונדמו. הם הבינו פתאום שנתניהו שוב מתחבר לנכלוליות ופלגנות. קודם ניסה לפלג את קדימה (ונכשל), עכשיו ניסה לפלג את העבודה (והצליח). ממש מר פלגנות.
זאת ועוד: החל מעכשיו, חוזרת ש"ס לעמדה החביבה עליה כל כך של לשון מאזניים. פתאום, ליברמן יכול לפוצץ את העסק בכל רגע נתון (והוא מחבב את זה, ליברמן). פתאום, ממשלת נתניהו כבר אינה ממשלת אחדות ובמקום מפלגת העבודה מהשמאל, ימצא נתניהו את עצמו עם אחד, אהוד ברק, שלא מייצג איש חוץ מעצמו, על תקן של עלה תאנה משומש.
כן, הגענו לברק. הרגע המכונן במסיבת העיתונאים שערך אהוד ברק אתמול היה כשהשווה את עצמו, בעזות מצח בלתי נתפסת, לדוד בן-גוריון, אריאל שרון ושמעון פרס. הוא עשה את זה בלי להסמיק, בלי למצמץ, בלי להתבייש. שלושה ענקים בכרטיס אחד. מישהו צריך להראות את ההקלטה לשרון, אולי יתעורר מרוב כעס.
בן-גוריון? האיש בנה את מפלגת העבודה, ברק פירק אותה. בן-גוריון הקים את המדינה,
שרון? האיש החליט לבצע מהלך אידיאולוגי קורע, החליט לנטוש למענו חממה פוליטית שהיתה נתונה למרותו ולהמר על חייו הפוליטיים בהליכה לבחירות עם מותג חדש. פרס? בין שני אלה אין שום דבר משותף. פרס כונה "חתרן בלתי נלאה". ברק, החל מאתמול, הוא קברן בלתי נלאה. הוא הצליח לחסל את מפלגת העבודה, כאילו לא היתה מעולם.
המותג שהקים את המדינה, שסלל את דרכיה ובנה את ערכיה, התמוסס תחת מגע ידיו המכושף והפך לעיי חורבות. כזה הוא ברק. איפה שידרוך, לא יגדל יותר דשא. היכן שיבקר, תתחולל מהומה, יד איש באחיו תישלח ומלחמת אחים עקובה מדם תפרוץ בן רגע.
אהוד ברק הוא טיפוס שלא מסוגל להיות מנוהל. המחשבה שמישהו יכתיב לו סדר יום, או אג'נדה, או מסלול, מטריפה את דעתו. הם ידיחו אותו? לא יקום ולא יהיה. הוא ידיח אותם. המפלגה הולכת לריסוק? אין בעיה, בתנאי שאני אלחץ על הכפתור האדום. אני ארסק. בימים רביעי וחמישי בשבוע שעבר הבין ברק שהסיפור נגמר. פואד הבהיר לו שהוא חובר לבוז'י וברוורמן, תומך בכינוס הוועידה וביציאה מהממשלה.
ביום שישי בלילה חדרה שיירת המכוניות הצופרת והצווחת של ברק לקיסריה. הוא בא לראש הממשלה וסגר שם, סופית, את הקשר שנרקם בשבועות האחרונים (על ידי שלום שמחון ונתן אשל). גם בעוד ימים רבים, הרבה אחרי שיתברר אם התרגיל של ברק היה מבריק או מצחיק, הוא לא יצליח להיפטר מהכתם הזה, מהשורה הקטנה הזו ברזומה. אהוד ברק, האיש שקבר את מפלגת העבודה.
בסוף, כולם קיבלו אתמול בדיוק מה שמגיע להם. ברק הפך, סופית, למנהיג בלי מפלגה ובלי ציבור (חוץ מארבעת האופורטוניסטים שנגררו אחריו). הבוז'רמנים (בוז'י, ברוורמן ופואד), שנאחזו בכיסאותיהם כטובעים בקש אחרון, נאלצו להתפטר בבהלה, בשיטת הסרט הנע, והוצגו במערומיהם הדלים קבל עם ועולם.
וביבי? ביבי, בסופו של יום, קיבל את ברק. יש כאלה שמנסים להשוות את המהלך הזה למהלך דייני. אהוד ברק, על תקן משה דיין המנוח, שעוזב את ביתו הפוליטי וחובר למנהיג הימין. הבעיה הקטנה היא שהמהלך של דיין נגמר בשלום היסטורי. המהלך של ברק ייגמר, כמו תמיד, בבכי היסטרי.
אקו"ם